ברכה בנארי

23/09/1903 - 28/02/1963

ברכה רוטנברג-בנארי

ילידת ווהלין ברוסיה שלפני המהפכה. המשפחה הענפה ומרובת ילדים התגוררה באחוזת סקריצ'ין, שהשתייכה למשפחת רוטנברג.
בימי המלחמה העולמית הראשונה עברה המשפחה לאודסה. עם תום המלחמה ניסו, אמנם, לחזור לביתם בכפר, אבל האוירה הכללית העויינת ליהודים דחפה לרעיון העליה לארץ-ישראל. ראשונות עלו שתי אחיותיה לקבוצת כנרת. ברכה סיימה את לימודיה בסמינר לגננות בורשה, ואחר-כך עלתה ארצה ב-1924 אל אחיותיה בכנרת, אבל לא נשארה שם. היא עברה למקום של ריכוז חלוצי-העלייה הזאת לעין-טבעון (כפר יחזקאל), שם נפגשה עם חברותיה, איתן למדה בסמינר, והן שייכות לקבוצת "דרור". כך הגיעה ליגור יחד עם קבוצת "דרור" ב-1925, והמשק אז רק בראשית התפתחותו. כחניכת כפר נצמדה בהתלהבות לעבודה במשק החקלאי. שנים רבות התמידה במסירות ברפת וגילתה יכולת רבה. בכל גיוס חברות לעבודות שדה הייתה בין המתנדבות בהתלהבות. הצטיינה ביכולת וידיעה בעבודה כ"בת-כפר" מנוסה. עם הזמן, עם התפתחות החברה, עברה לעבודת החינוך, בה התמידה רוב שנותיה. התחילה בגיל הרך,
בפעוטים, והמשיכה להתקדם יחד עם גיל הילדים, ולטפל בהם גם בגיל ביה"ס, עד הכיתות הגבוהות. הייתה זו תופעה נדירה של מטפלת, שביכולתה הנפשית ללוות את הילד בחינוך המשותף בגילים רבים ושונים במסירות והבנה. בעבודה עם מחזור ילדים זה ראתה את יצירתה החינוכית בשלמותה. גם הילדים היו קשורים אליה.
מתוך עבודת החינוך – לרוב בגיל ביה"ס – הגיעה לפעילות חברתית בועדת החינוך, אשר עם הזמן פעלה בה כמרכזת במשך שנים, בהתמסרות ויוזמה, כמטפלת בעלת נסיון רב. גם בשנים האחרונות של חייה, כשהמחלה הממארת התחילה לכרסם בה ונחלשה בכוחותיה הפיסיים – לא נכנעה נפשית, לא עזבה את חזית העבודה והמשיכה להאבק בשארית כוחותיה על הספק בעבודתה בבית-החרושת "לגין". אפילו בימים האחרונים שמרה על מקום עבודתה במעגלה, לפי יכולתה.
בנתה משפחה ענפה ואף ילד עולה נקלט בביתה. עד הרגע האחרון שמרה על קשר חי עם ילדיה ונכדיה.
ברכה הייתה אחת הדמויות החלוציות והמחנכות בציבור יגור, ותכונותיה אלה התבלטו כבל עבודה ותפקיד שמילאה.
נסתלקה מתוכנו אחת החברות הנאמנות והמושרשות בחברתנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ברכה המחנכת / מאת: יגאל קופיט

    ברכה, בקומתה התמירה-הזקופה, עיניה העירניות והילוכה הקל והבוטח בשבילי המשק – כזאת אזכרנה תמיד. ברכה, כאחת מהראשונים בשורה, מסוללי ומעצבי חיי היומיום: בעבודה, בחברה, בחינוך וביחסים שבין אדם לאדם. ברכה אשר מהלכת בינינו והיא כסמל להיחלצות לכל תפקיד ובעלת אידיאלים, אשר היא מגשימה אותם בחיי יומיום ומחנכת ולוחמת להם בתוכנו.

    – – –

    עברנו את כברת דרך הילדות יחד עימה כשנות אושר לנו, ודומני שהיו אלה גם שנים יפות בחייה שלה. ברכה השכילה למצוא את הקשר אלינו וידעה להוליך את תסיסות הנעורים לאפיקים הרצויים. היא הצליחה להפוך את ה"בית" למרכז חיינו, לבית מגורים, שמצויים בו חיי חברה ותרבות, ויצרה מכיתתנו כעין קיבוץ בזעיר אנפין.

    היה בה הכישרון לעשות את הדברים לפשוטים. לא אהבה את הפלפול והסבוך. לה היו ברורים הדברים שיש לעשותם והיא עשתה אותם בפשטות, וזאת תוך התרוממות רוח, אהבה, ממש כמכהנת בקודש. ניקיון הבית וסביב לו, הדאגה לכל פריט בבית ושל כל אחד מאיתנו היו אצלה למופת. גם היחסים האישיים שלה עם כל אחד מאיתנו ועם כולנו יחד היו יחסי אנוש יפים, לבביים ואמיתיים. ברכה, בדרכה עימנו נתנה את "הטון" בשכונת בית הספר, ויתר העובדות למדו ממנה והלכו בדרכה.

    היה לה כבוד עמוק אלינו. היא ידעה לשמוע אותנו ולדון עמנו בכל בעיה כעם גדולים. תוך התבוננות עמוקה חדרה לעולמו הפנימי של כל יחיד מאיתנו, חיפשה וטיפחה את היפה והטוב שבו ובתבונה רבה היתה מסייעת לצדדים אלה להתפתח. דומני שבעבודתה עם ילדים, בעצם העובדה שהיא מעצבת ומחנכת חיים צעירים, ראתה לעצמה זכות גדולה וניתן לה סיפוק רב. לא הרבה עובדות ומורים יודעים לשמור על הקשר עם חניכיהם עם תום עבודתם עימם. ברכה ידעה את זאת.

    [מתוך החוברת לזכרה של ברכה]

  • רשימה של עדה

    – – –

    ליגור הגענו באותה השנה, וברכה מיד תפסה את מקומה בעבודה ובחברה; ברפת, בשדה, במטבח ובבית הילדים. היא יצרה דוגמה חיה של חלוצה לוחמת בהרבה שטחים…

    בפניה חרותים היו ימי עמל רבים וקשים: בשמש וברוח, בשרב ובגשם. ללא לאות שיתפה את עצמה בעבודה וביצירה בפינות רבות בביתנו. לא פעם שוחחנו על התקופה הזו בחיינו, על ימי המאבק הקודחים של היאחזות עקשנית במקום, וחשנו היטב כי לא רק סבל ועבודה קשה היו בה, בתקופה הראשונה שלנו ביגור, כי אם היה בה סיפוק עמוק, שוויון אמת, אחדות של כל החברה, הרגשת בטחון בדרך, הרגשת חירות והרחבת אופקים.

    וברכה היתה אומרת לא פעם: "אין דבר, כדאי המאמץ, חשוב המאמץ, אמת המאמץ הזה".

    ברכה היתה אחת מאלה החוצבות בתוך עצמן – בתוך נפשן, והן גם דוגמה לאחרים. היא עוררה כבוד והערצה של כל אלה שעבדו במחיצתה, וזכות ראשוניותה שמורה בלב חבריה…

    לא היה גבול למעיינות האהבה האצורים בה לילדיה, אך לא רק לילדיה היא. במשך שנים רבות לא חסכה ברכה עמל, מסירות וחום לבב, לגדל ולחנך ילדים רבים. בהתחלה קטנטנים – פעוטים, אחר-כך גם ילדי בית הספר. ובכל פעם חידשה את מאמציה והישגיה שוב ושוב, כי ידעה את כוח העמידה וההתגברות בחיי יום-יום במשך שנים רבות.

    היה לברכה סגנון משלה: בעבודה, בלבוש הצנוע והמסודר, בהתנהגות ובחיי ציבור. בין ידידיה הממשיים היה גם הסֵפר – הספר הטוב. היא אהבה מאוד לקרוא ולמדה מזה הרבה. אך גם את רגעי ההתפרקות, השובבות והעליזות אהבה, והֵדי צחוקה מהדהדים מעבר לימים.

    הספורט החביב על ברכה במיוחד היתה הרכיבה על סוס לשדות רחוקים. אולי זכרה אז את ביתה ואת משפחתה, ואולי קשרה כך את קשריה החדשים עם אדמתה ועם מולדתה החדשה.

    גם בפעולתה הציבורית בבית, בוועדות השונות ובריכוז ועדת חינוך הצטיינה במסירותה וביוזמתה. היא ידעה להבין בבהירות ובדקוּת את הבעיות הקשות וגם להיאבק עימן. הרבה חידשה, הרבה הוסיפה, אך גם התלבטה לא מעט, כי היתה אדם מחפש ומתלבט, על אף החוזק וההעזה…

    [מתוך החוברת לזכרה]

  • סימני דרך בחייה של ברכה

    ברכה בנארי בת חנוך ופסיה רוטנברג, נולדה ב' בתשרי תרס"ד – 23.9.1903 נפטרה ד' אדר תשכ"ג 28.2.1963.

    ברכה נולדה באחוזה של משפחתה ליד העיירה סקריצין. לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה האחוזה שייכת לרוסיה, ולאחריה – לפולין.

    במשפחה היו 8 בנים ובנות. שישה עלו ארצה ו-2 ניספו בשואה.

    שלושה מהאחים ישבו בכינרת, אחת ביגור, אחת בגבעת חיים ואחות אחת בשכונת בורוכוב.

    ברכה למדה וסיימה קורס גננות בעברית בורשה. בקורס איתה למדו עדה יגורי, בריינה גלוברמן וצביה שרת מיגור.

    ברכה הגיעה ליגור מפלוגת עין-טבעון שהייתה ליד כפר יחזקאל.

    ביגור עבדה ברכה ברפת ובלול בשנותיה הראשונות, ואח"כ בחינוך – בגיל הרך ובבית הספר. בשנים האחרונות עבדה בבית החרושת לגין ליד מכבש.

    ברכה ומרדכי הכירו ביגור, פה נישאו, חיו ופה גם סיימו את חייהם.

    אמא הייתה אשה מלאת מרץ ותומכת. זכתה להכיר רק שלושה נכדים וספק אם הם זוכרים אותה.

    יהי זכרה ברוך!

    רוחהלה טפר ודן בנארי – ילדיה.