חיים בלס
נולד באוגוסט 1927 להוריו שמואל ורבקה-אסתר בלס בהונגריה, בכפר קטן, בבית דתי. למד בבית-ספר ממלכתי ואחה"צ למד את נושאי היהדות. בבית גדלו ארבעה אחים. חיים היה הבכור שבהם. בגיל צעיר התייתמו מהאב. חיים למד 6 כיתות ואחר-כל נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה, כך החל ללמוד את מקצוע החייטות בו עבד. במלחמת העולם השנייה, כשחיים בן 16 נלקח עם המשפחה לאושוויץ, הצליח להישרד ע"י כושרו בעבודה באומנויות בהם התמחה.
ב-1945 שוחרר מהמחנה והצליח להפגש עם אחיו אליהו (מורגו) ותוך ימים החליט להצטרף אליו לתנועה. משם עבר להכשרה במסגרת "דרור הבונים" בבודפשט, שם נפגש עם חוה והאהבה פרחה מיד "אהבה ממבט ראשון", כמו שחוה מספרת. ערכו חתונה והרגישו צורך מיידי להגדיל את המשפחה. התחילו בדרך עלייתם לישראל. עברו את יוגוסלביה על האוניה "כנסת ישראל" והגיעו לחיפה כמעפילים בלתי ליגליים ונתפשו ע"י הבריטים וגורשו לקפריסין. שם נולד שמואליק ונקרא על שם סבו. בקפריסין היה קר וקשה וחיים עם יכולת החיים האדירה שלו והידיים הנפלאות תפר ועזר לכל – מעילים, חיתולים, גרביים, מהשמיכות, מבד האוהל, מכל פיסת בד. חיים תמיד הצטער שלא יכול היה להמשיך בלימודיו, אך חוכמת חיים רכש.
ביגור עבד במספוא, ב"נשר", ברפת, בבניין, בכרם ובסנדלריה. חיים וחוה ניסו לחיות גם במושב ובקיבוץ אחר, אך הקשרים עם הקבוצה ההונגרית "כמו אחים", הכריעו וקבעו את ביתם ביגור.
ב-1966 הצטרף חיים לצוות החייטים ונתן ביטוי ליכולתו המקצועית. היה גאה ולא התאונן גם בכאביו.
זכה חיים למשפחה מורחבת. ביגור נולדו שושנה ועירית, גדלה המשפחה ל-6 נכדים וגם אם היו רחוקים, בלב נשארו קרובים.
חיים נפטר בלילה בו נכדתו ענבר התחתנה, ביקש משמואליק כשהיה בביה"ח לא לדחות, לא לשנות, רצה – נאחז בחיים, מתנה אחרונה – למשפחה, לנכדה אהובה.