אריה אברך

חֲפוֹן בַּיָד נוֹצוֹת אַך קוֹמֶץ דַל

וּנְפַח בָּהֶן – לָרוּחַ תְפוּצֶינָה.

כֵּן הַחַיִים: נוֹצָה בְּיַד גוֹרָל;

מַשָׁב קָלִיל בִּלְבַד – וְשוּב אֵינֶנָה.

נִיצָן עָדִין עֲלֵי גִבְעוֹל שָׁבִיר;

הַיוֹם מָלֵא הָדָר בְּאוֹר הַשֶמֶש,

מָחָר מָרוּט, רָמוּס – וְלא תַכִּיר

אֶת שֶזָהַר בְּכָל הוֹדוֹ עוֹד אֶמֶש…

אהרון שלם

יומן יגור, 23.5.1945

למצב הספריה

כאשר נותנים אנו את עינינו בחיי החברה שלנו המסועפת והמסתעפת, עת כל נקודה ופינה בחיינו התרחבה ומתרחבת בתקופה קצרה עד כדי כך שנעשית היא עולם מלא לעצמו, הרי חרדה תאחזנו להזנחה, לחוסר חֶבר אנשים נושא בעול ולחוסר ההבנה הדרושה מצד המוסדות המוציאים לפועל. פריקת העול והאדישות – אלה הם האויבים המְסַכְּנִים את מפעלנו.

ואם באמת פועם בנו הרצון להקמת קהילת עובדים בעלת תרבות והווי חיים, הרי זה מחייב אותנו לגבי הכלל והפרט בתוכנו, שבתוצאתם – זכויות הן.

חֶברתנו היא גדולה וגדֵלה, ומכילה בקרבה בני ארצות, תקופות ותרבויות שונות. ו ל פ ת ח – ת ה ו ם ר ו ב צ ת. טרם גישרנו את הגשר בינינו. לחלק ניכר זרה עוד השפה, שהיא האמצעי, הכלי, אשר בעזרתו יחדור אדם לעומק המקורות, לנסתר ונגלה, לתורה שבעל-פה ולתורה שבכתב, לינוק ולִדְלוֹת מהחבוי ממעמקי הדורות. ומה רחוקים אנו ממילוי הכרח המזיגה המלאה והיתוך דפוס החיים, המאפשרים יצירה ושיפור אורח חיים קבוע.

הכרח חיינו הוא פעילות החברים לשם העמקה באושיות החיים, העלאת הרמה התרבותית ואַפְשֵר לחברים התפתחות מלאה לשם בניין חברה קיבוצית שלמה.

אחת מפינות חיינו הזועקת ומצפה לגואלים היא ה ס פ ר י ה.

הספר הוא המלווה אותנו במלחמת הקיום והיצירה היום-יומית, והמוסיף טעם חיים בשעות המנוחה ובימי מועד. כי… "המעדר והמכתב, המחרשה והעיתון נִתנו כרוכים יחד בתנועת העבודה העברית בא"י".

ביחסינו לפינה צנועה זו מתגלה לפנינו השאלה: באיזו מידה מסוגלים אנו לספק את צרכינו הרוחניים?…

הכרחית היא התנדבותם של מספר חברים, שיהיו משוגעים לפינת חיים זו וירגישו צורך נפשי בטיפוח וטיפול, עֲדֵי הקמת מפעל הספריה אשר יענה לצרכי חברתנו הקומוניסטית.

דירה

תנאי ראשון והכרחי לספריה הוא דירה מתאימה ומרווחת, למען לא יתגוללו הספרים באבק ועש לא יאכלם. בלי דירה מתאימה, שתאפשר סידור כל הספרים באצטבות בצורה דרושה ובטעם, בלי מקום מואר ונוח לחבר לעיין שעות מספר בספר, הרי "בלי גשם ושמש יִבּוֹלוּ הנאים בפרחים".

יחס החברים לספר

כאן – יש רבות להַתרות. טרם נוצר היחס הדרוש בין החבר לספר. יש מקרים וחברים מעכבים חודשים את הספרים בידם, וצריך לכתת רגליים, לחפש ולאסוף, ואין החבר יודע להשיב את הספר לספריה בזמנו. וזהו הגורם לאיבוד ספרים…

רק בחזור הספר לספריה, לאחר שגמר החבר את הקריאה בו – נתונה הערובה כי כל החברים יספיקו לקרוא את הספרים…

אריה אברך

תחילת שנות ה-40

כמה מילים על הבית – "בית אברך" – שבו ממוקם כיום הארכיון:

בתחילת 1945 הוחלט ביגור על הקמת בית תרבות, שיכלול ספריה וחדרי עיון וקריאה.

בחודש מאי אותה שנה נהרג בתאונת עבודה אריה אברך, שהיה בין הוגי התכנית והדוחף העיקרי להוצאתה לפועל. עד אז הוא שימש ספרן בשעות של אחרי העבודה "הממשית", ולאחר מותו הוחלט לקרוא לבית על שמו.

אבן הפינה הונחה ביום השלושים למותו, ב-22 ביוני 1945.

במגילת היסוד נכתב:

"בשנת ה' אלפים שבע מאות וחמש לבריאת העולם, בעשרה בתמוז, ביום חמישי בשבת, במוצאי מלחמת העולם השניה, בשנת הניצחון על היטלר צורר היהודים שאיבד והשמיד מיליונים רבים מאחינו היהודים באירופה, נאספנו כל אנשי יגור, מזקן ועד טף, לאספת אזכרה ואבל יחיד. כי ביום זה מלאו שלושים יום למות חבר יקר ונלבב – חברנו אריה אברך זכרונו לברכה.

אברך היה מן המצויינים בתוכנו – נאמן ביתנו, איש עבודה ומחשבה. כל ימיו היה נתון לדאגת הציבור ולסיפוק צרכיו התרבותיים.

אברך קידש עצמו בעבודת בניין הארץ וחידוש נופה; הימים לעבודה והלילות לספר העברי; לא מש הספר מידו כל הימים. ולא לעצמו בלבד, כי על כתפיו נשא וכונן את ספריית המשק להאדירה.

לכן נועצנו וגמרנו להקים לו יד לזכר עולם בתוכנו.

הנה הבית הזה, אשר ישא את שמו "בית אריה אברך", יוקדש להיות בית-עקד ספרים. הרחבנו גבולותיו להכשירו לאצירת 40,000 ספר, ובשני צדדיו נבנה לנו שני אגפים, גם הם לסיפוק צרכי התרבות של קיבוצנו – בית קריאה ובית עיון, ובהם יישבו חברים לכשיתפנו מעבודת יומם, ויעיינו בספרים, להרחיב ידיעותיהם, לדבקה בתרבות עמנו, להעמיק שורש בארצנו שאנו נכספים לגאולתה, להרבות ישובה – לכוננה למקום חייו של העם היהודי הנידח בתפוצות גולה.

בכל שנעשה בבית הזה, כל באיו יעלו על זכרם את איש החמודות אריה אברך, שנקטפו חייו בלא עת, בעצם עבודתו על-יד הגן ששקד לעַבְּדוֹ".

היו דיונים לא מעטים היכן למקם את הבניין, והוחלט על "הגבעה הקטנה, דרומית-מערבית לבריכת השחיה של הילדים". כמובן שהיו מערערים, שדרשו "בנייה בקרבת חדר האוכל". ובנוסף, לא השלימו עם כך שייבנו "ביתני תרבות נפרדים ולא היכל תרבות אחד גדול".

מתכנן הבית, חבר יגור דאז, המהנדס הידוע יוסף אידלמן (שגם תיכנן את חדר האוכל "החדש" בשנת 1937), הסביר למערערים שהמקום המיועד, בקרבת הוואדי, יהיה כמעט במרכז הבניה העתידה, וקרוב לשאר מוסדות התרבות אשר לדעתו יקומו על הגבעה ממול, מן העבר השני של הוואדי (הוא אף הבטיח שייבנה על הוואדי גשר). כל המחייבים את המקום ציינו את השקט הדרוש לחדר קריאה ועיון, אשר יהיה מצוי שם יותר מאשר בכל מקום אחר.

וזוהי תוכנית הבית המקורית:

שנים רבות שימש הבית כספריה.

כפי שאפשר לראות כיום בשטח, נבנה רק אגף אחד מהמתוכנן, והכניסה הראשית היתה מצד מגדל המים. ילדי יגור לדורותיהם הונצחו בתצלום על הטרסה שלפני הבית, בתמונות מחזור עם המטפלות והמורים.

בשנת 1968 עברה הספריה למשכנה החדש בבית בר-יהודה, וכשנה לאחר מכן התמקם כאן הארכיון.

מולדתי

וַאֲנִי תְּפִילָה מוֹלַדְתִי, מוֹלַדְתִי!

רְצִי נָא, מִנְחָתִי הַדַלָה –

אֶת עַצְמִי לָך אָבִיא,

לְרַטֵב וּלְזַבֵּל בְּזֵעָתִי וּבְדָמִי

רִגְבֵי אַדְמָתֵך, שְׂרוּבֵי-חַמְסִינִים.

לִשְׁעָרַיִך הַנְעוּלִים אֶפּוֹלָה כְּהַלֵוִי

לוּ תְּנִינִי לָשׂוּם בָּעוֹל צַוָארִי –

לֶכֶת בַּתֶלֶם עִם שַׁחַר טָלוּל

וְלָשׁוּב עִם עֶרֶב בְּעִקְבוֹת הַצאן.

כְּיַעֲקב בְּעָבְרוֹ אֶת הַיַרְדֵן

אָבוֹא אֵלַיִך וְאֶתְחַנָן:

נָא אִסְפִינִי, וְאַל תְּקִיאִינִי

אֵם-אֲדָמָה!

א. אברך

ביום הגיעו ארצה, ט"ו תמוז התרצ"א

דמות מחנכת

בשנת 1927 בפעם הראשונה נפגשנו; היה זה בישיבה של "החלוץ הצעיר" באלכסנדריה. "החלוץ הצעיר" היה אז בראשית קיומו; כולנו היינו צעירים מאוד. באנו משכבות בעלי-ביתיות (אחר-כך התחילו לנהור לתנועתנו משכבות המוניות יותר), וכולנו היינו אז רתוקים להורינו, ממש דבוקים לסינורה של אמא. זאת היתה עבורנו יציאה ראשונה מהבית. הרגשנו את עצמנו עזובים, ללא חסות, והוא היה בינינו. תיכף התבלט בעדינות שלו וביחסו החברי. ראינו בו את האח הבוגר, והוא הפיג מאיתנו את רגש הבדידות. השתדל להקל עלינו, לעזור לנו לעמוד על רגלינו. הרגשנו תיכף – זהו האיש שיש לו עתיד בתנועה.

אחרי כן נפגשנו במועצת "החלוץ הצעיר" ברובנה, מקום שפעל בהדרכה. הוא היה פעיל מאוד, הקים סניפים רבים, ביחוד השפיע הקשר האישי עם החברים.

הכל היו שבעי-רצון ממנו, מעבודתו, רק הוא עצמו נשאר לא מרוצה, כי העבודה העסקנית הוציאה אותו מקלוסובה, ממקור המגשימים, מההכשרה ומחיי הקומונה. כל הזמן לא השלים עם זה והיתה לו מלחמה תמידית עם המרכז, שיחליפו אותו, וזה לא עלה בידו עד עלייתו ארצה…

בגולה חי את כל שאלות הקיבוץ, כאילו היה כבר בארץ. ידע את כל הפרובלימות של הקיבוץ, עמד בקשרים עם הארץ וידע היטב כיצד למסור זאת לאנשים. הודות לו קרבו לנו ענייני הארץ וידענו הרבה על הנעשה בה. הוא היה "החוזר" החי שלנו.

יחד איתו עברו עלינו שלושה מומנטים קשים: מאורעות שנת 1929; מסקנות ועדת שאו; רצח השלושה ביגור. היינו נתונים במצוקת-נפש והוא היה לנו מקור עידוד והשפיע שלא ירד עלינו הדיכאון…

בארץ התלבט קשה. קבוצת חברים שהכירה אותו דרשה ממנו שלא יעבוד עבודה פיסית, כי חששו לבריאותו, וגם הוא פקפק ביכולתו. בכל זאת, בשום אופן לא נתרצה לוותר על עבודה גופנית, שכל-כך היתה יקרה לו. רצונו העז והאמונה החזקה עמדו לו לקיים בגופו ממש, לכבוש את העבודה, להצטיין ולעלות בה.

הוא היה מופת לכולנו.

רחל צם (יגורי)

בתוך הספרון שיצא במלאת שנה למותו.

מדריכנו אברך

שנים עברו; נערים צעירים היינו בבואנו ארצה, מועטים בינינו יוצאי תנועות-נוער בחוץ לארץ. כולנו היינו, עם כל זה אשר ידענו על ארץ ישראל ועל הקיבוץ, מלאי ציפיה וחרדה. בימים הראשונים האלה בארץ נפגשתי עם אברך, שנקבע להיות מדריך בבית ספר טיץ. וכך, כפי שראיתיו אז, כך הוא עמד לפנינו במשך השנתיים של היותנו בבית הספר, וכך אני רואה אותו בזיכרוני גם היום; בן-אדם בו התגלם להט הרעיון של סוציאליזם וציונות, ולהט הביצוע והעשיה במפעל הקיבוצי. היינו רגילים למושגים האלה, אולם לא היינו רגילים לראות בן-אדם שתכונתו האישית מגלמת את המושגים האלה וממלאה אותם תוכן חיים. לא היינו רגילים לאדם שנשא את נס הרעיון כך: בגאווה ובאמונה עמוקה, על אף כל המכשולים. אף צרה – וכמה צרות גרמנו לו אנחנו, תלמידים למורה – לא היתה יכולה לערער, אף לא לרגע קט, את אמונתו העמוקה בשני דברים שעליהם בנה את חייו: את האמונה בטוב שבבן-אדם ואת האמונה בצדקת ובטהרת רעיונותיו. מי מאיתנו אינו זוכר את אותם הרגעים, שאנחנו ישבנו ושמענו ברטט, כשאברך דיבר על עתיד ארצנו; סיפר את חלומו, כשהוא מלא אמונה ביגור הגדולה; פתח את לבו ללא מעצורים – ופיו הוגה דברי חזון על דרך נצחונו של הסוציאליזם.

להבת האש הזאת היא שליוותה אותו והדריכתו בעמלו להכניס את השפה העברית העתיקה והמתחדשת בפינו וללבנו; לקרב אותנו לחיים הארץ-ישראליים, להתישבות העובדת, ולא לאחרונה – ליגור. למען אלה היה מוכן לכל קורבן, למענם לחם את מלחמתו בקשיים המרובים, והתגבר עליהם.

ואנחנו, תלמידי כיתתו, ידענו שני מקורות מהם שאב אברך את הכוח להאמין וללחום: עבודתו במשק, שלא היה מוכן לוותר עליה, גם בימים שבית הספר העסיק אותו שעות מרובות, והקריאה בספר. כי ספרים היו לו לבני-לוויה תמידיים, שהוסיפו לתרבותו האנושית הטבעית השכלה רבה. ערכו המיוחד של אברך בשבילנו לא היה בהוראה וב"הדרכה"; הוא היה לכשעצמו לסמל האמונה בבן-אדם וברעיון; וכך הוא נשאר בזיכרוננו ובלבנו.

ארווין

בספרון "אברך", תש"ז

לרע הרועה

השדות מוריקים. הכרמל לבש את תפארת שלל צבעיו. שקט; רק פה ושם נשמע קול ציפור המצפצפת וקוראת למרחקים. העדר במלוא תנובתו, העונה בוערת; חוסר רועים; אולי בחליבה מסתדרים איך שהוא, אבל רועים שייצאו למרעה, שיידעו לנצל את מרעה הסביבה, שיביאו את העדר מלא ושופע חלב – מעטים ובודדים הם. עייפות של שבועות ללא יום מנוחה, ויום העבודה – ארוך ומייגע.

בענף זה עדיין יום העבודה ארוך הוא! וכל המוסיף הרי זה משובח – נחשב לרועה הדואג לעדרו.

נזכר אני באחד הימים האלה: אברך במרעה, במגפי גומי גדולים….

פתאום הוא פורץ: "אני עוד בסניף "החלוץ הצעיר" חלמתי להיות רועה". והשיחה נמשכת, נעשית יותר חברית-תנועתית, חורגת ממסגרתה הקודמת ועוברת לשאלות חקלאיות וכיבוש, שצעיר יהודי בן העיירה דבק בעבודה. ופתאום כממשיך: "כתבתי שם, עוד בגולה, שיר על המרעה".

…כזה הוא היה, הגשמה וחזון. חלם והגשים; וכאשר הגשים המשיך לחלום.

מעטים בתוכנו אשר יודעים לראות את החזון בחיי יום-יום האפורים. יחידים רואים את חייהם, גם בהקיץ, כמעיין המפכה מים זכים, אשר טוב לרוות את הצימאון ממנו בצהרי יום שרב. כמה ידע הוא לדלות ממעמקי מעין זך מי בדולח, כמה רווה ממנו.

ראיתיו לרוב שהוא שותק. לא איש הנאום היה ולא איש הדיבור הרב, כי אם איש שיחה בין רֵעים ורועים. היתה לי תמיד ההרגשה כאילו יושב הוא ליד מדורה, ובחשכת הליל, כאשר רק הגחלים לוחשות והעיניים בוערות, כאשר האמת נאמרת עד תומה; הביטוי – עצוּר, מספר משפטים, ובהם נרמז הכל.

– – –

רֵעי הנאמן, האשכחך?

כי כאשר ייגוז העדר מדי שנה ושוב יעטוף צמר, כך נמשיך כל שנה לספר מחדש לרועים הצעירים, כי היה רועה, היה גוזז, ואיננו עוד! ואגדה תרקם ומפה לפה יסופר, הזקנים לצעירים ואלה לצעירים מהם. וכל שנה, בעטוף הכבשה צמרה, יעלה זכרך בתוכנו.

ליובה

בתוך הספרון "אברך", תש"ז

– – –

אברך, איש הספר והספרן המחונן, החשיב והעריך מאוד את הקריאה ואת ההשתלמות העצמית, כגורם חינוכי רב בחיינו השיתופיים. מכאן המקור להתנדבותו הציבורית רבת המעשים; לשרת את החברה שלא על מנת לקבל פרס… השתדל להנחיל נכסי תרבות לַכּל בכנות היחס לכל איש.

אברך, כעורך היומן, חיפש תמיד לדובב חברים רבים; רצה לשקף על-ידי היומן את הטוב והיפה בחברתנו. חתר להכניס בו שיפורים; הערכות על אישים וספרים; הארת חגים ותקופות היסטוריות וערכם בעם. היומן היה בשבילו במה, אשר ממנה הטיף להשתלמות וללימוד בעיות משקנו, מזמין וקורא לחדר העיון, מנהל תעמולה לקריאה מתמדת. שאף להוצאת יומן מודפס יום-יום עם תוספות חקלאיות ולענייני חינוך במקום.

אברך הנוטע; בלהט חלוצי, במרץ ויוזמה חדר אברך במהרה ועל נקלה לענף החדש והמורכב. כך בא לגן ותיכף שיתף את עצמו בכל דאגה בענייני הענף. ללא מסורת, בלי ניסיון וידיעה בעבודה חקלאית, סלל לו דרך להבנת המקצוע. בעניין רב התמסר לעבודה. הירבה לקרוא ספרי מקצוע על הענף ומחקרו.

אברך הקדיש למטעים את כל אונו הגופני והרוחני, לשם פיתוחם והתרחבותם…

אברך היה מחונך בתבונת כפיים, תפישה מהירה וכשרון הקשבה…

עם מותו אבד לעובדים במחיצתו חבר ורע לעבודה משותפת, מלאת הבנה. נסתלקה דמות צורבא דרבנן, הנפתלת נפתולי יצירה.

דרכו למופת תיזכר לדורות.

י. ק-צ

בתוך הספרון "אברך", תש"ז

חבר יקר

אברך היה אחד החברים היקרים, המאצילים מנשמתם על כל אחד שבא במגע איתו.

לא קל היה בפלוגה לכול לדור בכפיפה אחת; החומר האנושי היה רב גוני; צריך היה להתגבר על קשיים רבים.

אברך היה תמיד ער ודרוך לכל הסובב את הפלוגה. ידע לפזר ספקות ולנטוע בלב החברים אמון ואהבה. בנאמנות חלוצית ללא גבול ידע בשקט ובצניעות להקל על חבר בזמן של התלבטות קשה; ובפיו תמיד דברי הסבר מעודדים…

…לא רב היה כוחו הגופני. עושה תמיד למעלה מכוחותיו. מותו – סמל לחייו. רוצה לעצור משא כבד שלא לפי כוחות אנוש…

"בית אברך" (פרי מחשבתו וחלומו על בית-תרבות ביגור) יהיה זכר לאיש שהאציל עלינו מעולם האמונה שלו. והיתה לו אמונה עמוקה בתעודתו. חבר מסור לרעיון בכל מאודו, שכל כוחותיו, מרצו, זמנו ואהבתו הגדולה מסר להקמת יגור. וברוח זו חינך גם את חבריו.

שינדל

בתוך הספרון "אברך", תש"ז

חֲפן בַּיָד נוֹצוֹת אַךְ קמֶץ דַּל

וּנְפַח בָּהֶן – לָרוּחַ תְּפוּצֶינָה.

כֵּן הַחַיִים: נוֹצָה בְיַד גּוֹרָל,

מַשָּב קָלִיל בִּלְבַד – וְשוּב אַינֶנָּה.

נִצָּן עָדִין עֲלֵי גִבְעוֹל שָׁבִיר,

הַיּוֹם מָלֵא הָדָר בְּאוֹר הַּשֶׁמֶש,

מָחָר מָרוּט, רָמוּס – וְלא תַכִּיר

אֵת שֶׁזָּהַר בְּכָל הוֹדוֹ עוֹד אֶמֶשׁ…

א. ש.

דברי החבר אברך

(מתוך ספרו של ליובה גוקובסקי "אל אשר נקראתי", תשט"ו, עמוד 14 )

והנה, באחד הימים הבאים, לעת ערב, בשובי מן העבודה, אני מתבשר: הערב אסיפה כללית בעניין גיוסך. בא חבר ממזכירות הקיבוץ המאוחד, אשר ישתתף בדיון.

באסיפה סיפר החבר הזה על המצב בגולה, על החורבן הגדול הנעשה בנו שם, סיפר דברים קשים אשר לא היו ידועים עד אז. הוא דרש לאפשר לי לצאת בשליחות זו. חברים מן המשק טענו כי עם צאתי יהא הכרח לחסל את ענף הצאן אצלנו, למכור את העדר. וודאי שאין זו דרך. יימצאו במשקים אחרים חברים מתאימים לפעולה בגולה.

לעומתם יצאו חברים אחדים, שהפריכו את הטענות הללו. בייחוד השפיעו דברי החבר אברך.

חבר זה, שנסתלק בינתיים מעלינו, עורר תמיד אליו יחס של כבוד. מן הוותיקים היה בקיבוץ. בעל קומה בינונית, צנום, בעל גוף לא מפותח, אשר נקשה, בכל זאת, בעבודה. מצניע לכת, ועם זה אדם הנמצא תמיד בשעה הדרושה במקום הדרוש. רגיל הוא להיכנס בצעד אטי לחדר האוכל, ומשהוא רואה קבוצת חברים מתווכחת באיזה עניין, הרי הוא ניגש אליה כמן הצד, עד שאין איש מרגיש בכך. אבל תוך כדי שיחה הוא מעיר מה בנחת, והכל מרגישים מיד כי זאת הנקודה החשובה. עיניו כהות-חומות, ומדי הביעו את רעיונו – אם בדרך בדיחה ואם בכובד ראש – נדלק בהן ברק חם. איש עבודה ויודע ספר כאחד. לפני שנים היה רועה צאן, עתה הוא עובד במטעים.

והנה בלילה ההוא קם פתאום חבר זה וביקש רשות הדיבור, ונדמה לי כי בדבריו המעטים הכריע את הכף. הוא אמר:

"ליובה חייב ללכת. כי אין טעם לחיינו פה בלעדיהם שם. את העדר לא נמכור. אני חוזר אל הצאן עד אשר יימצא איש אחר, קבוע, לענף. ואת ידי החבר היוצא לשליחות זו יש רק לחזק ולאמץ".

והדבר הוכרע. בשעה מאוחרת בלילה נגמרה האסיפה. אני מתבונן בפני החברים ויש בי הרגשה: הנה נתכנסה משפחה גדולה יחד, והיא שולחת את בנה למרחקים בעניין יקר הנוגע לכולם. ורבה ומשותפת הדאגה לגורל הבן היוצא בשליחותם.

ליובה גוקובסקי

[מתוך ספרו "אל אשר נקראתי, עמ' 14]