חיים בלס

26/08/1927 - 13/07/1989

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח אב התרפ"ז

תאריך פטירה: י' תמוז התשמ"ט

ארץ לידה: הונגריה

תנועה ציונית: דרור, הבונים

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חוה בלס

אחים ואחיות: אוה בלס, ינו בלס

בנים ובנות: שושנה בלס-לוין

נכדים ונכדות: שרון-אן לוין

חיים בלס

נולד באוגוסט 1927 להוריו שמואל ורבקה-אסתר בלס בהונגריה, בכפר קטן, בבית דתי. למד בבית-ספר ממלכתי ואחה"צ למד את נושאי היהדות. בבית גדלו ארבעה אחים. חיים היה הבכור שבהם. בגיל צעיר התייתמו מהאב. חיים למד 6 כיתות ואחר-כל נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה, כך החל ללמוד את מקצוע החייטות בו עבד. במלחמת העולם השנייה, כשחיים בן 16 נלקח עם המשפחה לאושוויץ, הצליח להישרד ע"י כושרו בעבודה באומנויות בהם התמחה.
ב-1945 שוחרר מהמחנה והצליח להפגש עם אחיו אליהו (מורגו) ותוך ימים החליט להצטרף אליו לתנועה. משם עבר להכשרה במסגרת "דרור הבונים" בבודפשט, שם נפגש עם חוה והאהבה פרחה מיד "אהבה ממבט ראשון", כמו שחוה מספרת. ערכו חתונה והרגישו צורך מיידי להגדיל את המשפחה. התחילו בדרך עלייתם לישראל. עברו את יוגוסלביה על האוניה "כנסת ישראל" והגיעו לחיפה כמעפילים בלתי ליגליים ונתפשו ע"י הבריטים וגורשו לקפריסין. שם נולד שמואליק ונקרא על שם סבו. בקפריסין היה קר וקשה וחיים עם יכולת החיים האדירה שלו והידיים הנפלאות תפר ועזר לכל – מעילים, חיתולים, גרביים, מהשמיכות, מבד האוהל, מכל פיסת בד. חיים תמיד הצטער שלא יכול היה להמשיך בלימודיו, אך חוכמת חיים רכש.
ביגור עבד במספוא, ב"נשר", ברפת, בבניין, בכרם ובסנדלריה. חיים וחוה ניסו לחיות גם במושב ובקיבוץ אחר, אך הקשרים עם הקבוצה ההונגרית "כמו אחים", הכריעו וקבעו את ביתם ביגור.
ב-1966 הצטרף חיים לצוות החייטים ונתן ביטוי ליכולתו המקצועית. היה גאה ולא התאונן גם בכאביו.
זכה חיים למשפחה מורחבת. ביגור נולדו שושנה ועירית, גדלה המשפחה ל-6 נכדים וגם אם היו רחוקים, בלב נשארו קרובים.
חיים נפטר בלילה בו נכדתו ענבר התחתנה, ביקש משמואליק כשהיה בביה"ח לא לדחות, לא לשנות, רצה – נאחז בחיים, מתנה אחרונה – למשפחה, לנכדה אהובה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכר בעלי היקר חיים ז

    אומרים כולם "רק שנהיה בריאים", אבל אם זה לא בא?

    אז זה מאוד קשה. או, אלוהים, כמה קשה לכתוב על זה, על המוות ולא על החיים שהם היו שמו.

    כן, ולי קשה עוד יותר לכתוב על כך, כי זו לי הפעם השניה בחיי שאני מאבדת את האהובים עלי והיקרים מאוד ללבי.

    הפעם הראשונה בה קרה הדבר היה בהיותי ילדה. אז נפטרו הורי, שניהם תוך שבועיים, ואני בכיתי חרישית בכי של יתומה. עד היום אני מרגישה בחסרונם.

    עכשיו, כשאיבדתי את בעלי היקר, הבכי שלי, בכי אלמנה, שקט יותר, אבל הכאב דומה למה שידעתי בילדותי. כאז – קשה לי מאוד להיות ולהיראות חזקה ואמיצה.

    יכול עוד היה לחיות. הרי צעיר יחסית היה עדיין…

    חיים שמח מאוד כשהילדים באו לעולם. איזה אבא נפלא היה, מסור ואיכפתי בחינוך הילדים.

    כמה נחמדים היו הצעצועים שעשה בידיו הזריזות. ממש הפיח רוח חיים בצעצועים, והילדים נהנו מהם מאוד. הם זוכרים צעצועים אלה, וגם את התיקים המצחיקים, תיקים שגם הילדים וגם המבוגרים סובבו ימינה ושמאלה ולא הצליחו לפתוח, עד שחיים הראה איך לעשות את זה.

    גם הסיפורים שסיפר על ילדותו בכפר היו מרתקים את כולנו.

    לאחר שאיבד את כל המשפחתו בשואה, שמח לראות משפחה גדולה הכוללת נכדים. גם אם אחדים מהם מתגוררים רחוק – הודות לקשר בלב תמיד היו קרובים אליו.

    אני נושאת איתי הרבה זיכרונות יפים מן התקופה בה היה עדיין בריא, ואנחנו היינו צעירים.

    חיים עבד קשה מאוד – את זה תמיד דרש מעצמו בשלמות.

    בשנות ה-50 עבד ברפת… הרפתנים היו מתחרים ביניהם מי יחלוב יותר. חיים, בידיו החזקות, כל-כך שמח שהצטיין בזה… לאחר מכן עבד בכרם ובזיתים שבחרתיה…

    חיים התייחס לעבודה כאל דבר קדוש…

    ב-1966 נענה לפנייה אליו והחל לעבוד בחייטות, תחום בו הגיע להישגים עצומים. כולם היו מרוצים מעבודתו והעריכו את יכולתו המיוחדת… עד יומו האחרון עבד.

    יהי זכרך ברוך.

    חוה

    בחוברת לזכרו

    14.7.1989

  • אבא יקר שלי

    אבא יקר שלי – חיימ'קה…

    בילדותך (שלא היתה אף פעם ילדות) סבלת מעוני ודלות. כבר בגיל קטן נאלצת לפרנס את משפחתך וידעת, בכל מיני מעשי קונדס, לדאוג לכך שיהיה לחם, מזון… כי כנראה כבר אז הראש עבד בכיווני מחשבה של ניצול המצב שבו היית – תמיד לטובתך ולטובת משפחתך.

    – – –

    במחנות הריכוז בהם היית, ידעת בחוכמת החיים ובשכל קר למשוך בחוטים על מנת להישאר בחיים… המגפיים שתפרת לקצין הגרמני, בתמורה לכך ששמר עליך ונתן לך עצות שעזרו לך להישרד. כבר אז התברכת בראש, לב, ידי-זהב, לניצול נכון של כל מצב.

    כשנגמרה המלחמה נשארת, למעשה, ללא משפחה, פרט לאחיך "מורגו", אליהו בלס, שיחיה. ראית את כל משפחתך נשרפת, תרתי משמע, ויכולת לכל.

    הרצון הטבעי של אדם, כל אדם במצבך אז, הוא להקים משפחה, להוליד ילדים, ואכן זה מה שעשית. פה, לשמחתי, אני נכנס לתמונה.

    במחנה ההסגר בקפריסין, שם נולדתי, ידעת לנצל את כישוריך בתפירה, ולכל המקורבים לך תפרת, מבדי אוהל ומשמיכות, מעילים, מכנסיים ועוד.

    – – –

    אבא, המשפט היפה "סוף מעשה במחשבה תחילה" התאים לך כמו כפפה ליד. כל מוצר שיצרת, מלכתחילה ראית לנגד עיניך איך הוא ייראה, ובנית את כל התוכניות – בגד, מעיל, תיק, שק שינה, חליפה. מה לא ידעת לעשות – רק לאחר מחשבה יצרת.

    אהבתי לשבת לידך ולעשות איתך את הדברים במשותף. חלקי בשותפות היה קטן, אך ההרגשה היתה של התרוממות רוח כשהמוצר היה מוכן.

    אבא, הדיוק היה החלק החזק בכל מעשי ידיך, ידי הזהב.

    – – –

    בשנה האחרונה התחלת סוף סוף להיפתח. סיפרת לי כמה קשה היה במחנות. סיפרת שעד הימים האחרונים היית מתעורר בלילות מחלומות זוועה… אבא, משוכנע אני שאילו היית נפתח הרבה לפני כן, היו לך – לפחות נפשית – חיים יותר קלים…

    אבא – איך אותם חיידקים, אשר לא נראים בעין בלתי מזויינת, הצליחו לנצח אותך?

    הרי בחוכמתך ידעת לנצח קלגסים נאציים, להישרד ולהקים משפחה.

    אוי, מה גדול הכאב, מה גדול החלל שהשארת בלכתך.

    נזכור אותך לעד, כי במותך ציווית לנו את החיים – כשמך!

    בנך האוהב, שמוליק

    בחוברת לזכרו, 14.7.1989