יעקב שחר

תמונת ילדות: אבא, "The Bible in Art", ואני הקטן.

מדפדפים ובוראים את העולם עם מיכלאנג'לו, נכשלים במגדל-בבל עם פיטר ברויגל, עוקדים את יצחק עם רמברנדט, וכך הלאה.

את העיון בתמונות היית מלווה, כמובן, בסיפור המקראי, לעתים בתוספות מדרשיות ובהתייחסות לאמנים, לתקופתם, לחומרי היצירה וכו'.

היית מתעכב בעיקר ליד שלוש תמונות:

הציור הצבעוני של רמברנדט, בו נאבקים יעקב והמלאך.

אחר-כך שיחקנו בתחתית סולם יעקב וחלומותיו העולים ויורדים כפעוטים בעלי כנפיים. ומבע פניה של הגר הנבגדת, המגורשת, המלווה בעיני אברהם המבקש סליחה, שלעולם לא תיענה.

רגישותך להגר כאל דמעת החפים-מחטא, כאל הפרט המשלם, שלא בצדק, את מחיר חברתו. כבקשתך אחר החסד האנושי מעבר למסגרות, מעבר לשורת-הדין.

כיעקב השתעשעת במלאכי חלומותיך בין ארץ לשמיים. תמיד שתקת כשהסתכלנו בתמונה הזו. אבל אני יודע שסולמות רבים העמדת כמותו. לא ניגוד שרר בתפישתך בין ארץ לשמיים אלא מתח, שטעם הקיום האנושי הוא במילויו.

אמרת לי תמיד שמאבק יעקב והמלאך אינו קרב הכרעה אלא מאבק השלָמָה מתמיד בין הארצי למה שמעבר לו. הדגשת שיעקב והמלאך שניהם מצויים בתחום האנושי, שהרי כחילוני בהכרה גם אלוהים היה לדידך בריאה אנושית.

וכך חיית עולם שלם, שהיו בו מתחים אך לא קרעים. שהמקרא, המדרש, הרנסנס, התחיה הציונית והקיבוץ, הזינו והיפרו זה את זה.

ואולי אומר עוד משפט אחד: ודאי לא היית חקלאי במובן הקובל של המילה, אך השבוע נתקלתי באמירה, שמידת הסיפוק הגדולה ביותר שיש לו לאדם מתגלמת בזרע שהוא זורע בנפשו של האחר.

במובן זה היית חקלאי נפלא. ואם בכלל יש נחמה, הרי תהא זו נחמת כולנו.

יובל

[חוברת ליום השלושים]

"בבון" היה כינוי השמור לאותם בעלי תארים אקדמאים, שיענק'לה תיארם כבורים לא רק בשפה העברית (גם אם היא שפת אימם), אלא גם בתחום שבו הם מתמחים. והוא מצא "בבונים" בכל מקום.

לעתים נדירות פוגשים אנשים שהם רבי ידע והתמצאות בתחומים שונים. יענק'לה שייך לאותו זן נדיר… יענק'לה הוא עולם ומלואו. התמצאותו בתחומים רבים כל-כך הפכה את עבודת העריכה למלאכת מחשבת. יענק'לה לא רק כתב בעברית נכונה את מחקריהם של אחרים. הוא ביקר ביקורת מקצועית את הנאמר. הוא היה, במקרים רבים, עורך מקצועי ולשוני גם יחד.

מהר מאוד למדתי, כי אם מישהו זוכה לכינוי "בבון", הוא ראוי לכך. בשיחותינו אמר שהוא מסוגל להבין כי חוקר לא משקיע בצד הלשוני, שכן עיקר עניינו בכתיבה הוא הצד המקצועי. הוא לא היה מוכן לקבל טעויות מקצועיות או התרשלות מדעית. לא אחת תיאר בפני כיצד חוקרים דגולים, שאת כתביהם ערך, טועים בתרגום מונחים, מצטטים ממקומות לא נכונים, לא מבינים את המקור, ולעתים אף מספחים לעצמם קטעי מחקר שלמים של אחרים.

הבקיאות הזו עד לפרטי פרטים בנושא אותו עָרך, הפליאה אותי תמיד מחדש. זהו מסוג הפליאות שאין להתרגל אליהן. אחר-כך הסתבר לי שיענק'לה גם עורך באנגלית וגם בארכיאולוגיה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. איש אשכולות…

ביקשתי ממנו להעיף עין במאמר שכתבתי. רק להעיף עין. ככל הנראה לא קיים מושג כזה בעולמו. הוא השקיע בדפים הללו כמו בכל חומר שהתבקש לערוך. אחר-כך ישב איתי על כל הערותיו. השיעור שקיבלתי באותה הזדמנות מלווה אותי עד היום. "כיצד יענק'לה היה מנסח?", אני שואל את עצמי, ופועל בהתאם לעקרונות שהצלחתי ללמוד ממנו.

איש רֵעים להתרועע. באווירה הביתית של המכון באורנים היה יענק'לה ציר מרכזי. מוביל בדיונים סביב הנושאים העקרוניים. עוקץ את חברינו מהקיבוץ הארצי… תמיד היו לו סיפורים. תמיד תיאר את מסעותיו וטיוליו בכרמל, בחפירות הארכיאולוגיות ובמקומות אחרים – – –

היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?

שלמה גץ (גדות)

[בחוברת ליום השלושים]

יענק'לה היה מורה שלי. אני מכיר אותו מאז היותי תלמיד בכיתה י'.

יענק'לה חי כל השנים בהרגשת שליחות ואחריות עצומה. הוא הרגיש עצמו אחראי אישית להתהוותה של התרבות הישראלית והחברה הקיבוצית. היה מהתורמים לחגים, ולהבדיל, ממעצבי תרבות האבלות והזיכרון שלנו. שמח על הדרך הנכונה וכאב על סטיות שלא נראו לו. דבק בערכים…

ברבות הימים, כשגם אני הגעתי לשדה החינוך, שאלתי עצמי לא פעם – מהו המבחן, מהי ההערכה, מהו הגמול? איך מורה מחנך יודע שצלחה מלאכתו, שאכן הגיע למוח וללב של חניכיו? מבחן הידע נותן על כך תשובה חלקית מאוד. לומר תודת הערכה לא כל-כך מקובל במקומותינו, וגם כשהיא נאמרת, הרי לא פעם זה נעשה כטקס הכרחי, כנימוס. חשוב אמנם, אבל לא נותן ביטוי אמיתי.

הגעתי לדעה, כי מבחן מרכזי הוא באיזו מידה נשאר המורה – חבר, שגם שנים אחרי כן מבקשים את שיחתו ועצתו ומכבדים את דעתו. והנה, הסתבר לי כי יענק'לה היה כזה עבורי…. כשנתקלתי בבעיות עקרוניות, מוסריות, חברתיות, אנושיות – מצאתי עצמי מגיע לשיחה עם יענק'לה. לא תמיד קיבלתי את דעתו, אבל תמיד היא היתה רצויה לי, כיבדתי אותה, לקחתי אותה בחשבון, בשיקול הדעת.

איני יודע איך נמדד מורה טוב, לכן גם איני יודע אם יענק'לה היה מורה טוב. אבל אני יודע כי מבחינתי הוא השיג את מה שנראה לי כראשון במעלה – את מבחן החברוּת. אני המשכתי לפנות אליו והוא ענה את דעתו. תמיד את דעתו, כפי שהיתה, ללא רצון למצוא חן בעיני מישהו. בעינַי זה מצא חן.

מדי פעם תמהתי מאין העוצמה הזו של יענק'לה. הרי לא נשא במשרה בעלת זכויות וחובות. נכון. אבל את נטל החובות והאחריות הטיל על עצמו.

האם באמת חשב שאוֹת במקומה, סימן פיסוק נכון, עברית כהלכה, כל-כך חשובים לגורל האומה? הוא ידע שלא, ידע את המשמעות המוגבלת. אבל ידע כי זו התרומה אותה הוא יכול לתרום. ואם כל אחד יתרום כיכולתו – – –

בשבילי, עד יומו האחרון היה יענק'לה מורה שלי, ונדמה לי שגם חבר שלי, ואני מודה על כך.

הלל לויתן

[בחוברת ליום השלושים]

המושג "נימוס" מטעה אותנו לא פעם. בכלל אין זה דבר יציב. מה שמקובל כנימוס טוב אצל חֶברה אחת נראה אחרת לאנשים, אפילו באותה חברה, שפניהם למשטר אחר. הם מעצבים טעם אחר ונימוסים אחרים, והמהפכות באנגליה ובצרפת יוכיחו. כאן יש להוסיף שאין הדברים פשוטים כל-כך. המהפכה הרוסית זרקה לים הרבה דברים בשטח זה, שירשה אותם מהמשטר הקודם. התוצאה היתה – חלל ריק. ולא היתה ברירה, הרוסים חזרו בהם ואימצו מחדש דברים שכאילו אבד עליהם הכלח.

גם בקיבוץ הועמדנו לא פעם בפני בעיות מסוג זה. דברים רבים הגדרנו כנימוסים חיצוניים, שהם בבחינת שקר מוסכם. המחשבה היתה שהעולם החדש ייבנה ללא כל הסממנים הישנים, ותעלה תרבות-חיים חדשה. אולם נתקלנו בקשיים רבים. מהו בכל זאת המשותף בנימוסים בכל הדורות, בכל החברות?

אפשר להגיד שנימוסים, בניתוח יותר מעמיק, קשורים קשר אמיץ לתרבות חיים שעוצבה במשך דורות רבים. הנימוסים הם בלמים חברתיים בכדי למנוע התנגשויות בין אנשים. מי שאומר "שלום" כאילו רוצה להוכיח שאין לו נשק ביד, שפניו לשלום. הנימוסים הם מתן סימנים חיצוניים של אפשרות לחיות יחד….

יש להודות שטרם נוצרו אצלנו דפוסי נימוס קבועים, ולא רק אצל הילדים. אצלנו המצב לפעמים יותר מסובך בגלל חוסר הדיסטנס בין צעירים ומבוגרים שנמצאים כל הזמן יחד. זה יוצר לעתים בחברת הילדים מצב של עדריות…

אין בית הספר יכול לפעול ישירות בשטח זה, אבל יש אפשרות וחשיבות לעשות זאת דרך החטיבה, שתעמיד בפני הילדים לדיון בעיה שעניינה הנימוס, שהוא יותר מנימוס חיצוני, שהוא מהותי יותר, ואין לגרוס תרבות חיים בלעדיו.

יעקב שחר

בתוך: בשרשרת הדורות

"ספר יגור", 1965, עמ' 453

[רשימה ראשונה]

– – –

מזה שנים רבות חל פיחות במשקלה של האספה הכללית בתנועה הקיבוצית, הבא לביטוי במיעוט המשתתפים. אפשר למנות סיבות רבות לתהליך זה, ביניהן: עיסוק גובר והולך בעניינים ארגוניים וטכניים; תחושת החבר שעיקרי הדברים מובאים לפניו כשהם מסוכמים, למעשה; אי הקפדה על קיום החלטות האספה; הדירה המרווחת, הנוחה והנאה של החבר, ו… מכשיר הטלוויזיה; הקושי האובייקטיבי של חברים קשישים להגיע לאספה ולהיות נוכחים בה עד לשעת-ערב מאוחרת; האינטרסים השונים של שכבות בחברה רב-גילית; מעין לגיטימציה שבשתיקה לפרישה מהאספה, וסיבות נוספות שלא נמנו כאן.

מכל מקום, זהו מצב מדאיג שיוצר ניכור בין ציבור גדול לבין נושאי התפקידים, שאינם פטורים מקבלת אחריות לענייני הכלל, וכן כלפי החלטות שמתקבלות ומהלכים שננקטים בתחומי החיים השונים. עליית משקלה הסגולי של המשפחה בקיבוץ (עד כדי סיכון שווי-המשקל העדין שבינה לבין הקהילה), תורמת אף היא לחיזוקה של תחושת ה"אני" ו"אתם". ניטשטשה המהות המיוחדת של חברות מלאה בקיבוץ, המושתתת על שוויון בזכויות ובחובות, ובין החשובות שבהן – השתתפות בדיון ובהכרעה (הצבעה) במכלול השאלות הכלכליות, החברתיות, החינוכיות והתרבותיות…

אולם זהו רק פן אחד של המציאות. שכן מבחינה ארגונית התמסדו הקיבוצים עד כדי כך שכמעט לא נותר עוד מרחב להתנדבותו של החבר היחיד. האספה היא ביטוי עליון למעורבותו של החבר, אך בשום פנים לא ביטוי בלבדי – – –

יעקב שחר

יומן יגור, 6.11.1981

* * *

[רשימה שניה]

הפעם ייעשה ניסיון להציע כמה דפוסי פעולה שעשויים לסייע… וראשית, הגשת מידע נרחב ומגוון יותר לחבר. בעבר כבר נכתב מעל דפי עלוננו על הצורך בהקמת "משרד הסברה". מערכת "דפי יגור" צריכה להיות אך חלק ממנו, אולם חשוב שיפעלו במסגרתו חברים המצלמים… אמנים, שולחי ידם בגרפיקה, וחברים שיתרמו מרעיונותיהם…. בקצרה, תנאי למעורבות – ידיעה ושיתוף!…

עלינו לפתוח, במידת האפשר, דיונים של ועדות וגופים שונים להשתתפותם של חברים…

אם יעלה בידינו להרחיב את המעגל, אולי נתקרב גם למצב האידיאלי שהוא, לדעתי, העלאת יוזמות של חברים והתארגנות וולונטרית של יחידים וקבוצות לפעולה בשטחים הקרובים ללבם.

יש סיכוי שבהגשמת הדברים האמורים עשויה לחול גם תמורה ביחס לאספה…

אני מציע לפתוח בדיון ציבורי על הדמוקרטיה בקיבוץ ומעורבות החבר.

יעקב ש.

יומן יגור, 20.11.1981