* לא ברור לי מה השתנה במהות חיי, אבל נראה לי שאצל כולנו זה מעורר צביטות בלב, מחשבות, צער על כך שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. אלו הם דברים שאין לשכחם.
וכל פעם, באירועים השונים, שזלמן הרבה לקחת בהם חלק, נזכרים… זה מגיע גם לחלומות ויש צער וכאב.
* אינני אומרת שהוא חסר בתור "אישיות מיוחדת" אבל הוא היה הוא. כן, כמוהו אין. לכל אחד יש מן הייחוד שבו, והוא לא היה אחד מהשוליים.
* יום אחד ניקיתי את החדר ברוב מרץ וחשק ומ. עמד בחוץ, עמד בשקט. אני יוצאת עם המטאטא, זורקת את הלכלוך, והוא אומר לי פתאום: "את יודעת מה? אני פשוט לא יכול לתפוס שזלמן לא יבוא הנה יותר". וזה הביטוי הכן ביותר – אי אפשר לתפוס את העובדות, להשלים. ובמקום כלשהו כל אחד מרגיש בהעדרות שלו. הוא איננו. הוא איננו בצריף הזה, הוא איננו עם הרעש שלו, הלך אחד מהכיתה!
* אפשר לומר שהוא היה "פרחח" בתקופת ביה"ס, הוא הרבה לנצל הזדמנויות שונות לפריקת עול. אבל ה"נשמה" שלו הייתה תמיד מסורה לכיתה, וכשהיו מדברים בנו קשות או משמיצים, היה מגן בפטריוטיות על כבודנו.
* זלמן התעניין בדברים קוטביים: ספרות רצינית כנגד ספרות קלה (בלשים), מוסיקה קלסית וגם להיטים. הוא הרבה לרקוד בערבי הווי ריקודי עם וסלוניים כאחד, והיה פעיל בשירה. מצד אחד היה מדריך בתנועה ופעיל בפעולות הכיתה ומצד שני אהב ריקודים סלוניים.
* אני זוכרת כשמשפחתי הייתה רוכשת תקליט חדש, היה זלמן מזמן עצמו לשמעו. בעניין מרובה היה מייבש פרחים.
* יחד עם החופש שלו בלבוש וריקודים הוא היה מדריך מצליח בתנועה. אצלו הדברים לא סתרו אחד את משנהו.
*גם בתור מדריך היה לא שגרתי.
* אני זוכרת שחניכיו בחיפה אהבו אותו מאד. הם ישבו פעורי פה למשמע סיפורים, שהיה מספר בצורה עניינית ומהנה.
* בהצגה שהצגנו בסיום בית הספר הוא היה בתפקיד המחזר שלי. הוא הלך אחרי והייתי צריכה לצעוק עליו: "עזוב אותי!" בחזרות הראשונות אמיתי ציין: "תשמעי, את התמונה הזאת את עושה ממש פנטסטי, כל-כך מהלב". לקראת הסוף, עם התקרב מועד ההופעה דיברתי עם אמיתי ואמרתי לו: "אתה יודע, אני מתחילה לחשוש. דוקא בתמונה הזאת לא הולך לי כבר כל-כך טוב, אני כבר לא שונאת אותו כל-כך". הוא השיב: "תארתי לי שזה יקרה, בכל זאת השתדלי לעשות זאת מהלב".
* פעם לקח אותי לחדר הוריו " בואי תשמעי משהו פנטסטי" אמר, והוא השמיע לי את "מחול החרבות". הוא נהנה והתלהב.
* פגשתי אותו לאחר פטירת אביו והעברתו מסיירת גולני. שאלתי אותו: "זלמן, מה זה?" הוא אמר: "תראי, אני לא יכול להסביר לך, אבל המשפחה אצלי עומדת כעת במקום הראשון וברחתי גם בשבילה". הוא הסביר שפשוט לא יכול לתת את תשומת ליבו לצבא בזמן שידע כי אמו ואחיו לבדם במשק, והם דואגים מאוד. לא יכול היה להסתגל למסגרת הצבאית הקפדנית ופעמים רבות היה בורח בניגוד לפקודה.
* בזמן הכוננות התנדב עם עוד 4 חבר'ה לחוליית "תופשי היעד", שתפקידה היה לפרוץ את הדרך לפני הכוח התוקף. זלמן לא שובץ בחוליה בגלל סיבות משפחתיות אולם הוא לא הסכים שיוותרו עליו.