דב קרדוש
נולד – 25.10.1910
נפטר – 11.3.1989
ליד דלת הכניסה לביתם של שרה ודב תלויים באופן קבע כובע קש גדול ושוט לאילוף סוסים, קורבץ' – בהונגרית. "את השוט", הסביר דב לילדיו, "צריך תמיד לקחת כשהולכים לנהוג בסוסים, אבל לא כדי להשתמש בו. חשוב רק שהסוס יראה שיש לך שוט". זו תורת חייו של דב, לאורה חי.
דב נולד בהונגריה בשנת 1910 בחווה חקלאית אשר נוהלה על ידי אביו. משפחות יהודיות נוספות היו פזורות באזור ושמרו על קשרים ביניהן. אמצעי התחבורה ממקום למקום היה באמצעות הסוסים – ברכיבה או בעזרת עגלות. מורה פרטי היה בא לכפר, חי ליד המשפחה ומלמד את ילדיה. כך למדו דב ואחיו הבוגרים ממנו בשנותיהם הראשונות. בגיל הנעורים נסע דב לעיר הקרובה להמשך לימודיו בבי"ס למסחר, והשתכן אצל משפחה יהודית עד סיימו את בחינות הבגרות. לאחר מכן שרת בצבא ההונגרי, והגיע לדרגת קצין. עם פטירתו של האב נטל דב את האחריות לאמו ולאחותו הצעירה ממנו. שלושת אחיו הבוגרים פנו לפני כן איש איש לעיסוקיו. האחריות למשפחה החזירה אותו לחיי הכפר ולניהול החווה, כאביו בשעתו, וכך יכול היה לממש את משיכתו לעיסוק בעל אופי חקלאי.
דב הקים משפחה עם אחותה הבוגרת של שרה ונולדו להם שתי בנות. כשפרצה המלחמה פוטר דב מניהול החווה בגלל יהדותו ויותר מאוחר נלקח עם גברים יהודים אחרים למחנות עבודה. ניתוק מהמשפחה ונדודים על פני הונגריה, אוקראינה, ורשה ולאורך קוי החזית של הצבא הגרמני, גיבשו את אישיותו החזקה של דב בפיתוח יוזמה, מנהיגות ועזרה לזולת. נסיונו האישי בעבודות החווה ושרותו בעבר כקצין, העמידוהו כמנהיג הקבוצה והיה לפה לחבריו בכל משא ומתן עם סוהריהם.
לאחר שלוש שנים במחנות העבודה השתחרר דב והחל לאסוף פרורי מידע על גורל משפחתו. מהר מאוד התבררו לו העובדות הטרגיות שהגיעו באמצעות ניצולי המחנות. בחיפושיו אחר שרידי משפחתו פגש את שרה אשר זה עתה השתחררה ממחנה הריכוז אושוויץ, ואיבדה בו את כל משפחתה. יחדיו מצאו נחמה מבדידותם וכאבם, התקשרו והחליטו לעלות לישראל. באניית המעפילים "כנסת ישראל" שטו כ-3 שבועות על פני ימים סוערים בצפיפות נוראה. הלם הפגישה עם הבריטים בארץ ושליחתם לקפריסין לא שברו את רוחם, והמשיכו לטפח את תקוות העלייה לארץ. ואכן, יום אחד נתבשרו על העברתם למחנה עתלית, ושרה, כרסה בין שיניה. שבועיים לאחר הגיעם לשם נולד גבי בכורם בחיפה. בו בזמן שוחררו הם ועוד תשע משפחות והועברו ליגור, בה הייתה קבוצה של יוצאי הונגריה, הודות לטיפולו של ליובה גוקובסקי.
דב נקלט במהרה בענף המספוא והפך עד מהרה לחבר שווה בנשיאה בעול הענף. עם השנים נולדו לשרה ודב – נעמי, עינת ותלמה. במשך השנים עבד דב ב"יד למגינים" בתפעול האולם ובטיפוח סביבתו.
פסגת עבודתו של דב ביגור הייתה משק החי, אליו נקשר דב כשהיה בראשית הקמתו ופיתוחו. חששו העיקרי של דב היה בטיפוח קשרים עם הילדים האמורים להיות תחת אחריותו. וכאן התגלה דב כאיש המתאים ביותר לתפקיד. לצד הקפדנות שהייתה טבועה בו היה גם רחום וחנון, אוהב וסולח, מעודד ומחזק והופך עד מהרה כתובת לכל הצמאים לקשר אנושי חם ולמסגרת מנחה. ההבנה והכבוד אשר רחש לילדים עמם עבד השתלבו אצל דב עם הדרישה המלאה לאחריות בעבודה ולנתינת יחס ראוי כלפי החיות המטופלות.
בשנים האחרונות משנחלשה בריאותו, עבד דב בטובופלסט וטיפח ביוזמתו את סביבתו החיצונית של המפעל והפכו למקום שנעים לעבוד בו.
זכו שרה ודב שכל בניהם ונכדיהם יחיו לצידם ביגור, וידעו לטפח קשרים חזקים וחמים אשר הפכו את ביתם ערב ערב לבילוי משפחתי שהיה מקור לאושרם.
דב, אהבנו אותך בצניעות הליכותיך, בהקדמת ברכת השלום על אם הדרך, ביושרך ובכבוד שהענקת לכל חבר וילד. השיפוט והביקורת היו סודך, ואנו לא חשנו בהם.
את כובע הקש, המגפיים והשוט – הקורבץ', אשר תלית בפתח ביתכם, נשמור בזיכרוננו כדוגמא לאורח חיים וחכמת לב.
