אברהם גלפר

אנחנו תנועה צעירה יחסית. בזמנו לא חשבנו מהן בעיותיו של משק שחבריו מגיעים לגיל 60-65. כאן עולה גם עניין השוויון בעבודה. יש חברים המסודרים בעבודה והרגשתם טובה – לעומתם אחרים אינם מסודרים בעבודה קבועה ומתאימה ועליהם לדאוג יום-יום לסידורם בעבודה. זה גורם להתמרמרות המצטברת ומשפיעה על האווירה הכללית.

ישנה החלטה על הפחתת מספר שעות העבודה מגיל מסוים ומעלה, אך זה אינו הכל. האדם המבוגר צריך להיות משובץ במקום עבודה המותאם ליכולתו ולרצונו. אם אדם עובד במקום שאינו כזה, שעות העבודה אינן יעילות ואינן מנוצלות כראוי והפחתתן אין לה כל משמעות מעשית.

לשאלה זו – קיום היישוב הזה, כלכלית וחברתית, על שכבותיו הגיליות השונות – צריכה להיות מופנית מחשבתנו. וחמורה במיוחד היא בעייתה של החברה, הקשישה והצעירה.

האווירה תשתפר כאשר לאדם יהיה עניין בעבודה ובנעשה במשק. זה יעורר אותו לפעילות ציבורית ולאיכפתיות – זה יעלה את הפרט ואת החברה כולה.

#

הכל יודעים כי בלי לימוד והכשרה אי אפשר היום. אך אני רוצה שכל אחד ישים את היד על לבו ויאמר: מה נקרא לימוד, לשם הכלל או לשם התכלית? האם הכוונה לצאת מעבודה קשה ולעבור ללימודים כדי להגיע לעבודה קלה, או שישנה כוונה לחזור גם לאחר הלימודים לעבודה של ממש? יש לי הרגשה שחזרנו לאותה התקופה של ה"תכלית", שהאב והאם אומרים לבן: פלחה ורפת זה לא מקצוע. צריך מקצוע של ממש – מנהל חשבונות, מהנדס, מורה… אם זאת הכוונה, הרי זה רע מאוד. אני מפחד מהלימוד הזה.

השאלה היא אם אדם שלמד מוכן גם לעבודה הפשוטה, השחורה, הקשה ולא להיות רק מנהל עבודה בכיר ששכרו מזומן לו. האם זה החשבון של הלימודים?

(ספר יגור, מתוך הפרק "שיח דורות")

הנה יש לנו ניסיון מאלף – יד חנה, שגם אני שותף בו. נענינו לקריאת התנועה למרות התלבטויות וספקות רציניים ביותר גם מצד מוסדות המשק וחברים רבים והן מצד הצעירים עצמם. ואם כי טרם הגיע הזמן לסכם, הרי מותר לנו לקבוע שהיה זה מבצע קיבוצי חשוב מאוד. לקחנו כיתה שזה עתה ירדה מספסל הלימודים, עשרים וכמה בנות ובנים ונוסף להם בוגרי צבא קרוב למניין, והם קיבלו על עצמם את המשימה לשקם את יד חנה – ולו גם באופן זמני, עד שיחליף אותם כעבור שנה המחזור הבא מיגור.

לא נפריז אם נקבע שבמשך ארבעת החודשים נשתנה בהרבה נוף המשק.

מצאנו את הנקודה במצב ירוד ביותר ואם כי באנו בסוף העונה החקלאית, בכל זאת הספקנו להצעיד את המשק החקלאי קדימה, בעיקר הודות למסירותם של הבנים והבנות, יחסם הרציני לעבודה ולעצם האחריות שקיבלו על עצמם…

עם הגיענו למקום רשת החשמל היתה מוזנחת. המוסך כמעט לא היה קיים, הביוב היה הרוס ועוד.

הנוף הכללי – קוצים בלבד שהגיעו עד לחלונות ממש. והנה במשך זמן קצר יחסית הבנים הצליחו להשליט סדר, משטר עבודה וידם בכול. יש גם לציין את פעילות הוועדות שנבחרו על ידם, כגון: מזכירות, סידור העבודה, ועדת תרבות ועוד. ושוב, בל נשכח שמדובר בצעירים שאף פעם לא התנסו בכגון אלה. הבנים והבנות גילו בגרות ועצמאות כאשר ניתנה להם האפשרות לכך.

יחד עם זאת הריני רואה חובה לעצמי להגיד לבנים, על סמך הניסיון הקצר, מתוך יחס טוב ואוביקטיביות גמורה – שחשוב מאוד שילוב הדורות ויש להיזהר מזלזול בניסיון וחוכמת חיים של חברים מבוגרים שנתנסו במשך שנים וצברו ניסיון רב בשטחים שונים והודות לגילם ונסיונם דעתם מאופקת ומיושבת יותר. רק בשילוב כזה יש ברכה ליוזמה של צעירים והתפתחותם לעצמאות מוחלטת לטובת הקיבוץ ולטובתם הם עצמם.

– – תמיד היה לי סיפוק. מילאתי תפקידים לא מעטים… תמיד מסרתי את עצמי לטובת הכלל וכל פינה וכל דבר חדש היה בשבילי יקר במשק הזה. אפילו בתקופה המטורפת של הפילוג. אני אז הייתי מרכז משק ואמרתי: התקופה הזאת תעבור, אבל יגור בשבילי בית. כל אבן וכל פינה יקרים לי. מוכרחים להחזיק מעמד ולהמשיך. הייתי בטוח שזה רק טירוף חולף. עכשיו אנו רואים כמה זה היה טפשי… אני צדקתי שלא נתתי לעצמי להיגרר אחרי אותו טירוף ונשארתי בבית שיקר לי. אמרתי לכולם: מהבית לא צריך לברוח. הטירוף יעבור, אבל הבית נשאר בית. הרגשה זאת נתנה לי אפשרות לעמוד בכל התקופה הזאת.

החיים הפרטיים שלי לא תמיד היו כל-כך מזהירים, אבל זה לא הפריע לי להיות פעיל…

תקופה יפה נוספת שהביאה לי סיפוק תנועתי רב עברה עלי כשהייתי בגיוס במשק יד-חנה, מקום חדש אליו הלכתי עם צעירים והרגשתי כצעיר. אני חושב שגם הצעירים ראו בי צעיר. נשארנו ידידים ויותר מזה.

לאחר שחזרתי מיד-חנה ומהפעילות בה, הרגשתי שאין לי ענף לעבוד בו. פניתי למשק וקיבלתי עצה לחפש עבודת חוץ. לא רציתי בזה. אצלי בבית היה הכי טוב. כל פינה וכל אבן יקרים לי, אבל חיפשתי ומצאתי מקום די מתאים לי – תחנת נסיונות בחקלאות: ענפים חדשים, מטעים סובטרופיים, נסיונות שונים, מגע עם חוקרים ממכון וולקני, עם האוניברסיטה לחקלאות ברחובות ונסיונות של האיזור. פגישה עם אנשי מדע – הכל טוב ומעניין באמת, אבל אין מה להשוות לבית. בבית ידעתי כל פינה ובמשך הזמן אני מתרחק מכל זה, וחבל. אני חושב שלא רק בעצמי אני מתרחק. גם מרחיקים את החבר שיוצא מהתפקיד. לא שואלים אותו, לא משתפים אותו, ובקיצור – לא צריכים אותו. וזה לא טוב וחבל מאוד.

מה שעוד קרה לי בחיים ואף פעם לא חשבתי שיקרה הוא שהילדים התרחקו מאיתנו ונשארנו לבד. נכון שכל אחד הלך למקום כלשהו, לקיבוץ ולצה"ל, אבל נשארנו לבד במשק ובהרגשה לא טובה. עם כל האכזבה מבחינה תנועתית, להורים – ילדים נשארים ילדים וכדי לבקר אותם נגרמת לנו ריצה בלתי רגילה. הילדים שלנו לא מבקרים אותנו כמו ילדים אחרים. הם שומרים על כבודם העצמי, מה יאמרו הגויים, וזה חבל ולא מגיע לי.

5.1.1970

(מתוך חוברת השלושים

אני זוכר אותו קודם כל כפלח. כשהשתחררתי מהצבא, אברמל היה מרכז המשק. כל פעם כשהיה משבר, אברמל נקרא מהפלחה לריכוז המשק. כשהוחלט לחסל את העבודה השכירה בחקלאות (1952) עמד מרכז המשק דאז מול האסיפה והכריז: "אינני יוכול". ושוב הוטל התפקיד על אברמל. "תנו לי לעבוד בפלחה" הוא התחנן אז והכריז שהוא "הולך לתפקיד רק באופן ז'מני". לפלחה כבר לא חזר, אך נשאר פלח בנשמתו.

ייחודו היה באהבה שהשקיע בכל אשר עשה, אהבה לאדם ולקיבוץ.

בדיונים על השקעות בהרחבת ענפים היה נוקט בידיו כלל: "אם הענף רוצה, אני בעד", כי לדעתו המרקם האנושי של הענף חשוב יותר משיקולים אחרים.

באותן שנים היו במשק רק מכוניות אחדות. להשיג רכב לנסיעה פרטית היה כמעט כמו לנסוע היום לחו"ל. חברים שהיו זקוקים לנסיעה ידעו שאם יפנו לאברמל הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיסדר להם את הנסיעה ואפילו זה גוזל זמן רב מתפקידו כמרכז משק.

שנות החמישים היו שנות הפיתוח החקלאי, המעבר מחקלאות חרבה לשלחין, ואברמל השקיע את כל מרצו בהנחת קווי המים בעבר הקישון שפתחו עידן חדש בחקלאות ביגור.

באותן שנים נכנסו המחזורים הראשונים של בנים לנשיאה בעול המשק. אברמל, שהיה "אדם פשוט", ידע לשתף פעולה עם כולם. פעם אמר לי: "למה מדברים אצלנו על "פער דורות"? אני מוצא שילוב מצוין בין הדור שלי לדור שלך. אתם לא תחליפו אותי ואני לא אחליף אתכם".

בשנים האחרונות היה מודאג מהמתרחש. בכל פגישה היה שואל אותי: "יוחאי, מה יהיה? מה הם רוצים?" אחר כך ממשיך: "אצלנו עוד לא כל-כך נורא, אבל מה שאני שומע מקיבוצים אחרים…".

אז אני מקווה, אברמל, שיזכרו שהתעניינת בכל עד יומך האחרון ושהיית מודאג ושרצית שיהיה כאן טוב.

יוחאי שלם

(מתוך דפי השלושים)