חנקה גרבר
חנקה (חנה) גרבר נולדה בשנת 1905, בעיר סוונציאן, פלך וילנה (אז רוסיה הצארית). הוריה היו סוחרים. היו במשפחה עוד 6 בנים ובנות. בשנת 1914,
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נדדה המשפחה לעיר גומל שברוסיה הלבנה. 8 שנים שהו שם. שם למדה חנקה בבית-ספר כללי ובערבים בחוגים לעברית של "תרבות". שם כבר למדה עברית על בוריה. בשובם
הביתה נדבקה בחידק הציונות ושאפה לעלות ארצה. על אף התנגדות הוריה יצאה להכשרה חלוצית בסביבות וילנה והיא רק בת 17. הייתה זו הכשרה חקלאית אשר חנקה אהבה.
בשנת 1925 זכתה לסרטיפיקט, מבין החלוצת הבודדות שזכו לכך, ועלתה ארצה. תחילת דרכה בארץ – ב"חברת המעבר" שע"י פתח-תקוה, שעלתה באותם ימים להתיישב בגבעת-השלושה. מכאן לקבוצת טירה. לאחר שזו התפרקה נכנסה חנקה – לפי המלצת הרצפלד – לבית-הספר החקלאי של חנה מייזל בנהלל – מוסד ידוע בימים ההם שהכשיר לחיי-חקלאות הרבה חלוצות. שם למדה חנקה בשקיקה והנאה מרובה את תורת החקלאות.
בתום לימודיה נתקבלה חנקה ליגור – ביתנו, אליו הגיעה ב-1.9.1928 והפך להיות ביתה החם, האוהב והנאהב עד יומה האחרון.
כחניכת חנה מייזל היה זה רק טבעי שתתחיל בחקלאות. השנים הללו, שנותיה הראשונות בארץ ובעבודת האדמה, נחשבו בעיניה כמאושרות בחייה, על אף התנאים הקשים והמפרכים של אותם ימים. כי רוח הייתה
אז בארץ, בדור, רוח גדולה של שמחת היצירה יש מאין, של מעשי בראשית. ההתלהבות של התלם הראשון.
היו אלה גם ימים של אושר אישי בל ישוער. חנקה הקימה משפחה עם שלמה גלובמן. זוג נפלא, וגם בת נולדה להם. אלא שלמרבה הצער והכאב, לא ארכו הימים ואסון נורא בא עליה: שלמה, בעלה האהוב נהרג בתאונת עבודה במחצבה בה עבד. חשך עליה עולמה, אבל בכוחות נפש אדירים המשיכה בחיים למען הבת ולמען הכלל.
כ-15 שנים עבדה בחקלאות, בענפים שונים (גן-ירק, לול, רפת, משתלה, ואף עגלונות), עד שנקראה לעבוד בטיפול בילדים. גם פה הצליחה. מסירותה, אחריותה ותבונתה הקנו לה שם ומיומנות. ברם, התנאים
המפרכים של אותם ימים, הסחיבות הרבות שהיו נחלת המטפלות של אז, גרמו לה לכאבי גב חזקים, עד שנאסר עליה מטעם הרופאים להמשיך בעבודה זו. הוצעה לה "לגין" והיא בת חמישים כבר. היה לה קשה לעבור מהילדים לקופסאות הקרות. אך חנקה השתלבה גם פה בעבודות הייצור ואפילו זכתה בשנת 1975 לפרס העבודה שההסתדרות מעניקה לעובד מצטיין. ומ"לגין" ל"טובופלסט". וכך עמלה ועבדה חנקה כל ימי חייה בחריצות ובזריזות כפיים עד שנפלה למשכב ולא יכלה עוד.
חיים של יצירה, חיים של טעם. אשת חברה מובהקת הייתה חנקה, תמיד מעורה בנעשה מסביב, בעלת רגש אחריות לכל מה שמתרחש כאן. מי ימנה מספר לפעולותיה, לתפקידים שמילאה, ביניהם אחראיים וגדולים, כמו מזכירת המשק,סדרנית עבודה וכו'. דומה שלא התקיימה אסיפה ביגור בלא השתתפותה האקטיבית של חנקה. תמיד השמיעה את האמת שלה בתוקף וללא משוא פנים, ברצינות ובאחריות, בקול צלול ומשכנע. מדור הנפילים אשר בארץ, אשר בנו לנו את כל היש בכל להט נפשם ואמונתם. דור אשר עמד מוכן לשאת את עמם על השכם בכל עת תמיד. דור אשר הפשטות והיושר, הענווה וההסתפקות במועט קרנו מכל ישותם.
חנקה הייתה אישיות אשר כולנו הערכנו אותה, כה אהבנו והערצנו והיא גם אהבה אותנו, את כולנו כקטון כגדול: "האנשים שעוברים על-יד חלוני כל אחד קרוב לליבי, הוא חלק ממני, כפי שאני חלק מהציבור הזה" – דברים אלה אמרה בראיון עם שולמית אמיתי ז"ל.
וגם סמוך לסוף, כאשר הרגישה שכוחותיה אוזלים, דיברה עם הקרובים אליה על אותו נושא. ביקשה כאילו להביא לידיעת הציבור עד כמה אהבה את כולם, את כולנו. וגם אנחנו אהבנו אותך מאד, חנקה, אהבנו והערכנו
וגם זכור נזכור אותך עד סוף ימינו באהבה רבה וכנה.
