הניה פרגר
הניה נולדה בשנת 1914. משפחתה התגוררה בעיר מלאכה שבמחוז ורשה בפולין. בתוך קהילה בת 6500 יהודים עברה עליה ילדותה. משפחתה הייתה אמידה וחיי הקהילה היו תוססים ופורחים, למרות האנטישמיות הרבה שהייתה שם. בזכרונותיה היא מספרת: "סיימתי בית ספר עממי-יסודי ובגלל האנטישמיות הגדולה נמנע ממני המשך לימודי. כל מחשבותי הופנו לקיבוץ הכשרה ועליה ארצה". תהליך הכשרתה לעליה לארץ ישראל לא היה פשוט. בשנת 1935 יצאה לקיבוץ הכשרה בעיירה קטנה – גוסטינין. עבודה רבה לא הייתה שם. היה מחסור באוכל ואנטישמיות גדולה. שנה וחצי שהתה בגוסטינין. משם המשיכה עם קיבוץ ההכשרה לעיירה זגש ומשם ללודז'. בלודז' הייתה כשנה עד שזכתה לאישור עליה ארצה. ב-1938 החלה את עליתה ארצה, שנמשכה מספר חודשים, כיוון שהייתה בלתי לגאלית. היא מספרת: "המצב היה קריטי. ההכנה לעליה נעשתה במסווה של טיול חורפי של סטודנטים, שעלה לכל אחד מאיתנו כסף רב". מלודז' הם נסעו ברכבת לורשה והמשיכו לאיטליה. שם פגשו מאות חלוצים שהמתינו לאניה שתיקח אותם ארצה. לארץ הם הפליגו באנית משא לבקר בשם "אטרטה". על ההפלגה ההיא כותבה הניה: "דרך רבת יסורים. שלוש פעמים הגענו לנמל ונאלצנו לחזור על עקבותינו היות שגילו אותנו. בסוף הורידו אותנו הפלמ"חניקים בסירות לחוף הרצליה, והיו אבדות בנפש וברכוש". הקבוצה הגיעה ארצה ב-15.1.1939. לאחר מספר ימים ששהו בשרונה הופנתה מחצית הקבוצה לקיבוץ דפנה והמחצית האחרת לקיבוץ יגור. הניה הגיעה ליגור ומאז נשארה פה. כאן פגשה את דוד פרגר. הם נישאו ונולדו שלושת ילדיהם – עליזה, חיים ובלהה.
הניה עבדה במכבסת חוץ (בה כיבסו את בגדי החיילים הבריטים), חדר אוכל, בתי ילדים, מטבח ובשנים האחרונות – במתפרה.
חייה של הניה לא היו קלים. תחילה התאבלה על בני משפחתה שנספו על אדמת פולין ובדרך ארצה. מפי הניצולים המעטים שהגיעו ארצה לא הצליחה לשמוע על גורלם, וימים רבים נשאה בליבה את הגעגועים אליהם בדממה ובעצב. החיים המשיכו, הילדים גדלו ולהניה, שכל חייה היו קודש לטיפוח משפחתה, היו גם ימים של נחת מהילדים. עד לאותו יום גורלי, 21.3.1968, היום שבו נפל בנה חיים ז"ל במבצע כראמה. זה שבר אותה. ומאז לא חזרה אליה שמחת החיים. בקושי רב ובתמיכה גדולה של הבנות הכריחה את עצמה לחזור ולהמשיך לחיות.
כך המשיכה עד שהגיעה כמעט לגיל 90.
ביום ראשון היא הועברה לבית החולים. "חשבנו", אומרת עליזה "שהיא תצליח לחזור לעצמה והביתה…" אבל ביום רביעי בערב נדם לבה והיא נפטרה.
