יצחק נהרי
נולד: 14.7.1910
נפטר: י"ט בסיון תשמ"ה, 8.6.1985
יצחק, בן 77 במותו.
נולד בסוקולוב-פודלַסקי בפולין, למשפחה מרובת ילדים ואדוקה מאד. הלימודים ב"חדר", ב"ישיבה" ובבית-ספר דתי היו לימודיו הפורמליים היחידים, אבל אופיו המרדני ונפשו צמאת הדעת הביאוהו להשאלת ספרי לימוד מחברים וקריאתם בסתר, בגנים ציבוריים וברחוב, מפני שהיו אסורים עליו בביתו. לפעילות חברתית היה מתגנב מביתו, גם בשבתות, דבר שעלה לו בנכות ברגלו לכל ימי חייו. בשכבו בבית החולים קנה לו אביו את משחק השחמט הראשון שלו שהפך חלק חשוב מחייו, דבר שלפי עדותו של יצחק עצמו הפגיש אותו עם תנועת הנוער הציונית. במפגשים פוליטיים וערבי שירה היה יצחק, בקול הטנור והדומיננטיות שלו, סוחף את הנאספים בשירי תנועה עד השעות הקטנות של הלילה. יצחק הצטרף לתנועת "פרייהייט", שהיתה תנועת נוער שמאלנית, ואחר כך פעל בתנועת "החלוץ" אשר הקימה את פלוגת "תל-חי" בלידה.
לאחר שיצחק הכיר את חביבה, שהיתה ב"השומר הצעיר", הביאה אליו להכשרה בלידה והיו למשפחה בקיבוץ "תל-חי", שם היו ידועים כאוהבי שירה ונקראו בפי חברי ההכשרה "הזוג המזמר". כשקרבו ימיה של חביבה ללדת, קיבלה המשפחה אישור לשלוח את חביבה לישראל בלי יצחק, שהיה מזכיר הפלוגה. ביוני 1935 עלה לארץ והגיע ליגור, ביום בו נולדו שתי בנותיו הבכורות.
כדרך דור הראשונים עבד יצחק במקומות שונים במשק. בעבודתו בכרם התמחה בהקמת גדרות, ומומחיותו זאת עזרה לו בפעולת התנדבות יותר מאוחרת, כאשר יצא עם קבוצת חברים מיגור להקמת גדר הצפון שנפרשה מראש הנקרה עד ראש פינה. עבד במחצבת נשר, וכן יצא לפעילות מפלגתית לשנים רבות בחיפה ובתל-אביב ופעל בקליטת פליטי השואה בתל-חנן. חזר הביתה ונקלט בלגין במחלקת המכבשים, כעובד על מכבש וכמרכז המחלקה, שם גילה מסירות ואיכפתיות, כדרכו.
יצחק היה פעיל באיגוד השחמטאים כשחקן וכמארגן כינוסים ותחרויות ביגור ובסביבה, והקים חוגי שחמט לנוער.
כאישיות פוליטית וקיבוצית היה מתריע מדי פעם על תופעות בחיינו באמצעות רשימות ביומן בנושאי משק, עבודה שכירה ופעילות הדור הצעיר שלא סיפקה אותו. למרות נכותו לא ויתר יצחק על פעילותו והתנדב למבצעים שהיה בהם קושי פיזי, כמו עבודה בסדום בבניית הסכר.
יצחק וחביבה מותירים אחריהם משפחה ענפה אשר מפגשיה השבועיים היו חשובים להם מאד. על אף מחלתו בשנתיים האחרונות לא ויתר על שום מסיבה משפחתית והיה נהנה לשבת ולשיר בתוך משפחתו, עד ימיו האחרונים.
בתקופת מחלתו עשה את כל המאמצים לצאת לעבודה, לא להכביד ולשמור על מסגרת חיים רגילה והמשיך להתעניין בכל הסובב אותו במשק ובארץ.
דבריו האחרונים, שהיו מעין צואה, מפני שביקש שיכתבו, התייחסו לשמירת הקשר המשפחתי והמשך בדרך החיים הקיבוצית, למען בניית הארץ.
ננצור את זכרו בלבנו.