לאה מיטלברג (פס, בר-חיים)
אמא שלנו נולדה בבית חולים בתל אביב בשנת 1928, בת בכורה להורים חלוצים. בשנותיה הראשונות גדלה בפתח תקוה ולאחר שנים ספורות עברה עם הוריה ושני אחיה, יוסקה ויונה זכרם לברכה, לחולות השוממים בהם הקימו הוריה את כפר מעש, ושם נולדה אחותה הצעירה ברכה, תבדל לחיים ארוכים.
לאחר סיום לימודיה בבית ספר החקלאי נחלת יהודה, יצאה עם חבריה להכשרה המגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ דפנה, ומשם יצאו להקים את קיבוץ משגב עם. אמא נשלחה ללמוד את תפקיד המחסנאית בקיבוץ יגור, בו פגשה לראשונה את בעלה ראובן ז"ל, שהיה פליט ושריד לשואה.
לאחר נישואיהם בבית הוריה בכפר מעש, נולדו זיוה ושי. בשנת 1957 עברה המשפחה לקיבוץ יגור, בו הכירו ושם נולדה דפנה.
אמא שלנו היטיבה לקרוא לנו סיפורים וסקרנותה ללימודים הדביקה את כולנו. היא עבדה באיזולטור של הילדים ובבתי ילדים ואחרי העבודה השתתפה בכל חוג שהתקיים ביגור, וכשהתאפשר החלה ללמוד באורנים עם עוד חברות מיגור, מה שהתפתח יותר מאוחר לנסיעות ללימודים במרכז "דורות".
הפעילות התרבותית המגוונת ביגור גרמה לה הנאה מרובה והיא נהנתה מאד מחיי התרבות התוססים, מההצגות, מהמופעים ומהסרטים ב"יד למגינים".
ההתעמלות הייתה חלק מחייה, מאז ילדותה כשהייתה גומעת ברגליים מספר קילומטרים יום יום בדרך לבית הספר וחזרה. ביגור הרגליים נשאו אותה במהירות ובזריזות מהבריכה לחדר, לעבודה ושוב ל"יד למגינים".
הסקרנות של אמא הובילה אותה לטייל בכל פינה בארץ ולצאת לטיולים מאורגנים בכל מקום שהתאפשר לה בחו"ל. ואכן היא סיירה ביבשות אחדות ובמדינות לרוב.
האהבה שאמא הקרינה עלינו הילדים, החתנים והכלה ועל הנכדים והנכדות והנינים והנינות הייתה אינסופית והיה לה חשוב שנהיה מאושרים בכל מה שנבחר לעשות. היא תמיד התעניינה מה לומדים, איפה מטיילים, והציונים לא מעניינים.
בשנים האחרונות היא נחלשה וכאב לה מאד שהגוף בגד בה והיא זקוקה לעזרה קבועה. לפנות בוקר כבה פתיל חייה ואנחנו כבר מתגעגעים.
הותירה אחריה שלושה ילדים, שמונה נכדים ותשעה נינים.
