יוכבד ויינר

12/12/1910 - 03/07/1969

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א כסלו התרע"א

תאריך פטירה: י"ז תמוז התשכ"ט

ארץ לידה: רומניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעקב וינר

יוכבד וינר

שנים נאבקה עם המחלות שפקדוה ולא נכנעה להן, כי על כן הייתה חדורה רצון עז ואהבה רבה לחיים, והנה לפתע פתאם הכריע אותה המות, כאילו ארב לה זה מזמן וחיכה רק להזדמנות מתאימה. ויוכבד הייתה הרי עד הרגע האחרון מלאת תכניות לחיות חיים מלאים ולהנות מהם.

יוכבד נולדה בשנת 1910, בעיר ויז'ניץ (בוקובינה) להוריה טובה ומאיר הופר. היה זה בית ציוני ויוכבד ספגה מילדותה בבית הוריה את האוירה הציונית. למדה בבית ספר פרטי עברי וידעה עברית עוד מנעוריה.
בשנת 1934 יצאה עם יעקב, חברה בחיים, להכשרה, שם עבדה בכל מיני עבודות במנסרה, בשירותים, בתפירה. כעבור ארבע שנים, בספטמבר 1938, היא עלתה עם יעקב ארצה ישר ליגור. כאן עבדה בבתי ילדים, במטבח, בתפירה, בה המשיכה עד יומה האחרון. בכל מקום ובכל מסיבה השתדלה להיות שמחה ועליזה ולעורר גם באחרים עליצות. כך היא הייתה בתנועת הנוער, במעגלי הריקודים ובשירה וכך גם עם התבגרותה. מראשית היותה במשק השתתפה יוכבד במקהלה והתמידה בה עד שחלתה ונאסר עליה לעסוק בכך, דבר שגרם לה לא מעט כאב. בעבודתה בשטח התפירה מצאה סיפוק רב והשתדלה להשביע את רצון החברות ודרישותיהן.
לפני 16 שנים עברה יוכבד ניתוח לב. היא הלכה לניתוח זה באומץ, למרות ידיעתה הברורה את הסיכון הכרוך בכך. על אף המגבלות השונות לאחר הניתוח נשארה תמיד עליזה ומלאת שמחת חיים. אהבה את המשק, את האנשים, את הנוף וכל אשר בו. מחלתה האחרונה אשר הכריעה אותה – פקדה אותה דוקא בתקופה בה הרגישה באופן יחסי טוב, מלאת מרץ והכנות לקראת שמחות במשפחה הענפה.
חברותיה וידידיה הקרובים אהבו אותה והחשיבו את טעמה ואת עצותיה בעבודה בה עסקה, כי היה לה טעם עדין, אהבה את היופי ושאפה אליו.
יוכבד נאבקה קשה בששת ימיה האחרונים וכל אלה אשר ראוה בסבלה הרב ידעו, כי המות גאל אותה מסבלותיה. לא קלים היו חייה של יוכבד אולם היא סגלה את עצמה אליהם, אם כי הם לא האירו לה פנים. והנה נעקרה מאיתנו והיא רעבה לחיים. כזאת נזכרנה לתמיד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ליוכבד

    ישנן גישות שונות איך לכתוב על אדם שנפטר והולך מאיתנו. לאן שתפנה המחשבה שלי ותחטט בעבר, מתקבל הכל יחד, כי יחד חינו בכול. יחד חזינו בכול ויחד היו לנו כל השמחות והסבלות בחיים. עלי לסקור תקופה של 40 שנה מיום פגישתנו הראשונה עד לרגע לכתך ממני.

    זכורה לי הכרותנו, כאשר שנינו מצאנו מחסה בפני גשם קייצי בפתח קמרון של בית בעירנו. היתה זו התחלה של תקופה בת שמונה שנים, עד יום נישואנו בשנת 1937. תקופה של השתתפות יחד בשיעורים והרצאות על כל בעיות העולם, במסגרת "אגודת ציון" הידועה בעירנו, אשר אספה בתוכה את כל צעירי העיר בעלי מחשבה ציונית, ללא הבדלי מפלגה או השקפת עולם.

    זכורים לי הטיולים והשוטטות שלנו בנוף המקסים של הרי הקרפטים – נוף אשר עורר בנו תמיד געגועים.

    פרק זמן זה בחיינו כולל גם את שהותנו בקיבוצי ההכשרה. לא היינו יחד כי יציאתך התעכבה.

    כאשר נישאנו, שנה לפני העליה, עברנו לגור בעיר צ'רנוביץ…

    את נישואנו ערכנו לפי כל כללי הדת והמסורת, משום רצון הורינו ובעיקר כדי שאימך תזכה להשיא כדת וכדין לפחות בת אחת מחמש בנותיה, כי השאר נאלצו להגר, או לנסוע מהבית, כפי שזימן הגורל.

    עלייתנו ארצה נתקיימה בימי מינכן, בסתו 1938, כאשר מאות חברינו ושכנינו ליוונו לרכבת ולא ידעו איך להתייחס לדבר. מצד אחד היתה זו התרחקות ממלחמה אשר עמדה לפרוץ, ומאידך – נסיעה לארץ ישראל, אשר היתה שרויה במאורעות 1936-39 שנפסקו רק עם פרוץ מלחמת העולם.

    מהדרך נשאר בזיכרוננו הביקור באקרופוליס (וזה היה כל ה'חוץ-לארץ' שלנו), וכן סירוב התורכים לתת לנו לבקר באיסטנבול, כי למרות היותנו אזרחים מלאים נתן לנו השלטון הרומני דרכון לכיוון אחד בלבד, והתורכים פחדו פן נישאר אצלם.

    לביתנו, יגור, הגענו ישר מהאוניה. הסתגלותך היתה לא קלה, כי מגבלות פיזיות מנעו ממך לעשות כל עבודה דרושה, ורק אחרי תקופה של שנתיים מצאת את מקומך בתפירה. השתדלת תמיד למלא את חובותייך במסירות ובנאמנות. מחוץ לעבודה נתנה לך הרבה סיפוק השתתפותך במקהלת יגור, בתקופה בה שמה יצא ברבים. עשית זאת כל זמן שכוחותיך איפשרו לך את הדבר. אהבת למלא את ערבי החורף בלימודים וחוגים לספרות, ובעיקר תנ"ך… ומעל הכל הטיולים בארץ. כמה מאושרת היית עם כל טיול של שעות או של יום, כי ליותר לא הספיקו הכוחות.

    במשך כל שנותינו יחד לא נפרדנו לזמן ממושך, פרט למעצרי ברפיח. את ביקרת אותי שם, וזכורה לי הדמעה בעיני המפקד הבריטי של המחנה כאשר ראה את חיבוקי העצורים עם המבקרים והמבקרות.

    באה שנת 1950, בה אירעה התקפת-הלב הראשונה שלך, ושלוש השנים הבאות בהן נדדת לסירוגין בין הבית ובית-החולים. כך זה נמשך עד ספטמבר 1953, כאשר הלכת באומץ לניתוח הלב. ניתוח זה נתן לנו במתנה עוד שש-עשרה שנות-חיים משותפות…

    מעתה יקשטו את קברך פרחי גינתך אשר כה אהבת.

    יעקב

    יומן ליום השלושים

    3.8.1969

  • לזכרה של יוכבד וינר ז

    בערב זימרה שהתקיים ב"יד למגינים" לפני שבוע, הקדיש הזמר הידוע תיאודור ביקל שיר מיוחד ביידיש:

    "השמש שוקעת מאחורי ההרים" – לזכרה של קרובתו יוכבד וינר ז"ל.

    יומן יגור

    5.5.1970

  • כפרפר בן-יומו

    אתם, אל תנסו "לסכסך" ביני לבין יגור שלי! אם לא הצליחו עד היום, לא יעלה בידכם גם להבא…!

    כך התבטאה יוכבד באחד הוויכוחים, בהם ניסה מישהו מהחוץ למתוח ביקורת על תופעה מסויימת במשק. תוך ידיעה עד כמה היא "ששה אלי-קרב" בנושא זה, ניסינו מדי פעם למתוח אותה, במתכוון, ולמשוך אותה מחדש לוויכוח דומה. שוב ושוב היינו נהנים ומתפעלים מהאופן בו היתה נחלצת "להגן" על מִשקה-ביתה. בשיחה בארבע עיניים אמרה לי פעם: "נו, ניחא, יש ליקויים. שנינו אנשי קיבוץ ואנו יודעים שלא הכול הוא כליל-השלֵמות. אבל שֶזָרים יתחבו את אפם לעניינים שלנו – זאת לא ארשה בשום אופן!"

    ומעניין: אף בשעה שהביעה מורת-רוח לא היה מש החיוך משפתיה, וקולה – כאילו היה מתנגן ומשתפך בהמיה חרישית.

    את יוכבד ("דוניה" קראנו לה) הכרתי ברומניה, עוד באותם הימים עת ישבתי, יחד עם ויינר, ליד שולחן המזכירות הארצית של התנועה. מאז פעילותנו המשותפת נתקשרו בינינו קשרי ידידות, אשר לא פסקו גם בארץ במשך למעלה משלוש-עשרות שנות חיינו בקיבוץ. מחמת מצב בריאותה לא נתאפשר ליוכבד לבקר רבות אצלנו, אולם אנו לא החמצנו שום הזדמנות כדי לערוך ביקור, ולו הקצר ביותר, אצל "הויינרים". בכל ביקור – אותה קבלת פנים גלויה ולבבית, אותו מאור-פנים, אותו ברק שובבני בעיניה ואותו חיוך עצמו, אשר נדמה שאף פעם לא מש משפתיה….

    מרדכי רישפי (פיירמן)

    בית אורן

    יומן ליום השלושים

    3.8.1969