ברכה רוטנברג-בנארי
ילידת ווהלין ברוסיה שלפני המהפכה. המשפחה הענפה ומרובת ילדים התגוררה באחוזת סקריצ'ין, שהשתייכה למשפחת רוטנברג.
בימי המלחמה העולמית הראשונה עברה המשפחה לאודסה. עם תום המלחמה ניסו, אמנם, לחזור לביתם בכפר, אבל האוירה הכללית העויינת ליהודים דחפה לרעיון העליה לארץ-ישראל. ראשונות עלו שתי אחיותיה לקבוצת כנרת. ברכה סיימה את לימודיה בסמינר לגננות בורשה, ואחר-כך עלתה ארצה ב-1924 אל אחיותיה בכנרת, אבל לא נשארה שם. היא עברה למקום של ריכוז חלוצי-העלייה הזאת לעין-טבעון (כפר יחזקאל), שם נפגשה עם חברותיה, איתן למדה בסמינר, והן שייכות לקבוצת "דרור". כך הגיעה ליגור יחד עם קבוצת "דרור" ב-1925, והמשק אז רק בראשית התפתחותו. כחניכת כפר נצמדה בהתלהבות לעבודה במשק החקלאי. שנים רבות התמידה במסירות ברפת וגילתה יכולת רבה. בכל גיוס חברות לעבודות שדה הייתה בין המתנדבות בהתלהבות. הצטיינה ביכולת וידיעה בעבודה כ"בת-כפר" מנוסה. עם הזמן, עם התפתחות החברה, עברה לעבודת החינוך, בה התמידה רוב שנותיה. התחילה בגיל הרך,
בפעוטים, והמשיכה להתקדם יחד עם גיל הילדים, ולטפל בהם גם בגיל ביה"ס, עד הכיתות הגבוהות. הייתה זו תופעה נדירה של מטפלת, שביכולתה הנפשית ללוות את הילד בחינוך המשותף בגילים רבים ושונים במסירות והבנה. בעבודה עם מחזור ילדים זה ראתה את יצירתה החינוכית בשלמותה. גם הילדים היו קשורים אליה.
מתוך עבודת החינוך – לרוב בגיל ביה"ס – הגיעה לפעילות חברתית בועדת החינוך, אשר עם הזמן פעלה בה כמרכזת במשך שנים, בהתמסרות ויוזמה, כמטפלת בעלת נסיון רב. גם בשנים האחרונות של חייה, כשהמחלה הממארת התחילה לכרסם בה ונחלשה בכוחותיה הפיסיים – לא נכנעה נפשית, לא עזבה את חזית העבודה והמשיכה להאבק בשארית כוחותיה על הספק בעבודתה בבית-החרושת "לגין". אפילו בימים האחרונים שמרה על מקום עבודתה במעגלה, לפי יכולתה.
בנתה משפחה ענפה ואף ילד עולה נקלט בביתה. עד הרגע האחרון שמרה על קשר חי עם ילדיה ונכדיה.
ברכה הייתה אחת הדמויות החלוציות והמחנכות בציבור יגור, ותכונותיה אלה התבלטו כבל עבודה ותפקיד שמילאה.
נסתלקה מתוכנו אחת החברות הנאמנות והמושרשות בחברתנו.