תמר ברק
תמר ברק נולדה בשם רוזה בשנת 1919. הוריה אלכסנדר וגולדה פריד, התגוררו בעיירה צלדמולק, במערב הונגריה. אביה מכר מכונות תפירה ורהיטים ומצבה של המשפחה היה טוב מבחינה כלכלית. היא נישאה בגיל צעיר ונולד להם בן – תומיקה.
עם כניסת הגרמנים להונגריה נלקח בעלה למחנה עבודה, ואילו היא עברה עם בנה הקטן למשפחת אחות בעלה. בהמשך נאלצה לצאת לעבוד ובנה הקטן נשאר במשפחת דודתו. באחד הימים, כשחיפשה עבודה, נלקחו בנה ומשפחתו המאמצת לאושוויץ ונרצחו שם. גם רוזה-תמר נלקחה לאושוויץ. בדרך הצליחה לברוח עם עוד חברה. לנכדיה סיפרה שבעת בריחתה שרקו כדורים לידה, אך למזלה הם לא פגעו בה. לאחר מכן קברה את תעודותיה והמשיכה לנדוד ולהסתתר מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם. ברוב המקרים היא שרדה בזכות המראה הארי שהיה לה. אבל היו גם ימים מאוד קשים של רעב. "פעם אחת", היא מספרת בזכרונותיה, "הייתי כל כך עייפה ורעבה, שנגד כל הגיון נורמלי, נכנסתי למפקדה של הקצונה הגרמנית וביקשתי אוכל. הם הושיבו והאכילו אותי, וגם נתנו לי אוכל בכיסים מבלי שהעלו על דעתם שאני יהודיה".
המלחמה הסתיימה. תמר שבה לעיירה צלדמולק לבית הוריה לחפש ולאתר את קרובי משפחתה. שם היא נישאה לבלה ברנשי ונולדו שני בניה – רוני ועותי. נדמה היה שהחיים שוב מאירים לה פנים. בשנת 1956 נפטר לפתע בעלה השני והיא נותרה עם שני בניה הקטנים לבד. באותם ימים נכבשה הונגריה על ידי ברה"מ. תמר נטלה את שני בניה הקטנים והחלה את דרכה לארץ ישראל. זו הייתה עלייה בלתי לגלית. היא עזבה הכל מאחוריה במטרה להציל ולתת תקווה לחיים טובים יותר לילדיה. הדרך עברה בלילות בין כפרים בהונגריה. על גבול אוסטריה נתפשו והיא נאלצה לשלם לשומרים את כל כספה כדי שיאפשרו לה להמשיך בדרכה. לאחר ימים ולילות של נדודים היא אותרה על ידי אנשי הסוכנות היהודית, שהעלו אותה לארץ באניה "ארצה" דרך איטליה.
בשנת 1957 הצטרפה לקיבוץ יגור. ביגור נקלטו הילדים מהר מאוד בחברת הילדים, אבל לה הייתה הקליטה קשה מאוד. היא עבדה ביגור במטבח תינוקות, קצת בלגין ובמתפרה. החיים לא הקלו עליה. היא נשאה את חותם השנים הקשות שלה במלחמה ובארץ עד יומה האחרון.
רוני מספר שהייתה בצעירותה אשה יפהפיה. הייתה מסודרת, פדנטית מאוד ורגישה. בן אדם ש"פיו וליבו שווים". אהבה לתפור ולרקום. היה לה טעם מעודן בלבוש, והיה לה חשוב מאוד לשמור על הופעה אסטטית. רוני זוכר שהייתה בשלנית נהדרת של מאכלים הונגריים. תמר הייתה בעלת חוש הומור וגם בכתיבה שלחה את ידה. בני כיתתו של רוני קראו סיפור שכתבה על נעליים קטנות, שהיה כמשל על גלגולי חייה, בכנס המחזור שלהם לפני כעשר שנים. אחת מנקודות האור בחייה היו נכדיה והנין שנולד לה. היא אהבה לחבק אותם וללטפם.
לפני כארבע עשרה שנים הלכה בריאותה והתרופפה והיא נאלצה לעבור לבית אחוה. בצד הבריאות הרופפת אלה היו גם ימים של חשבון נפש בינה לבין עצמה. באחד הימים היא שאלה את רוני, אם אינו מצטער שהביאה אותו ארצה. רוני חיבק אותה ואמר לה: "אחרי כל מה שעברת בחיים, עשית את המעשה הטוב והנכון ביותר, כי למרות המצב הקשה שלך הצלחת להביא אותנו למקום שאנחנו צריכים להיות בו – ארץ ישראל, ובזאת לקבל את ההזדמנות הכי טובה להשרדות. בנית עתיד משפחתי מחודש על מנת להבטיח את ההמשכיות שלנו".
לפני שבועיים נפטר עותי, בנה הצעיר.
תמר נפטרה בגיל שמונים ושמונה.
