דוד קופיט

21/01/1909 - 20/08/1963

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח טבת התרס"ט

תאריך פטירה: ל' אב התשכ"ג

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ, קלוסובה

עבודה: בניין, נגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בתיה קופיט

דוד קופיט

יליד ווהלין שבפולין (1909), בסביבת העיר לוצק. גדל בכפר, בו התקרב לטבע. התייתם צעיר מהוריו. עבר ללוצק שם למד בחדר מתוקן, בו רכש לו את ידיעת השפה העברית. מתוך שאיפה לעליה ארצה הפסיק את לימודיו ולמד נגרות. למקצוע זה נשאר נאמן גם בארץ, בקיבוץ – כל חייו.
עם גבור התנועה החלוצית, הצטרף אליה אף הוא והגיע להכשרת קלוסובה. לא שהה הרבה זמן בהכשרה, אבל התבלט מיד כבעל-מלאכה, כאיש עבודה מסור. התחילה אז העלייה החמישית, וכבר לאחר כמה חודשי הכשרה, אושר לעלייה.
ב-1929 עלה ארצה והגיע ל"פלוגת חיפה – יגור". גם כאן עמדה לו אומנותו. עבד בהקמת צריפים ובבניין כטפסן. רוב שנותיו ביגור עשה בעבודתו בנגריה. היו תקופות שריכז את הנגריה. בסידור הרהיטים בחדריהם נהנו הרבה חברים מתבונת כפיו.
היה נאמן לקיבוץ וברוח זו חינך את ילדיו. ראה בקיבוץ מנוף להעלות את חיי האדם ברמה כלכלית ותרבותית כאחת. סבל מכל פגיעה בעקרונות הקיבוץ. השתתף באסיפות והיה ער למתרחש. אהב לקרוא ספר טוב ולשוחח עליו עם חבריו ובניו.

את יומו האחרון גמר בעבודה בלילה, כשומר – עד כי הכריעתו מחלתו עם הפציע הבוקר.

יהי זכרו ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • משהו על אבי

    …הדבר הראשון אותו אני רוצה לומר עליו הוא – כי היה איש משפחה. הוא היה חוט השדרה בחדר, נסך שלווה על כולנו, אליו היינו אנחנו, הבנים, באים בכל דבר. היה נוהג לטייל איתנו כשהיינו בגיל צעיר. היה לוקח אותנו לפרדס ולענפי-משק אחרים. באותן השנים אהב לרכב על סוס והיה לוקח עימו את הבנים, במיוחד את הבן הקטן, לטיול ברכיבה.

    הוא היה זה שהיקנה לנו ראשית מושגינו וידיעותינו על המשק ועל חיינו בתוכו – על חיי הקיבוץ. ההתקשרות הראשונה עם המקום ועל החיים האלה – ממנו באה לנו….

    הוא בחדר. הנה אני רואה אותו בא לחדר לאחר העבודה. עודו לבוש בבגדי עבודה היה אוהב להתפרקד על הספה, עם כוס תה או קפה והעיתון בידו. כך היה נח מעט, ואחרי זה… לובש בגדים נקיים ויוצא לשאוף מעט אוויר צח ולהיפגש עם חברים…

    נוסף על כך אהב לקרוא, וקרא לא מעט… היה משתף אותנו במה שקרא, מחליף עימנו דעות, ובמיוחד… היה משתף את אמא בקריאת העיתון ובדיון על מאורעות היום בארץ ובעולם….

    היה לו זיכרון טוב. ההיסטוריה של תנועת הפועלים בארץ, של הקיבוץ, היו ערוכים היטב במוחו, והיה לו כישרון לספר לנו על המאורעות השונים בצורה מושכת את הלב. בכל השייך לדברים הנ"ל אילף אותנו לא מעט ושימש לנו מורה ראשון בקביעת תודעתנו הפוליטית והחברתית.

    אכן, את כל לבו נתן אבא לנו. אהב אותנו מאוד ונתן לבו על כל דבר…

    הפרק הזה על ה"משפחתיות" שלו לא יהיה מלא באם לא אזכיר כי התמסרותו הרבה למשפחה לא הצטמצמה לחוג משפחתנו… באומרי כי עֵרותו לענייני המשפחה היתה למופת הנני מתכוון גם למשפחתו במובן הרחב יותר -כמו יחסיו עם אחותו, היחידה, כנראה, שנשארה בחיים ואף עלתה לארץ… אל כולם התייחס יחס של ערות רבה ודאג להם כמי שדואג לעצמו…

    שתי אהבות היו לאבי ז"ל. אהבתו הראשונה היתה ה מ ש פ ח ה. אהבתו השניה היה ה ח ב ר. חברים, ציבור החברים, בתוכם חי ועימם יחד בנה את המשק הקיבוצי… המגע החי עם חברים במשק, השיחה עימם, הבילוי בחברתם. ההימשכות אחרי החבר, אהבת האדם הפשוטה והטבעית והצורך להיות בחברתו היו בדמו ממש. תמיד היה מטה אוזן קשבת לדברי אחרים. תכונת ההקשבה לחברו היתה אחת מתכונות היסוד שלו. באותה המידה אהב אף להשמיע את דעתו בין חברים, בין אם זה בויכוח על שאלות כלליות ו"גדולות" – בין אם היתה זו שיחה על שאלות חיינו אנו, הבוערות והכואבות, במשק ובקיבוץ – ובין אם היתה זו שיחה "בטלה" בין חברים. את כולן אהב והחשיב….

    הוא היה איש ע ק ר ו נ ו ת. היה נושא בקרבו נ כ ס י ם שספג, כנראה, עוד מימי ילדותו מהמקורות אשר מהם ינק כילד יהודי בגולה… באופן מיוחד נשארו טבועים באישיותו סימני החינוך שקיבל בתנועה החלוצית אשר אליה הצטרף בגיל צעיר למדי, ובמיוחד החינוך שקיבל בהכשרה. חינוך זה טבע חותם עמוק על אישיותו, והיה ניכר בה עד אחרית ימיו….

    הוא האמין מאוד בקיבוץ ובערכים שלו מ"הימים ההם", מימי ראשיתו. בכל לבו האמין בשוויון המלא, ומאוד כאב לו שהשוויון הזה איננו עוד… הוא נשא את עיניו אל הדור הצעיר בקיבוץ. הוא האמין כי הדור הצעיר צריך להיות הנושא של ה ה ת ח ד ש ו ת בקיבוץ; כי עליו להתעורר ולעורר להעלאת החיים בקיבוץ, כי עליו להיות דם חדש בחיי המשק, להפוך לגורם מכריע בשמירה על ערכי היסוד של חיינו….

    הוא אהב מאוד את הנוף שלנו – את ההר, השדות, את חדר האוכל כמֶרכז החיים במשק. הוא לא עסק אמנם בחקלאות, אך במהותו ובקשרי-נפשו היה א י ש כ פ ר. ולא היתה כל סתירה בין היותו איש-כפר לבין עבודתו במפעל מלאכה במשק – בנגריה. סוף סוף, גם הנגריה עמדה בלב שדותינו. אל הנגריה היה קשור בכל לב… הוא היה לוחם גדול ביותר על כך שהנגריה תעבור למבנה החדש בו היא נמצאת עתה. אף היה האיש שהשפיע רבות על השגת הציוד החדש למפעל. בהיותו מְרַכֵּז הנגריה אף השבית פעם את המפעל לכמה ימים, תוך התביעה להשגת המבנה החדש… כאשר לא רצו לתתו.

    בדרכים שונות, צנועות מאוד, אמנם, היה משתדל לעזור לזולת. בכל מקרה שידע כי חבר זקוק למשהו, היה משתדל לעזור לו בסיפוק צרכו… לבו היה פתוח לקראת כל אדם וכל חבר…

    לא כן ביחס לעצמו ולביתו – לא היה מנצל את האפשרויות שעמדו לרשותו. לא ניצל את עובדת היותו נגר לצרכי עצמו… לא עשה דברים בשביל החדר… היה צנוע מאוד בדרישותיו. "יש לי הכל", היה אומר תמיד.

    היה גאה מאוד על כל אשר המשק יכול לספק לחבר…

    סגור היה. לא אהב לדבר על עצמו, על מאווייו האישיים, אך בתוך תוכו היה רגיש ובעל לב חם.

    היו לנו, לילדים, תמיד רעיונות על העתיד שלנו… הוא ידע לצנן את ההתלהבות שלנו ולהחזיר אותנו אל המציאות. הוא היה שלם עם דרכו בקיבוץ… אף פעם, נדמה, לא היו לו טענות… לא חשב שדרכו בחיים היתה טעות. חשב כי אילו היה צריך להתחיל חייו מחדש, היה הולך באותה הדרך – דרך הקיבוץ… בתוך לבו היה פעיל בכל דבר ובכל שטח, "בכל ועדה ובכל מוסד".

    שותף מלא היה בהרגשתו ליצירה שלנו – שותף שווה-זכויות.

    יגאל

    (נרשם מפיו ע"י ש.ה.)

  • איש שיחה / מאת: יצחק פ.

    בשעות הטובות של לפנות-ערב, ולעתים אף בשבתות, בצהרי-יום, יצא לנו להיפגש ולשוחח. שעונים היינו לרוב על מעקה המרפסת הארוכה, משקיפים כלפי מטה, וכדרכם של שכנים משוחחים על דא ועל הא.

    איש שיחה היה. אהב לשמוע ואף ידע לשוחח ולהסביר. היתה, לעתים, בדבריו מעין טרוניה על כמה תופעות שקנו שביתה בחיינו, ועל שיבושים שנשתבשו בהם החברוּת ויחסי-האנוש בתוכנו. דבריו היו מלווים לרוב בכאב, ודוק של צער היה מתנסך על פניו.

    לא פעם ניסינו יחד לחפש הסבר לדברים שהטרידו את מנוחתו ושהינם בעצם מנת חלקם של עוד חברים. לא אחת התחלפנו בתפקידים: הוא היה בבחינת טוען לשלמות הדרך והעקרונות, ואילו אני דיברתי בזכות הסלחנות לחולשות האדם.

    איש ער ורגשני היה קופיט. הדברים נגעו ללבו. השתתף באסיפות, אך לא נהג ליטול בהן את רשות הדיבור. היו לו בעניין זה מעצורים, אך רשמם של הדיונים וההחלטות סיפקו לו חומר לחיטוטים ולעיונים במשך כל ימות השבוע, כי קשור היה האיש לקיבוצו ולחֶברתו קשרים חזקים.

    דמותו האמיתית של קופיט נתגלתה כאשר הדברים נסבו על העבר. לפתע אורו פניו. לפניך נתגלתה פתאום אותה ווהלין שורשית ועסיסית, ההכשרה החלוצית, ואותם הבחורים שהביאו אלינו את כל כוח הנערים, והטביעוהו בטרשים ובביצות של ארצנו. ברגעים אלה נפתח מעיין הזיכרונות על העיירה, "החלוץ", ותקופתה הראשונה של יגור. געגועים לעבר – חולשתו הלגיטימית של כל אדם בהגיעו לגיל העמידה, אך אצלו בלט הדבר ביותר. היה בזה, אולי, משהו מהפיצוי על הווה שהוא רצוף בעיות יום-יום קטנות.

    לא קלים היו חייו של קופיט בשנים האחרונות. בריאותו שנתערערה יצרה בעיות שלא קל להתגבר עליהן. היה נתון למאבק פנימי בין הרצון ובין היכולת לחיות חיים מלאים בעבודה ובחברה. ניסה להתגבר ועשה בגדר היכולת, ואף למעלה מזה – – –

    יצחק פ.

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • אחרי ליל שמירה / מאת: צפורה ורדי

    הולך אדם בצעד מדוד, שקט וצנוע. קולו רך ומסביר, ידיו עוסקות במלאכה. הולך – ולפתע איננו.

    אינני יודעת דבר על תולדות חייו. ידעתי כי הוא אוהב את אשתו וילדיו, כי עובד חרוץ הנהו ואל חבריו ידבר בכבוד. ומה עוד אדע?… – כי אכן קשורים ושלובים הם חיינו בקיבוץ, אך את חייו הפרטיים של כל אדם אין אנו יכולים לחוש, ואין אנו יודעים את מאבקיו היום-יומיים.

    כאב חדר ללב בהיוודע כי מת האיש!

    לא על ערש דווי מת קופיט. אחרי השמירה בלילה חזר אל ביתו, הטיל עצמו במיטה – ולא ירד מעליה.

    השעה – שתים אחר חצות הליל. שומרת לילה אנוכי בבית הפעוטים. השעון מתקתק בקצב ודפיקותיו מפעמות בכל החדר ומתבוללות בקצב החם של נשימתם הרכה של הפעוטים. על האיצטבה מסודרים זוגות-זוגות נעליים קטנות, אדומות, כשגרביים לבנות מציצות מתוכן.

    דום עומדים בחוץ הברושים. אין רוח נושבת.

    הכוכבים מציצים מבין צמרות העצים.

    אפורים-כחלחלים השמים.

    רטט נשמע מבין עפאי העצים. רטט – ושוב דממה – ומתוך האפלולית הכחלחלה אשמע קול צעדים איטיים וכבדים: צעדיו של דויד קופיט החוזר מליל-שמירה לביתו.

    הולך לו אדם בקצב מדוד, שקט וצנוע – והוא איננו עוד.

    צפורה ורדי

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • מושרש היטב / מאת: ישראל פ.

    כעץ אלון מושרש היטב היה קופיט. שורשי ויסודי בכול, יסודי מאוד במקצועו ודייקן בעבודה. ער מאוד למתרחש בנגריה, חרד על כל דבר במפעל – ועם זה נכון תמיד לעזור לחבר הפונה אליו בכל צורך פרטי בבית המלאכה.

    אהב לספר על ילדותו, על נעוריו שעברו עליו בכפר אוקראיני קטן, והוא – נער יהודי יחיד בין ה"שקצים" עזי-הפנים, שרצו להראות את עליונותם כלפי ה"יהודון", ולא יכלו להשלים עם העובדה שדווקא הוא שעלה עליהם בהרבה: אם זה ברכיבה על סוס – היה מטיל עליהם אימים; אם זה בחרישת חלקת אדמה – היה הוא מצטיין לעומתם. ידע אף להתגבר על שיכור משתולל, להראות לו נחת זרועו ולהרים בזה את קרנם של היהודים בעיני אוקראינים שונאי-ישראל.

    עברו ימים ופנה ללימוד מקצוע – בנוסח הישן, כאשר היה נהוג באותם הימים. כלומר, בתור שוליה אצל אומן. משרכש לו ידיעת המקצוע, יצא כחלוץ להכשרה, ומקיבוץ ההכשרה עלה לארץ.

    פגישתי הראשונה עם קופיט היתה בפלוגה, בעבודה, בהקמת צריפים. אחרי זמן מסויים עבר לעבוד בבניין ונתגלה כאיש-בניין מובהק… אחרי שעבד תקופה מסויימת בסדום – נפגשנו שוב בנגריה, אשר בה המשיך לעבוד עד סוף ימיו.

    ענייני העבודה והנגריה כבשו את מיטב דעתו. בפגישות עם אנשי מוסדות המשק היה מדבר בהתמרמרות על שלא מכניסים בנים לעבודה בנגריה, והרי צוות העובדים הקיים הולך ומזדקן ונאלצים להשתמש יותר ויותר בעבודה שכירה…

    לכאורה, איש "פשוט" היה קופיט, אך היה מלא עֵרוּת ודברים רבים העסיקו את לבו. בעירנות רבה עקב אחר המתרחש בחיים הפוליטיים, והיתה לו דעה ברורה ומגובשת בכל עניין עליו דיבר. האמין האיש כי גאולת האנושות, ובתוכה של ישראל, תבוא מעולם המהפכה. ועל אף האכזבות המרות שנחלנו בשנים האחרונות מ"עולם המחר" – לא שינה דעתו האמורה עד סוף ימיו.

    דוד קופיט ז"ל ידע לעמוד על דעותיו בעקשנות רבה. בין אם היה זה בשאלות עבודה ובין אם בעניינים אחרים – ער היה במיוחד למתרחש במשק ובקיבוץ ונאמן ביתו – – –

    ישראל פ.

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • תמו חלומות לב / אברהם שפירה

    חברנו קופיט אינו איתנו עוד – ורב מאוד הכאב.

    במשך השנים היה דוד קופיט ז"ל חלק מהנוף היומיומי בנגריה שלנו. במשך השנים היה אחד המסורים, בעבודתו ובחיי המשק בכלל. בתחילת שנות עבודתי במחיצתו מצאתיו כרוח החיה במפעל. אך לאט לאט גברה עליו מחלתו, רב היה סבלו ולצערו לא היה גבול על כי אינו יכול לתת יותר בעבודתו, שכל לבו ומסירותו היו נתונים לה.

    במידה והרגיש כי משהו בנגריה אינו כשורה ואינו מתנהל בדרך הנכונה – לא היה חוסך עמל וטוֹרַח ולחם עד הסוף, עד אשר סודר הכול על הצד הטוב ביותר.

    בערב האחרון, עם צאתו לשמירה, נפגשתי עימו ושוחחנו רבות על הנגריה ועל תוכניות העבודה בה לעתיד. זאת היתה אמנם מחשבתו ומשאלת לבו – כי יסיים את השמירה ויחזור לעבודה בנגריה, אבל אחרת רצה הגורל.

    אבלים אנו על פטירתו הפתאומית.

    יהי זכרו ברוך.

    אברהם שפירא

    [בתוך חוברת לזכרו]