בלומה זילברמן – ביקמן
בלומה נולדה בעיירה ברסטיצ'קה שבפולין בשנת 1912. בת זקונים להוריה – גולדה ויחיאל לייב ביקמן, ואחות לדוד ולגיטל. ביתם היה בית מסורתי, מבוסס כלכלית ופתוח לאורחים. תמיד סיפרה: "כל מי שנכנס לביתנו רעב – יצא שבע".
בצעירותה למדה במגמה ציונית בבית הספר "תרבות", בו למדו בשפה העברית. לאחר שסיימה את לימודיה הצטרפה לתנועת "החלוץ הצעיר", שם החל הקשר עם משה, בן זוגה לחיים. טרם עלייתה ארצה עברה בלומה בשני קיבוצי הכשרה: ורדה וטורצין.
בינואר 1936 עלתה בלומה ארצה והגיעה לעתלית, משם הניע אותה משה להגיע ליגור. כל משפחתה וחבריה שנשארו בעיירה בפולין, נרצחו באקציה בשנת 1942. אובדן זה גרם לה לכאב עמוק עד יומה האחרון.
בלומה ומשה הקימו את משפחתם ביגור. כאן נולדו ארבעת ילדיהם: איתן, ציפה, זהבה ואריאלה. עבודתה הראשונה במשק הייתה בבניין חדר האוכל, כדבריה: "יחד עם כל הבחורים". לאחר מכן עבדה בלומה בטיפול בתינוקות, עבודה אשר הייתה התגשמות אחת משאיפותיה. במהלך השנים הייתה גם מרכזת ועדת חינוך ובהמשך עבדה במתפרה במשך 25 שנים. בלומה אהבה את הקיבוץ בכל נפשה, השתדלה תמיד להיות מעורב ומעודכנת בכל מה שקורה במשק, וכאבה את השינויים המתחוללים בו. את רוב זמנה ומרצה הקדישה לדאגה ולטיפול בבני משפחתה – ילדיה, נכדיה וניניה. ביתה היה ללב המשפחתי בזכות הדאגה, החום והאכפתיות שתמיד העניקה לכל אחד ואחת מבני המשפחה. בלומה שלטה בכל הנעשה במשפחה ביד רמה ובטוחה, וכונתה לא פעם "הרמטכ"ל של המשפחה". התעניינותה הייתה מעמיקה עד לפרטים הקטנים ביותר, כמו – "מה אכל היום הילד? כמה הוא עלה במשקל? האם יצא את הבית בלבוש חם?…"
בלומה הייתה בעלת תושייה בלתי רגילה ותבונת כפיים. עֶזרה לזולת ובמיוחד לחלשים, הייתה נר לרגליה. תכונה זו אותה ינקה מבית הוריה, לוותה אותה לאורך כל שנותיה.
בריאותה תמיד הייתה חשובה לה. היא אהבה להאזין ולקרוא על ענייני בריאות ונהגה לייעץ בנושאים אלה לחבריה ולבני משפחתה. היא אפילו נשמעה לעצת הרופא בשנותיה האחרונות, כאשר התמידה לפתור תשבצים, במטרה להרחיק מעליה את הדמנסיה ולשמור על זכרון וצלילות. מספר פעמים בחייה חלתה בלומה במחלות קשות, אך בניגוד לכל נבואות הרופאים, הצליחה להבריא ולצאת מחוזקת כל פעם מחדש. גם במחלתה האחרונה נאבקה בלומה במשך שישיה חודשים. אך הפעם ניצחה המחלה, ולקחה אותה מאתנו בגיל 94. אשריה שזכתה לטיפול אוהב, תומך ומסור מבני משפחתה עד לרגעיה האחרונים.
בחייה זכתה לארבע ילדים, 13 נכדים ו-16 נינים.
ביום הולדתה התשעים הקריאה מסר למשפחתה בו כתבה:
"שתדעו לשמור על קשר הדוק ביניכם ותעזרו אחד לשני. העיקר שתהיו אנשי תרבות, מעש ועבודה. שתשכילו לשמור ולפתח את הקיים. את כל אשר יצרנו ביחד. שלא תפרקו את הקיבוץ, גם אם הקיבוץ עובר שינויים. תדעו לכבד ולעזור לזולת, גם לחריג. אסור לשכוח את ערך העזרה ההדדית – "ואהבת לרעך כמוך". חשוב לדעת ולזכור לתת מחמאה למי שמגיע: לתורמים לחברה ולתרבות וגם לדור הקשישים – "והדרת פני זקן". לסיום חשוב מאד שכל אחד יחשוב מה הוא יכול לתת למען הקיבוץ ולחברה. לשמור על היחד".
