מדורי דורות גרה משפחתי בגרמניה, בסביבה יפה, בכפר ליד הנהר ריין. היינו משפחה מתבוללת, אם כי שמרנו על מצוות הדת. כמו רבים מיהודי הסביבה הייתי רחוק מציונות ולא חשבתי על עזיבת מקום הולדתי.
עם עליית היטלר לשלטון השתנו פני הדברים. מצב היהודים הורע והתחילה להתרקם מחשבה לעקור מגרמניה. התחלנו ללמוד עברית ולהתעניין בנעשה בארץ-ישראל. קראנו את העיתון הציוני המפורסם "יודישה רונדשאו".
בשנת 1934 הצטרפתי לסניף "החלוץ" בעירנו וב-1936 נסעתי להכשרה בעיר לייפציג. מצאתי שם קבוצה קטנה של אנשים צעירים, בחורים ובחורות, אשר עבדו בסביבה אצל גננים או אצל בעלי משתלות גדולות. שם הקיבוץ היה "מגל".
בחודש יולי 1937 הגיעה גם אלה, חברתי, לבית "החלוץ". היא התחילה לעסוק בעבודות-בית ובישול. היה לה ניסיון מועט בעבודות אלה, הואיל ובעבר עבדה ככתבנית וקצרנית. במשך הזמן התרגלה גם היא לעבודה פיזית.
בערב "ליל הבדולח" שמענו על רצח ראט, מזכיר בשגרירות הגרמנית בפריס, ע"י יהודי צעיר, הרשל גרינשפון. היתה מתיחות גדולה בין החברים בבית "החלוץ". ידענו כי הנאצים יתנקמו ביהודי גרמניה. באותו לילה ראינו את בית הכנסת שבקרבת בית-החלוץ עולה בלהבות. למחרת בבוקר נערך חיפוש ע"י הגסטפו בבית-החלוץ. לשאלתי מה הם מחפשים, ענו לי: נשק ותחמושת. האִיוּם היה שאם ימצאו ולו כדור אחד, צפויים אנו לעונש החמור ביותר. כעבור חצי שעה הסתלקו מהמקום.
החלטתי לצאת לעבודה מחוץ לעיר. כשחזרתי לאחר העבודה התקרבתי לבית-החלוץ וראיתי שקהל רב התאסף במקום. ראיתי כיצד מעמיסים את רכוש הבית על מכונית-משא וכיצד משליכים חפצים וספרים מתוך הבית. לא ידעתי מה קורה ומה עלה בגורל חברי. מישהו יעץ לי להישאר ברחוב ולא להתקרב, מחשש של מאסר.
ב"ליל הבדולח" הלכו כל מסמכינו לאיבוד וזה היקשה עלינו להשיג דרכון כדי לעזוב את גרמניה. היינו מועמדים להישלח לשבדיה להמשך הכשרתנו. נסענו לביתנו וחיכינו לידיעות מהמרכז בקשר למועד ולמקום שליחתנו.
במרץ 1939 הגיע אלינו מברק מברלין, שעלינו לנסוע מיד לבית-החלוץ בנירנברג ולקבל הוראות נוספות.
הפרידה ממשפחותינו היתה קשה. העתיד היה מעורפל ונסענו בלב קשה. בגרמניה היתה אווירה של ערב-מלחמה. ככל שהתקרב מועד המלחמה נעשה מצב היהודים מסוכן יותר.
בבית-החלוץ בנירנברג פגשנו הרבה חברים, שקיבלו הודעות לבוא אך לא ידעו מה עומד לפניהם. נסענו לוינה כ-400 איש: 250 חלוצים מגרמניה ו-150 מאוסטריה. מוינה יצאנו ברכבת נוסעים מיוחדת. נסענו דרך האלפים האוסטריים ונהנינו מהנוף המקסים. הגענו לגבול היוגוסלבי. הממשלה היוגוסלבית לא נתנה לנו אשרות-כניסה, היות והאוניה שהיתה צריכה לקחת אותנו מהנמל היוגוסלבי "סושק" טרם הגיעה. ההתרגשות והמתיחות גברו משעה לשעה היות ואיש לא ידע מה פירוש עיכוב זה. למזלנו העניין סודר לאחר זמן לא רב והמשכנו בדרכנו לנמל המיועד. עלינו על אוניית-משא פרימיטיבית וקטנה, אך מצב רוחנו היה מרומם… זו היתה הפעם הראשונה, אחרי שנים, שנשמנו לרווחה. הרגשנו חופשיים מרדיפות וחקירות הגסטפו. שרנו שירים ישראליים, רקדנו ושמחנו להפלגה לקראת המטרה הנכספת.
כעבור 24 שעות של הפלגה בים האדריאטי נעצרה האוניה ולא זזה יותר. מה קרה? נאמר לנו שבאוניה קטנה זו לא נוכל להמשיך את דרכנו, ותבוא לקראתנו אוניה אחרת, גדולה וחזקה יותר. חיכינו יום ולילה לבואה של האוניה, ובלב-ים עברנו אליה ללא תקלה. היתה זו אוניה מצויידת במכשירים שונים ומנופים, שתפקידה היה להגיש עזרה לאוניות אחרות הנמצאות בסכנה בלב ים. מיטות כמובן לא היו וגם אולם לאוכל לא היה בנמצא. התאים היו בבטן האוניה. התנאים היו קשים, ללא אויר כמעט. היה מחנק כזה שכעבור רגעים אחדים התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכב על הסיפון. בקרבת קפריסין החלה סערה חזקה… לקראת בוקר שקטו הרוחות והים נרגע.
לפנות ערב התקרבנו לחופי הארץ. האורות כבר ניצנצו מרחוק. אמרו לנו שאלה אורותיה של תל-אביב. השתררה התרגשות גדולה. אחרי מספר שעות עגנה האוניה. היה זה בערך בחצות הלילה.
בעזרת אנשי "ההגנה" הורדו האנשים קבוצות-קבוצות לתוך סירות-משוטים קטנות כדי להגיע לחוף, אבל את עשרות המטרים האחרונים היינו צריכים לעשות ברגלינו בים, כשאנחנו עמוסים תרמילי-גב כבדים. על החוף נתקבלנו ע"י אנשים במדים ומזויינים ברובים. היתה זו הפעם הראשונה שראינו יהודים בתור גפירים ושוטרים. זה עשה עלינו רושם חזק מאוד ונתן לנו הרגשה של ביטחון. הובלנו דרך פרדסים בדרך ארוכה ומייגעת. לפנות בוקר הגענו למושב גבעת-חן. הוכנסנו לבית קטן ונתקבלנו ע"י בעלת-הבית, שמוצאה כפי שהתברר מברלין. אחרי שיחה נעימה וכיבוד הכניסה אותנו לחדר השינה. היתה זו הפתעה נעימה בשבילנו, הואיל וכמעט שבועיים לא ידענו טעם שינה במיטה. כעבור שעתיים העיר אותנו אדם שהיה מחברי מזכירות-הקיבוץ, אשר הוביל אותנו למושבה רעננה, בה שכנה אז פלוגת קיבוץ גלעד. משם נשלחנו ליגור.
היה זה יום גשום. נכנסנו למשק דרך השער הראשי, כשדקלים ניצבים משני עברי הכביש המוביל לעיגול ולבניין הענקי של חדר-האוכל. זה עשה עלינו רושם טוב ומעודד. נתקבלנו במזכירות ע"י בת-שבע. היו לנו קשיי-קליטה, אך תמיד ידענו להעריך את העובדה שהצלחנו להגיע לארצנו ולהינצל מציפורני הנאצים.
בשנים הראשונות עבדתי בשיפור-המחנה. שמחתי מאוד שניתנה לי האפשרות להמשיך בעבודה בה הוכשרתי בגרמניה. אחרי כחמש שנים נדרשתי למסור תור של שנה אחת במטבח. מצאתי עניין רב בעבודה זו, וכעבור מספר חודשים נשלחתי לקורס בישול. מאז רכשתי ניסיון וידע בעבודה זו, ואני מתמיד בה כבר 18 שנה.
יוסף מרכס
ספר יגור, 1963, עמ' 364
