יצחק נהרי

14/07/1910 - 08/06/1985

יצחק נהרי

נולד: 14.7.1910
נפטר: י"ט בסיון תשמ"ה, 8.6.1985

יצחק, בן 77 במותו.
נולד בסוקולוב-פודלַסקי בפולין, למשפחה מרובת ילדים ואדוקה מאד. הלימודים ב"חדר", ב"ישיבה" ובבית-ספר דתי היו לימודיו הפורמליים היחידים, אבל אופיו המרדני ונפשו צמאת הדעת הביאוהו להשאלת ספרי לימוד מחברים וקריאתם בסתר, בגנים ציבוריים וברחוב, מפני שהיו אסורים עליו בביתו. לפעילות חברתית היה מתגנב מביתו, גם בשבתות, דבר שעלה לו בנכות ברגלו לכל ימי חייו. בשכבו בבית החולים קנה לו אביו את משחק השחמט הראשון שלו שהפך חלק חשוב מחייו, דבר שלפי עדותו של יצחק עצמו הפגיש אותו עם תנועת הנוער הציונית. במפגשים פוליטיים וערבי שירה היה יצחק, בקול הטנור והדומיננטיות שלו, סוחף את הנאספים בשירי תנועה עד השעות הקטנות של הלילה. יצחק הצטרף לתנועת "פרייהייט", שהיתה תנועת נוער שמאלנית, ואחר כך פעל בתנועת "החלוץ" אשר הקימה את פלוגת "תל-חי" בלידה.
לאחר שיצחק הכיר את חביבה, שהיתה ב"השומר הצעיר", הביאה אליו להכשרה בלידה והיו למשפחה בקיבוץ "תל-חי", שם היו ידועים כאוהבי שירה ונקראו בפי חברי ההכשרה "הזוג המזמר". כשקרבו ימיה של חביבה ללדת, קיבלה המשפחה אישור לשלוח את חביבה לישראל בלי יצחק, שהיה מזכיר הפלוגה. ביוני 1935 עלה לארץ והגיע ליגור, ביום בו נולדו שתי בנותיו הבכורות.
כדרך דור הראשונים עבד יצחק במקומות שונים במשק. בעבודתו בכרם התמחה בהקמת גדרות, ומומחיותו זאת עזרה לו בפעולת התנדבות יותר מאוחרת, כאשר יצא עם קבוצת חברים מיגור להקמת גדר הצפון שנפרשה מראש הנקרה עד ראש פינה. עבד במחצבת נשר, וכן יצא לפעילות מפלגתית לשנים רבות בחיפה ובתל-אביב ופעל בקליטת פליטי השואה בתל-חנן. חזר הביתה ונקלט בלגין במחלקת המכבשים, כעובד על מכבש וכמרכז המחלקה, שם גילה מסירות ואיכפתיות, כדרכו.
יצחק היה פעיל באיגוד השחמטאים כשחקן וכמארגן כינוסים ותחרויות ביגור ובסביבה, והקים חוגי שחמט לנוער.
כאישיות פוליטית וקיבוצית היה מתריע מדי פעם על תופעות בחיינו באמצעות רשימות ביומן בנושאי משק, עבודה שכירה ופעילות הדור הצעיר שלא סיפקה אותו. למרות נכותו לא ויתר יצחק על פעילותו והתנדב למבצעים שהיה בהם קושי פיזי, כמו עבודה בסדום בבניית הסכר.

יצחק וחביבה מותירים אחריהם משפחה ענפה אשר מפגשיה השבועיים היו חשובים להם מאד. על אף מחלתו בשנתיים האחרונות לא ויתר על שום מסיבה משפחתית והיה נהנה לשבת ולשיר בתוך משפחתו, עד ימיו האחרונים.
בתקופת מחלתו עשה את כל המאמצים לצאת לעבודה, לא להכביד ולשמור על מסגרת חיים רגילה והמשיך להתעניין בכל הסובב אותו במשק ובארץ.
דבריו האחרונים, שהיו מעין צואה, מפני שביקש שיכתבו, התייחסו לשמירת הקשר המשפחתי והמשך בדרך החיים הקיבוצית, למען בניית הארץ.

ננצור את זכרו בלבנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בכוח השאיפה לעליה

    באתי להכשרה בלידה, ביולי 1932, ואושרתי לעליה בערב פסח 1933.

    אני יליד העיירה סוקולוב-פודלאסקי. את חינוכי קיבלתי בבית-ספר דתי "מתיבתא" בוארשה. משחקי השחמט הם שהביאוני לתנועת "יוגנט צ.ס." ול"החלוץ הצעיר"….

    בשנת 1931 השתתפתי בסמינר הראשון של תנועת "פרייהייט" בהדרכתו של אליעזר רגב (גרביצקי). בתום הסמינר נשלחתי ע"י מרכז "החלוץ" להכשרה בלידה. כעבור זמן הצטרפה אלי חביבה ארליכמן, חברתי לחיים בעתיד, שהיתה חניכת "השומר הצעיר". חברים רבים זוכרים אותה בשירתה היפה, שבימי מצוקה היתה מלכדת אותם מסביבה וסוחפת את כולם בשיריה הליריים, כמעט עד לאיבוד החושים….

    בבואי להכשרה החליטה המזכירות שעלי ללמוד את מקצוע הסנדלרות. הסכמתי. כחודשיים עבדתי אצל סנדלר בעיר מבלי לקבל פרוטה… אולם לא המשכתי בלימוד המקצוע, כי לא כדאי היה לעבוד חינם והלכתי גם אני לעבודה אחרת שיש הכנסה בצידה. התמחיתי בחטיבת עצים.

    תנאי המגורים שלנו היו בלתי רגילים וקשים. היה לנו צריף עץ ועליית גג עם רצפת בטון מלאת חורים. הדירה נמצאה מול המשטרה וזו הטרידה אותנו מאוד. לא פעם באו לחקור אותנו על מעשינו כאן. רק מהרגע שהוקם הועד הציבורי לעזרת הקיבוץ, ועד שהיה מורכב מאנשים מכובדים ומקובלים בעיר, הבינו שאין בנו רבב ועזבו אותנו לנפשנו….

    המצב ההיגייני היה בכי רע. בשני חדרים ובעליית הגג גרנו 80 חברים. הצפיפות היתה נוראה. ישנו במיטות-עץ לפי שיטת ה"אינטרנציונל".

    פעלנו בשלושה כיוונים בכדי להתגבר על המצב:

    א. דאגה למקומות עבודה מכניסות. אחד ממקומות העבודה החשובים שלנו היה בבית החרושת "ערדל", שהעסיק 14-15 חברים, לרוב חברות… גם בבית החרושת לחרסינה עבדו שש-שבע בחורות. הבחורים עבדו במנסרות, בבית-חרושת לבירה, בחטיבת עצים ובטעינה ופריקה ברכבת.

    ב. הקימונו ועד ציבורי למען הקיבוץ… אחת המטרות של הועד היתה – בניית בית לקיבוץ. אחרי שהקימונו את הבית היו בקיבוץ כ-160 חברים. זה כבר היה בתקופה מאוחרת יותר, במסגרת גוש "שחריה". הועד עזר לנו בהשגת מקומות עבודה במפעלים שונים שבעליהם היו יהודים… השתדלנו להוכיח שגם יהודים יכולים לעמוד בעבודות אלו, ואמנם עמדנו בהם בכבוד.

    ג. הטיפול הרפואי. מכיוון שעבדנו בעבודות זמניות והיתה תחלופה במקומות העבודה, לא היתה לנו זכות לקבל עזרה רפואית מקופת החולים הממשלתית. ע"י הוועד הציבורי הקימונו ועדה של רופאים שהתנדבו להגיש לנו טיפול רפואי חינם…

    – – –

    בין כולם נוצרו קשרים טובים והשתלבו יפה מבחינה חברתית. על אף התנאים הקשים נשארה לנו חוויה עמוקה מחיינו בהכשרה. החברה היתה מלוכדת ונוצרו קשרים טובים בין החברים, הנשמרים עד היום בארץ.

    קיימנו פעילות תרבותית רחבה… ערכנו מסיבות שבת וחג, שהפכו להיות לערבי הווי חשובים לחברים. בערבים כאלה עלתה שירה נלהבת וכל אנשי העיר צובאים ליד החלונות מסביב לבית.

    את החגים ערכנו לפי מסורת חלוצית מיוחדת, ללא טקסים דתיים. בערב פסח 1933, לאחר אסיפת האישורים לעליה, לפני עזיבתנו, החלטנו להתגייס בלילה לבית החרושת למצות, לאפיית מצות בשביל הקיבוץ….

    ***

    אני שחמטאי, ורבים מהעיר באו לבית הקיבוץ לשחק עימי שחמט…. השתתפתי בתחרות עירונית למשחקי שחמט, בו השתתפו יהודים, פולנים וביאלרוסים. אני ייצגתי את הקיבוץ…

    באותם ימים נפל בגורלי לחסל את שארית הפליטה בנימאן. הכל נעזב. פירקנו את הצריף ומסרנו לחנוונים בעיירה הקרובה את העגלות, הכלים והחלונות לכיסוי החובות שלנו.

    בסוף 1932 הקמנו פלוגה חדשה בלוגמוביץ-איביה, כ-30 ק"מ מלידה. ניהלתי מו"מ עם יהודי בעל מנסרה… על קבלת עבודה במנסרה הגדולה שלו, שעבדו בה מאות פועלים…. הפלוגה היתה במרחק 7 ק"מ מהעיירה והחברים גרו בצריף בתוך יער ליד המנסרה. בעיקר עבדו שם בחורים. בעבודת המיון עבדו בחורות. זו היתה פלוגה טובה… התנאים היו לא רעים והמצב הכלכלי היה טוב.

    – – –

    בשנת 1933 הוחלט שהפלוגה בלידה, השוכנת על אם הדרך בין וילנה ובאראנוביץ, תעבור לגוש "שחריה". בכנס חגיגי בוילנה, בהשתתפות 50 חברים מפלוגתנו, הוכרז על האיחוד בפוֹעַל. שבועיים לפני פסח 1933 עברה הפלוגה לגוש "שחריה".

    גם אישורי העליה האחרונים של חברי תל-חי בלידה – קבוצה בת 20 איש – נערכו שבועות מספר לאחר האיחוד… פלוגה זו, שהיוותה במשך שנתיים בסיס חשוב בקיבוץ, סיימה בזה לשאת עליה את שם תל-חי.

    למרות שעברו מאז 50 שנה אי אפשר למחוק את ההכשרה מהזיכרון. לא היה זה דבר מלאכותי – זו היתה יצירה. לא ידעתי בנעורי מה זה עבודה. בשבילי היה כבוד גדול להיות סנדלר או חוטב עצים. רצינו להיות פועלים. המעבר מבית חם לתנאים הקשים בהכשרה לא היה קל. לא נכנסנו לשתות כוס תה או לאכול משהו אם מישהו הזמיננו, כי לא רצינו שירחמו עלינו. זה הפך להיות אצלנו דבר טבעי.

    השאיפה לעליה, לקיבוץ, להגשמה, נתנה לנו את הכוח לעמוד בכל הקשיים.

    יצחק נהרי

    בתוך הספר "תל-חי, קיבוץ הכשרה בפולין"

    1976, עמ' 129

  • יש להקים מועצה מורחבת

    כל כמה שנרבה לחשוב על תיקון המצב בנוגע למיעוט הנוכחות באסיפות – לא נעלה בחכתנו מאומה, וחבל על הטירחה. המבנה האירגוני של קיבוץ גדול איננו יכול להביא לידי הכרעות בעניינים גורליים באמצעות אסיפה כללית, בה ההצבעה איננה חוקית, ולו רק מחמת מיעוט המצביעים. את כל הרצונות הטובים, יש לָמוֹד בהתאם לאפשרויות הריאליות.

    עלינו להקים מוסד ביניים, בצורת מועצה גדולה עם חוקה, וסמכותה תהיה בסמכות האסיפה. אנשים אלה ייבחרו מדי שנתיים. ואשר לאסיפה, אין אני מציע לבטלה, אולם לקיימה אחת לכמה שבועות, וגם זה רק לצורך אינפורמציה. נותרים איפוא לציבור כמה דברים בלעדיים ועקרוניים, והם: בחירת מוסדות המשק ומשאלי-עם בעניינים עקרוניים וגורליים.

    אין אני שולל את קיומה של האסיפה מכל וכל, אולם לא יתכן שכמה עשרות אנשים יכריעו הכרעות בשם 800, ובאופן זה נוצרות קבוצות-לחץ אשר בכוחן להביא להחלטות רצויות להם.

    היעדר תקשורת בין המוסדות המנהלים והציבור, וכן היעדר מידע מספיק בידי הציבור – מונעים מהחבר הכרעה דמוקרטית.

    הקמת מועצה מורחבת איננה נוגדת אירגון חוגים ללימוד הבעיות הנידונות בה. ישיבות המועצה חייבות להיות פתוחות לכל, והייתי אומר אפילו עם רשות להביע דעה.

    י. נהרי

    יומן יגור, 22.12.1972

  • חיסול העבודה השכירה

    אין זה, כמובן, אצלנו נושא חדש. הוא עלה והועלה וגם דשו בו פעמים רבות. אולם אף פעם המשק לא עסק בו באופן רציני. רעשו קצת ואחר-כך נרגעו והשלימו עם המצב הקיים, בחינת: מה אפשר לעשות? אין צורך להרחיב את הדיבור על הסכנה המצטברת בעצם התופעה של עבודה שכירה…

    מזמן לזמן נעשו במשק ניסיונות מסויימים.

    ידוע לכולנו כי מוקד העבודה השכירה נמצא בלגין. הוחלט, על כן, באחד הימים להפנות למפעל כוחות צעירים בעבודת ייצור, וכן בתפקידי ניהול, ועל-ידי כך, לפחות חלקית, לפתור את הבעיה – אולם ללא הצלחה יתרה. אין הצעירים אצלנו נמשכים לתעשיה. כתוצאה מכך לא גדל מזה שנים מספר החברים העובדים בלגין בהשוואה למספר השכירים העובדים שם.

    לא הצלחנו, כמו-כן, בשטח חיוני אחר – בקליטת עליה. זה שנים רבות שאין המשק בנוי למילוי משימה זו: באים מעטים, וגם אלה לא כולם נקלטים. הסיבות הן רבות ושונות. התוצאה היא – שינוי לרעה בהרכב הדמוגרפי של המשק. יש גם ירידה משמעותית באחוזי העבודה בתמורה. מצב זה חייב להדאיג את כולנו, אבל לא רק להדאיג אלא גם להמריץ לעשייה, שהיא אפשרית וגם הכרחית…

    – – –

    המשק, אם חפץ חיים הוא, חייב להתארגן בזמן הקרוב למשימת קליטת עלייה וכל הכרוך בה. כל אחד חייב לשאול את עצמו מדי יום ביומו – מה הוא תרם אישית להצלחת התוכנית כולה. (זה כולל, כמובן, אימוץ כל משפחה נקלטת ע"י משפחה מהמשק). כל החיים שלנו בזמן הקרוב צריכים להיות מכוונים ומשועבדים אך ורק למשימה גורלית זו: לקלוט משפחות ולחסל את העבודה השכירה, כל זמן שזה עוד לא מאוחר, כי בנפשנו הדבר!

    יצחק נהרי

    יומן יגור, 15.7.1977