גרוניה קלמנטינובסקי
גרוניה נולדה בשנת 1907, בעיר פוניבז' שבליטא, למשפחה אמידה. גרוניה מעולם לא ידעה מחסור ומצוקה חמריים, אשר הביאו רבים אחרים מבני-דורה לתנועת "החלוץ" ולקיבוצי ההכשרה, לקראת עלייה ארצה. גרוניה הגיעה ארצה – לישראל וליגור בשנת 1934, יחד עם בעלה יונה ז"ל, איש מרכז "החלוץ" ומראשי התנועה וגם פעיל בכיר במפלגה. בתחילה לא היו חייה ביגור קלים, שהרי לא התנסתה מעודה בעבודת כפיים וגם לא בחיי קיבוץ. אלא שיונה ז"ל עמד לצידה, תמך בה ועודד אותה בכל להט נפשו ואישיות החזקה. ראשית עבודתה ביגור ב"מכבסת-יגור" שבחיפה. היה לנו אז מפעל עבודה והכנסה זה.
ב-1935 נולד בנם בכורם אמנון. צביה שרת ז"ל הייתה אז המטפלת הראשית בתינוקות יגור, מטפלת מומחית. משראתה צביה באיזו זריזות ומיומנות מטפלת גרוניה בתינוק שלה, שמה עין עליה לצרפה לחבר המטפלות. ואכן, גרוניה לא הכזיבה אותה מעולם. כ-30 שנים מחייה הקדישה גרוניה לטיפול בתינוקות יגור, בהצלחה רבה ובמיומנות, הודות לתכונות נפשה – השקט והשלווה הפנימית, הנאמנות והמסירות, החיבה והאהבה ליצורים הזעירים. היא טיפלה גם במקרים קשים, מיוחדים, שאחרים דחו. יצאו לא איפה מוניטין של מטפלת שניתן לסמוך עליה בכל. מי ימנה מספר בני ובנות הדור השני המתהלכים עתה בינינו גאים וזקופים, בוני המשק ומנהליו, אשר חותלו בידיה המלטפות של גרוניה…
בהגיעה לגיל שישים עברה גרוניה לעבוד במעגלה ומכאן – ועד יומה האחרון ממש – בטובופלסט.
בבוקרו של יום א' האחרון עדיין עבדה בבית החרושת, באותו יום חשה ברע ונלקחה לאשפוז בבית-החולים ממנו לא שבה עוד.
בשנת 1949 פגע בה הגורל אנושות: חברה לחיים, יונה, טבע לעיניה ממש בחוף ימה של קרית-חיים, לשם היינו נוסעים אז מדי שבת לרחוץ בים (במשק לא הייתה עדיין בריכת שחיה). גרוניה נשארה לבדה עם 5 ילדים קטנים. היה זה אסון גדול גם למשק, כי יונה היה מטובי המוחות של יגור והבטיח גדולות. קשה הייתה המכה ואכזרית – על אסון כזה אין מתגברים, אבל החיים ממשיכים, באין ברירה אחרת, שהרי מוכרחים לטפל בילדים. אלא שהכאב במקרים כאלה אינו מרפה, מוסיף לכרסם בלי הרף בלב פנימה. דוק של עצבות תמיד היה נסוך על פניה של גרוניה.
ברבות הימים, כאשר הילדים גדלו, הקימו משפחות והולידו ילדים, נכדים ונינים – הוקל לה קמעא. משפחה ענפה מאד השאירה אחריה גרוניה: 4 בנים ובת אחת, 19 נכדים ושני נינים. והיא במרכז הכל, אוהבים אותה ומכבדים אותה. כל השבט הענף הזה וההמולה מסביב גרמו לה נחת הרבה והחליפו קמעא אותו כאב צורב על אבדנו של יונה אשה.
כל ימי חייה הייתה אשה בריאה. לא ראו אותה מעולם במסדרונות המרפאה, והמוות בא כאילו בחטף. אולי לא שמרה על עצמה, אולי הזניחה בריאותה. וכך הלכה מאיתנו גרוניה לאחר 55 שנות חברות ועבודה מסורה. בת טובים שלא ידעה עבודת-כפיים מהי, הפכה להיות עובדת מצויינת בטיפולה בתינוקות ובשאר המקומות, והכל בצניעות, בשקט נפשי, בשלווה ובנמיכות קול. לא שמעו אותה מעולם מרימה קול על הזולת, לא ראו אותה מתרגזת. כל הליכותיה בטוב לב, כשבדל חיוך בישני ועצוב קמעא מקדם את פני הזולת.
גרוניה השתייכה לסוג הנשים שהפסוק מעלה עליהן: כל כבודן פנימה. יושבת בית הייתה, רוקמת לה רקמותיה הנאות ופוגשת במאור פנים פני צאצאיה, ילדיה, נכדיה וניניה.
והנה ניתק לפתע פתיל חייה, מה חבל וכואב!
