במֶה אפתח בבואי לספר על בנימין שאיננו עוד, בבואי לגולל קרעי-גוילים מפרשת חייו… רושמן הרגעי-הארעי של נסיבות המוות יִטשטש ויילך עד מהרה, ומה שייוותר לנו – ומחוייב להיוותר לנו, משום ערכו וכבודו של האדם שהלך, ולמען העשרת גנזי הזיכרונות היפים שבנפשנו אנו – היא דמותו של האדם בעודו חי, כפי שידענוהו והיכרנוהו, או שהמעטנו להכירו, בעודו מתהלך בין החיים… תפילתי היא כי דפי-נייר אלה, בהם מנסה אני עתה לצרור מעט זיכרונות ורשמים מחייו של בנימין… יהיו-נא כאותם פרחי-נייר שלא יבלו לעולם…
איש ונבו לו…
לא לתפארת המליצה הכתרתי את דברי אלה על בנימין בשם "מנגד". "כי מנגד תראה – – – ושמה לא תבוא", הוא הסמל העתיק-הנצחי לקיצו הטראגי של אדם אשר נגזר עליו, בצו הגורל, למות על הסף, על סף התגשמותם של מאוויי לבו…ולא רק משום כך שמת כיומיים לפני הפלגתו אל מעבר לים, להתוודע אל אחיו, אשר לא זכה להכיר…
בלב ונפש
נראה לי כי שתי מילים אלו ממצות את סך הכל תכונותיו וסגולותיו. להט עצום למלאכה ולמעשי-יצירה ודבקות בעבודה היו מתכונות היסוד של הווייתו; ואלה שופעים היו ממנו במידה כזאת, שהיו סוחפים עימם לעתים קרובות גם את שותפיו למלאכה. הוא נמנה על הקומץ הקטן של בני-אדם שנפשם אינה יודעת לאות אף בשעה שגופם לאה. הוא ידע למלא את כל זמנו במעשים מועילים, קטנים וגדולים, להנאתו האישית ולהנאתו של הציבור; מבחינה זו היו רוב ימיו, שעותיו ורגעיו מ ל א י ם, ללא חלל ריק…
בנימין זה ראוי היה לשמש דוגמה ומופת לרבים, מופת ליושר-לב ולרוחב-לב, להתמסרות שלמה ומושלמת ללא-שיור, מופת לחברות-אמת, לדבקות באידיאלים ולהצנע-לכת…
בנימ'קע
כן, כזה הוא היה, מבחינה מסויימת, מאז ומתמיד, הבחור שהיה קרוי בפי כולנו "ביניומקה" – קצת "מוזר". אך היה זה אותו סוג של מוזרות המעוררת חיבה והערכה. ובמה, בעצם, התבטאה "מוזרות" זו? – במנהגיו ובאורח-חייו האישיים, בקשריו עם אנשים. היתה לו דרך משלו לקשירת יחסים עם בני-אדם, משכבות וקצוות שונים, חברים לאידיאה או יריבים ומתנגדים שאיתם בא במגע; היה לו מעין "מפתח סודי" ללבבות… יכול אני לומר בפה מלא, כי מבחינת כישרון ההתרועעות והחוש החברתי היה בנימין אדם מבורך, אחד המעטים… לא שמעתי אדם מדבר בו דופי או משמיע דברי-איבה כלפיהו. לא היו לו אויבים ועויינים… אם כי למרבה הפליאה הוא לא היה ותרן כלל וכלל לגבי דברים שבאידיאה שעמדו במרכז עולמו… נזכר אני: בית המשפחה בו היה בנימין מצוי תדיר, היה מלא בנים ובנות שכולם עד אחד היו אנטי-ציונים ושונאי-ציון מכל הגוונים; והוא, לא זו בלבד שהצליח להיכנס ל"גוב אריות" כזה ולצאת בשלום, אלא שבמרוצת הזמן נתקשרה בינם לבינו ידידות-נפש.
הליכה למעשה
ובעוד דבר היה הוא "מוזר ויוצא-דופן" – בדרך בה פירש לעצמו את המושגים "אידיאה" ו"איש התנועה". הפירוש מתמצה בשתי מילים: הלכה למעשה. לא, יותר מזה. הוא היה איש ה"נעשה ונשמע". תחילה נ ע ש ה ואחר-כך נ ש מ ע… הוא לא העריך ולא החשיב את הכסף כערך לעצמו, אולם את ערכה של העבודה… הוא ידע היטב. הוא היה איש-עבודה בכל רמ"ח אבריו, בכל נפשו. העבודה היתה לו סם-חיים ולא רק מקור פרנסה. הוא היה מאוהב בעבודה.
המתנדב
ומאהבת העבודה ואהבת הבריות – ליסוד ההתנדבות והמסירות שבו. שתי תכונות אלו, שהיו טבועות בו מעצם ברייתו, מצאו את ביטויין גם בהגשמה העצמית של אידיאלים, במעשים שבין אדם לחברו וכן בחוג משפחתו. ואספר כאן רק מעט מההרבה:
לפני ל"ט שנים, ובנימין אז כבן שבע-עשרה, התנפל הצבא הפולני על גבולות ליטא, במטרה לקרוע את העיר וילנה ומחוזה מן הטריטוריה הליטאית. הוכרז על גיוס. צו הגיוס חל גם על אחיו הבכיר ממנו במספר שנים, אשר עמד ממש באותם הימים להגר לאמריקה הדרומית. בנימין סיבב וסידר אז את העניינים כך שלאחר "שינויים" מסויימים במסמכים האישיים התייצב הוא תחת האח הבכיר, וע"י כך ניתן לאחיו לצאת את המדינה, ובנימין הלך לשדה המערכה.
גם בשדה המערכה עצמו התגלה בנימין ב"בנימינותו" המובהקת. הוא שירת בחיל הקשר בתור טלפוניסט ראשי. באחד הלילות, לאחר זחילה ממושכת בין הקווים הפולניים, עלה בידו להגיע עם חוטי הטלפון קרוב מאוד למטה הפולני ולחבר את חוטיו לקו שלהם, כך שניתן להאזין לשיחותיהם. על מעשה גבורה זה הוענק לו "צלב הברזל", אחד מאותות ההצטיינות הגבוהים…
שמחות ומאורות שבחייו
אך אם אמנם היה פשוש עצב דק, פנימי, שאינו גלוי לרבים, על כמה ממעגלות חייו של בנימין בעבר, בשנות נעוריו ובחרותו, הרי היו לו גם שעות וימים של שמחה מלאה, של חדווה גורפת הכל ומשכיחה הכל – חדוות היצירה. אך החל לעסוק בדברים שיש בהם משום מלאכת-מחשבת ותבונת כפיים, היה שוקע בהם ראשו ורובו, בבחינת "כל עצמותיו תאמרנה". את הכל עשה מתוך השראה ושמחת היוצר. עצם העשייה נתנה לו סיפוק יותר מן התצוגה והרוואה שלאחר מכן. אף במלאכתו היומיומית, מלאכת החשמל, עסק כבמעשה יצירה… היה בו ניצוץ של פיוט. יש אנשים שהפיוט צפון לא בעטם ולא בגרונם, אלא באצבעות ידיהם…
כיום, כאשר עשרות שנות היכרות ועשרות פעולות משותפות שלי עם בנימין ז"ל כבר מאחורי, סובר אני שגם עצם בחירת המקצוע – מלאכת האור והכוח – לא היתה מקרית לגביהו, ולא רק מחישובים של "תכלית" וכדאיות הוא בחר בזה. הסוד והחידוש שהיו אז – באווירת העיירה של ראשית שנות העשרים, בימי הנר והנפט – במנורת הקסם וב"זרם" הטמיר הזורם בחוט מתכת דק ונותן אור וכוח, קסמו לו כבר אז…
– – –
גם הילוכו הפיזי לא היה הילוך רגילך, אלא כעין ריצה קלה, חפוזה, בפסיעות קטנות ומהירות. ממהר היה, כאדם אשר שעתו קצרה ועין עיתותיו בידו, שיש לו עוד הרבה להספיק ולעשות, וחושש הינו פן לא יספיק…
ואמנם – לא הספיק. כאילו ניבא לו לבו שלא יספיק עוד להגיע אל מחוז חפצו האחרון, הנכסף; שלא ישיג לעולם את משאלות לבו ותפילות נפשו המועטות אך יקרות כל כך… כאילו חש היה במסתרים כי תלויה מעל לראשו גזירת ה"מנגד" גם לשאיפת חייו הגדולה והאחרונה – להתוודע אל אחיו…
אִ י ש וּ נְ ב וֹ ל וֹ עַ ל אֶ רֶ ץ רַ בָּ ה – – –
