אריה רותם
נולד: 11.12.1910
נפטר: 21.3.2006
אריה נולד בעיירה צביקאו שבגרמניה, להוריו מטילדה ויוסף רוטנברג. בזכרונותיו סיפר כי בית משפחתו היה "קצת חילוני, קצת שומרים מסורת, קצת ציונות, בקיצור, בית ליברלי". בגיל שש הלך לבית ספר כללי בגרמניה, בו סיים יסודי ותיכון. בגיל אחת-עשרה הצטרף לתנועת הנוער "הנוער הציוני". בהשפעת מדריכיו בתנועה בחר ללמוד טייחות, מקצוע די מפתיע בסביבתו. הוא מספר: "היינו שלושה טייחים יהודים בכל העיר. קראו לנו 'המשוגעים', כי הרי יהודים תמיד היו רופאים, עורכי דין, פקידי בנק וכדו', אבל יהודים עובדים? פועלים?"
בגיל שש-עשרה הלך להכשרה. בהיותו בן תשע-עשרה כבר היה עצמאי. עבד בטייחות ונדד בין ערי גרמניה בעקבות פרנסתו. עבד בברלין בקהילה היהודית, שם גם הצטרף לתנועת נוער סוציאליסטית. באחד הימים פרץ ריב בין חניכי תנועתו של אריה וחניכי תנועת נוער נאצית שהיתה בחיתוליה עדיין. אריה היכה, יריבו הובל לבית החולים ואריה נאלץ לברוח מגרמניה. היעד הבא היה אל אחיו שבארצות הברית. בשנת 1929 הגיע לניו-יורק שבארצות הברית. זו היתה אחת משנות השפל הכלכלי בארה"ב. שבעה מיליון מובטלים היו באותה עת באמריקה ואליהם הצטרף אריה הצעיר. כאיש צעיר מלא תושיה הצליח מהר מאד למצוא לעצמו עבודה וגם הצטרף לתנועת הנוער הציוני.
לאחר כארבע שנים בארץ החלומות עלה ארצה בשנת 1933. אחותו, שהיתה כבר מספר חודשים חברת יגור הביאה אותו ליגור (לאחר כשנתיים הגיעו גם ההורים ואחותו הצעירה). על ימיו הראשונים ביגור הוא מספר: "הכניסו אותי לצריף עם ארבע בנות ליטאיות. כשרציתי להתפשט וללכת לישון, לא יכולתי לעשות זאת, כי הן כל הזמן צחקו ממני, וכל סימן שרק עשיתי לגבי כוונותי רק הגביר את צחוקן".
אריה השתלב בארץ ובקיבוץ והיה פעיל ומעורב בעשייה בבית ובמישור הארצי. באותן השנים הכיר את הֶנָה אשתו לעתיד. הנה היתה אמורה להצטרף כפרימוס לאוהל שלו ושל זאב דור. מהר מאד פרחה שם האהבה והשניים הקימו משפחה.
ביגור היתה קבוצת בניין גדולה באותם ימים. הם בנו במשמר העמק, בחיפה ובישובים אחרים. אריה עבד בקבוצת הטייחים עם אייזין ופונדיק. מיכל, בתו הבכורה של אריה מספרת כי יכלה למצוא את אבא בעבודה בקלות: "כי הם היו שרים ושירתם נשמעה למרחוק".
בד בבד עם השתלבותו בחיי הקיבוץ הוא גוייס ל"הגנה". דרך חייו שזורה במאבק לבנייה ולעצמאות המדינה שבדרך. הוא החל בנוטרות, המשיך ב"פלוגות הלילה של וינגייט", יצא כמאבטח לעלייה לחניתה, השתתף בקורסים למ"כים ולמ"מים של ה"הגנה". בהיותו בקורס למפקדי מחלקות ב"הגנה" נתפס עם ארבעים ושלושה חניכי הקורס ונכלא איתם בכלא עכו. כמעט שנתיים ישבו בכלא ולאחר שחרורם גויסו רבים מהם לצבא הבריטי ואריה ביניהם. אריה שוחרר מהצבא כשנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ב-1946. בזמן שהותו בצבא הבריטי דאג להעביר ל"הגנה" הרבה פריטים וחומרים שתרמו לבניית הארץ.
יחד עם פעילותו הבטחונית, הולכת וגדלה המשפחה. נולדים הילדים: מיכל ראשונה, נועה בזמן ישיבתו בכלא עכו, ארנון בזמן היותו חייל פעיל בצבא הבריטי, רוחל'ה במלחמת השחרור וענת הצעירה בילדיהם.
לאחר שחרורו מהצבא הבריטי הגיע ליגור, ולאחר כחודש וחצי ביגור נאסר יחד עם חברי יגור האחרים ב"שבת השחורה" ונשלח לרפיח. לעיתים קרובות התלוננה הנה שהוא לא מכיר את ילדיו מרוב שהוא מעורב בכל כך הרבה פעילות מחוץ לבית. אריה אמר שהוא כבר מזמן רוצה להישאר בבית, אבל יהושע גלוברמן ז"ל, שהיה מפקדו, היה אומר: "אצלינו לא שואלים".
לאחר הרבה שנים מחוץ לבית הוא שב הביתה. כאן נקלט בצוות מובילי תוצרת "תנובה" ביגור. אריה סיים את עבודתו שם בגיל 70. עד גיל 88 הוא עבד ב"הסעה הפנימית" ועשה זאת מתוך אהבה, מסירות ודבקות במטרה. לאחר מכן החל לעבוד בטיפול ובטיפוח בית הקברות ביגור, ועשה זאת עד לפני שלושה חודשים.
בשנת 1989 נפטרה רוחל'ה רודן בתו. מותה היה קשה לו והוא כבר לא חזר למה שהיה קודם. הוא מצא ניחומים בקשר החזק שיצר עם שלושת בניה – אורי, אמרי ואיתי. בשנים האחרונות הוא היה להם משפחה ובית ביגור. כשנפרד מאמרי אמר לו: "אם אמות בזמן שתהיה בטיול, אל תפסיק את הטיול שלך".
בשנת 1996 נפטרה הנה אשתו.
ילדיו מספרים שהיה קשה עם עצמו. גם שהגב כבר שח והרגלים כבדו הוא התעקש על עצמאותו עד ימיו האחרונים. היה מלא אהבה לילדים ולקיבוץ הישן. השינויים שהתחוללו ציערו אותו. כל ימיו גילה התעניינות ואכפתיות בחיי הקיבוץ ובלט בנוכחותו בישיבות האסיפה עד ימיו האחרונים. היה צלול ומעורב עד רגע מותו.
נפטר בשיבה טובה והוא בן 96. הותיר אחריו חמישה ילדים, ששה-עשר נכדים ושמונה-עשר נינים.
יהי זכרו ברוך!