מרדכי כוכבי

שלושים בלי אבא

תמונות הולכות ושבות,

אירועים עוברים לנגד העיניים.

חזיונות בהקיץ, וחלומות בלילה, כל לילה.

זיכרונות מזמנים רחוקים צפים ובאים –

הבזקים, מראות, חוויות, אמירות.

אבא עובד קשה במשתלה: מצמיח עצים לפירות.

גרים בקצה המשק ואחריו שטח גדול לבוסתן משלו.

שריקת הרוח המכה בענפים הצעירים ויללת התנים על ההר.

כל הגוונים, כל הטעמים, מכל זן עץ אחד –

גויאבה ואנונה, אגוז, רימון, אגס ותאנה –

לכל עץ הגומה שלו, לכל עץ טיפוח מיוחד במזמרה.

ועד שהבשילו – עלה הכורת ובנו שם בתים.

טיול ראשון לירושלים בקיץ חמישים ושבע.

תכנית מאורגנת לפרטים: לגמוע, להנחיל, להראות –

להבין משמעות של עיר הבירה וסביבה חומה.

צופים בצד השני של הגבול מכל חלון וזווית אפשרית –

צוהר קטן בכנסיית נוטרדם, ימק"א למעלה למעלה במדרגות,

חרך בפח הגלי ליד בית-החולים הצרפתי.

שני ילדים ואבא – ברגל בחום יולי כבד, בירושלים.

משפחת האח מדרום-אפריקה:

"אל תתנכרו … קבלו אותם יפה … אין יותר קרובים

כולם נרצחו בשואה… הם בני-דודים שלכם …

לימדו אנגלית כדי שתוכלו לדבר איתם…"

בשישים ושבע אבא נוסע לשם והקשר מתהדק –

באים הם ונוסעים אנחנו, וגם הדור השלישי מעורב:

"ענו למכתב … שילחו ברכה לבר-מצווה…".

ודברים כמעט אחרונים כשהדיבור כבר קשה עליו:

"אל תנתקו את הקשר, המשיכו …"

היה לנו אבא רגיל – אך מיוחד, כמו כולם – אך אחר,

הולך בתלם אך ייחודי – והכל בדרכו שלו.

דרך ארוכה עבר והיא רבת מעשים,

מהפכות, יצירת יש גדול – מאיין.

אך, גם חתחתים ומהמורות היו בה.

במשך השנים מלווים את מחלתו של אבא

ובעצב נוכחים בהידרדרות במצבו.

אמא לצידו בכל: מטפלת, מעודדת, לא מוותרת –

סועדת במיומנות מקצועית, רותמת את כולנו.

נותנת לו את הכוח להמשיך ולהיאבק –

והכל עם כל-כך הרבה אהבה וחום.

מטבע הדברים הוא שמשפחה מכינה עצמה לאובדן.

אבל, משקרה –

מכה עוצמת הכאב בכולנו.

חנה, ינואר 1993

אבא

כמה קשה לכתוב עליך, בלשון עבר. דומה שרק אתמול שלשום ראיתי אותך בפעם האחרונה כשבאתי אליך בשבת בצהריים, לפני נסיעתי לירושלים. שכבת אז במיטתך הצחורה ב"בית אחווה", זך ונקי כתינוק מטופח. חייכת לי את חיוכך והעיניים שאומרות הכל. מאום לא דרשת, מעולם לא התלוננת ומה שעשו למענך היה הכל רק טוב. תמיד ידעת להעריך זאת בתודה ובאהבה. גם כשכבר בקושי רב דיברת וכאבי תופת חשת, גם אז שמרת על צלם אנוש ועל מילת ה"תודה רבה" לצוות המסור ב"בית אחווה" שטיפל בך, יומם וליל.

אבא, זוכרת אני את ביקוריי במשתלת עצי-הפרי שלך, יושב ליד הצריף בצל עצי הפיקוס והתות הענקיים שהיו עד לפני מספר שנים "מחנה קופים". עם האולר שעד היום נמצא במגירת המזנון בסלון ביתך, חותך בידיים מקצועיות "עיניים" בשתילים הרכים ועושה "הרכבות". משרך דרכך בין שורות השתילים, מראה לי את שתילי ה"נשירים", האגס והתפוח, החבוש והרימון. את ה"הכלאה" שעשית ללימון ולתפוז, ואת שתילי הוורדים – וידייך הגרומות פצועות מהקוצים.

זוכרת אני את מבצע "איסוף גרעיני התפוחים" שיזמת, כדי לחסוך כסף בקניית שתילים. כל מי שהביא קופסת גפרורים מלאה בגרעיני תפוחים, קיבל טבלת שוקולד שהיה אז בקיבוץ מצרך יקר המציאות, ומהגרעינים הללו גידלת תפוחים לתפארת.

בערב, בכורסא שבסלון החדר, עוד היית קורא שעות את ירחון "השדה" ועוד כתבי עת מקצועיים. אסור היה להפריע לך לקרוא וללמוד עוד ועוד בנושא. אם לא קראת חוברות בנושא השתלנות, היה זה העיתון היומי או ספר, תמיד זוכרת אותך קורא וקורא. איש ספר היית וחינכת גם אותנו לאהבת הספר, למרות שבתור ילדה כעסתי עליך לפעמים כשכל-כך הרבה קראת…

אבא! הטבעת בליבנו את אהבת הארץ והאדמה וכך אני מעבירה זאת לילדיי. למרות שגרים אנו בעיר, בכל זאת משתדלים לצאת בשבתות אל הטבע ובביקורינו ביגור לטייל על הכרמל. כשהיו ילדיי קטנים, נהגנו לייבש פרחי-בר בתוך ספרים עבים, ממש כפי שעשינו אנו בין הדפים של כרכי "משמר לילדים".

בתקופה האחרונה, במסגרת שנת הבר-מצווה של רועי, נתבקשו ילדי כיתתו לחקור את שורשי משפחתם. כה גאה היה רועי בעברך, בפועלך למען הקמת המדינה ובתקופה שקדמה לה. כה גאה היה משום שרבים מחבריו לבית הספר, הוריהם וסביהם הגיעו לאחר הקמת המדינה.

אבא! דברן לא היית. איש צנוע, עדין נפש ונחבא אל הכלים. אך כשרצינו ממך מילה של טעם, תמיד ידעת לומר את המילה הנכונה. דבריך היו תמיד דברי טעם וחכמה וכך גם אזכור אותך לעד.

ולכם ילדיי – רועי וניצן, שאיבדתם את שני סביכם בתוך זמן קצר ביותר, אני מאחלת שנשאב את כוחנו המחודש ביחד, אחד בעזרתו של השני ויחד נפיק את כל הטוב שצמחנו עליו.

נזכור בגאווה את שורשינו.

באהבה,

יהודית, ירושלים 1993

אדם מאמין

אבא היה אדם מאמין

אמנם את האמונה בדת זנח כבר בגיל צעיר, בישיבה,

אך הוא האמין – בציונות ובמדינת ישראל –

הוא האמין בשוויון ובקיבוץ

הוא האמין בעבודה.

ובדרכו השקטה, הנחבאת אל הכלים משהו, ניסה כל חייו למלא אמונה זו בתוכן וגם להעביר אותה לנו.

מעולם לא התפרץ, אך כשהוטל עליו משהו, עשה זאת באמונה שלמה.

כך כשהטילו עליו לרכז קיבוץ הכשרה בליטא, כך כשהגיע לארץ והלך מיד לקיבוץ ובו התמיד קרוב ל – 30 שנה בעבודה הקשה והאפורה כשתלן, וכך כשניתק מהחקלאות ובנה למעשה את הארכיון – יש מאיין. בכל מקום עשה זאת בשקט, ביסודיות, בקפדנות ובמקצועיות.

כילד זוכר אני אותו מבוסס בבוץ הטובעני בחורף וסוחב על גבו שתילים רכים וכשילדים אחרים התגאו בהוריהם הנוהגים בטרקטור, היינו אנו נוסעים איתו בשבת לטיול בעגלה רתומה לפרדה. הייתה בו גאווה על כך ששתיליו נטועים בכל רחבי הארץ ושלמשתלתנו יש מוניטין מקצועי.

חשובה הייתה לו העבודה היוצרת והיצרנית, ואף כשהיה כבר חולה הקפיד להתעניין מה פיתחנו ומה ייצרנו ולהטיף לעידוד העבודה. אני יודע שממנו שאבתי ערכים אלה.

אבא האמין באופקים רחבים ובצימאון לדעת: שנים רבות של תורנות ערב בספרייה ואני כילד מבלה איתו בין המדפים. אהבתו לספר הייתה רבה וכל עוד יכול היה לאחוז ספר ביד – הקפיד לקרוא. התעניינות מרובה בכל הנעשה בארץ ובעולם לצד הסתפקות נזירית ממש במועט. אף פעם לא ידענו איזו מתנה להביא לו כי הוא לא צריך שום דבר. לבסוף היינו מביאים לו בולים, שדרכם הכיר את העולם – תחביב שהחל לטפח מילדות.

גם כשנכנס לעבודה בארכיון, בגיל מבוגר יחסית, התמסר בכל מאודו לקיטלוג, למיון ולעריכת הנושאים, כששוב הוא מנסה ללמוד, לחקור ולשאול וכך להביא את המקום הצדדי, הצנוע לרמה מקצועית גבוהה ולהפכו למרכז חברתי לימודי, ושוב, לתקופת עבודה ארוכה של יותר מ 20 שנה.

אבא לא הרבה לדבר, אך כשעשה זאת היו דבריו נבונים, מחנכים, חודרים ומרחיקי ראות וגם אם כעסנו לעתים, הסתבר שעל פי רוב – הצדק היה עימו.

אך מעבר לכל אלה – מלחמתו במחלה, שנים ארוכות של סבל אין קץ, מופנם, ללא טרוניות, ללא זעקות ובלי לתת ביטוי לכאב ולייסורים. ומאבק אמיץ לעמוד על הרגליים ולעבוד, לעבוד… מאבק שנדמה היה כי דחה את הקץ… הוא ידע שהמחלה מכרסמת בו לאט לאט, אך המשיך לעבוד כל עוד יכול היה לאחוז בעט. וגם כשחדל – כמתעד נאמן תיעד את תולדות חייו, כעבודה אחרונה.

אבא שמר כל העת על נימוס, על איפוק ועל הפנמת הכאבים הגדולים והולכים, תוך שהוא מקפיד להודות לכל מי שטיפל בו ולהתנצל בפני אורחים על כי אינו יכול לקבלם כראוי.

נזכור אותך אבא באהבה וגעגועים.

אהוד.

אל תלך אל האור

אל תלך אל האור שאליך קורא,

תהיה עם האנשים, לא עם הבורא.

תישאר פה לחשוב, להרגיש, לאהוב,

לצחוק, לבכות – תמשיך להיות.

אלוהים אותך צריך, וגם אני צריכה

לו יש עוד הרבה, לי יש רק אותך.

אם לא בשבילך, תישאר בשבילי.

אם לא בגללך, תמשיך בגללי.

אל תישאר לי בתור געגוע,

תהיה פה קרוב, מוחשי וידוע.

כולנו נגיע מפה לכוכב.

כולנו נלך, אבל למה עכשיו?

אני לא רוצה שתכאב, שתסבול,

רק רוצה שתחיה, שתהיה, זה הכל.

המקום שלך כאן, לא רחוק בשמיים

אל תיעלם, אל תעצום עיניים.

אל תלך למקום של חלום וקדושה,

אל תלך מפה סבא, בבקשה.

נכדתך טלי, חיפה

(נכתב מספר חודשים לפני מותו)

בקיבוץ ההכשרה בממל

ראשית דרכי לציונות ולקיבוץ התחילה בימי הילדות. עוד בהיותי תלמיד ישיבה נכנסתי להסתדרות הנוער "על המשמר" וכתוצאה מהחינוך שקיבלתי שם, הצטרפתי בהמשך הזמן גם ל"החלוץ", שריכז את כל הנוער בעירנו, אשר מגמתו הייתה הגשמה ועלייה ארצה. הגיע תורי להכשרה ונשלחתי על-ידי מרכז "החלוץ", לעיר ממל. היה זה בשנת 1933, עת הנהירה להכשרה הגיעה לשיא שלא היה כמוהו עד כה.

באתי לממל ל"בית החלוץ" – כך קראו לבניין, בן שתי קומות שנבנה על-ידי יהודי העיר הזאת לצורכי ההכשרה של הצעירים אשר התכוננו לעלייה ארצה. הבית אשר היה מיועד ל -30 איש קלט בתוכו בשנה זו למעלה מ – 200 איש. הדוחק היה רב, ישנו על הרצפה ועל השולחנות. התקינו גם את עליית הגג ולא נשאר אפילו מטר אחד של שטח אשר לא היה תפוס. במצב זה, כמובן שרר אי-סדר ואנדרלמוסיה גדולה, אבל זה לא ארך הרבה והתגברו על המצב. נשכרו כמה בתים בקרבת מקום שהיו מיועדים ללינה: בנו מיטות של שתי קומות, ובכל מיטה כמובן ישנו שני אנשים, והתחילו לארגן את החיים. דגש מיוחד הושם על לימוד עברית לאלה שלא שלטו בשפה. נוהלה עבודה תרבותית נרחבת על-ידי הרצאות וחוגים בעזרת כוחות עצמיים, השליחים מהארץ שפקדונו מזמן לזמן וחברי המרכז.

המפעל האזורי החשוב ביותר היה "העזרה הרפואית". ארגנו קופת-חולים ובעזרת הציבור הציוני בעיר קיבלנו עזרה כמעט מכל הרופאים היהודים וגם מכמה רופאים גרמנים. בעיר הזאת פתחנו בית-חולים, בו היו עשר מיטות ומרפאה בה ביקרו יום יום שני רופאים קבועים. כמו כן קיימנו בית הבראה קבוע באחד המקומות הטובים והיפים ביותר של הקיט – בפלנגן שעל שפת הים הבלטי. גולת הכותרת של ההכשרה בקיבוץ ממל היה משק העזר. במרחק של 6 ק"מ מהעיר נחכרה חוה חקלאית, בה היו רפת, לול, גני ירק ושדות פלחה. ובניהולם המקצועי של שני חברי ההכשרה, אגרונומים, התנהלה העבודה בסדר מופתי וסיפקה תוצרת חקלאית לחברי הקיבוץ והנותר נמכר בעיר, כי לתוצרתנו היה ביקוש רב. עם צמצום העלייה לארץ והקשיים בקבלת סרטיפיקטים לאחר פרסום "הספר הלבן", התחילו הוויכוחים של הכשרה קבועה, ובו בזמן שההכשרה בליטא בכלל התחילה להצטמצם הרי הקיבוץ בממל עמד במבחן. הודות לתנאי החיים הנאותים פחות או יותר, ישבו אנשים שנים על שנים, חיכו לאפשרות העלייה וקלטו עוד חברים מקיבוצי הסביבה וקבוצות ההכשרה שנתפרקו, הקיבוץ מנה אז למעלה מ – 200 איש.

כשמדברים על קיבוץ ההכשרה בממל יש לזכור את העזרה הרבה, המוסרית והחומרית שנתקבלה מיהדות עיר זו, אשר עשתה רבות בארגון מפעלים שונים למען העזרה הרפואית ובעיקר למען "קרן העלייה".

לאחר שביליתי בקיבוץ זה שלוש וחצי שנים עליתי ארצה בסוף שנת 1936. כשירדתי מהאנייה פגשוני חברים מיגור, אשר עלו לפני ובהשפעתם באתי לכאן (למרות שהייתי מיועד לנס-ציונה – היא דפנה של היום) וממשיך לחיות פה עד היום הזה. עבודתי הראשונה הייתה בבניין, אחר-כך בעגלונות ומאז עשרים וכמה שנים אני עובד ברציפות במשתלת עצי-פרי.

מרדכי כוכבי (מתוך "ספר יגור" 1962).

כי ממנו למדתי

מתוך סקרנות – הגעתי בצעירותי אל משתלת עצי- הפרי ביגור.

המפגש הראשון והמהוסס ביני – הצעיר, לבין מרדכי ובוקי יבל"א, המבוגרים והמנוסים היה מעניין.

יום שלם כמעט הוקדש לסיור של 300 מטר ומעבר על "אלה תולדות" של שלושתנו ו… של כמה אלפי או עשרות אלפי שתילים במשתלה.

באתי ללמוד ולעזור ומצאתי לי במהירה חברים מדור ומעולם שלא הכרתי לפני כן. בתוך זמן קצר, הם ובמיוחד מרדכי היו לי למורים.

עם בוקי יבל"א נדרשתי לעמוד בקצב שהביא הרבה נחת מההספקים והמאמץ. במרדכי פגשתי בן-שיח על כל עניין מענייני העולם וזאת תוך כדי עבודה מדויקת, קפדנית ודקדקנית עד לפרטי פרטים.

ימי העבודה, לא עברו ובאו למרדכי בקלות. דמותו השחוחה נראתה לי כשל מי שמנהל מאבק מתמיד כנגד בריאותו וגילו. והעבודה הייתה אכן קשה, בכלל מוטק'ה (כפי שאחרים נהגו לקרוא לו) או מרדכי (כפי שאני תמיד קראתיו), נתגלה לי כבן-שיח מרתק בכל עניין מחיי הקיבוץ, התרבות, הספרות והאמנות או האקטואליה ובמיוחד בנושאי השתלנות.

השיחות היו כה רבות עניין והתנהלו בעבודתנו המקבילה לאורכן של שורות השתילים עד שאינני זוכר שבאותן השנים חסר לי "הרדיו של הענף" (שכמעט לא הופעל…)

הדקדקנות והדייקנות שלו, התגלו לי כסוד כל ההצלחה המקצועית ואכן הייתה לענף הצלחה מקצועית וכלכלית. העמידה בלוח הזמנים, במרווחים המדויקים בין השורות והשתילים ואותו ניקיון בלתי מתפשר, הם שהפליאו אותי תמיד מחדש.

ואין פלא, שבהגיענו בבוקר ל"שטח" ובסיומו של כל יום עבודה – מרדכי נהג לעבור ולהסתכל בנחת סביב-סביב, כמו אספן הבוחן ונהנה מיופיו של אוסף נדיר. את רישומי המשתלה והסיכומים, הן של תיאור העבודות והטיפולים והן טורי-טורים של ספירות שתילים, נהג מרדכי לנהל בכתב-יד רהוט במחברות משובצות. כתב-ידו שהיה בו סדר ויופי קאליגרפי, התאפיין במשהו מבית מדרשם של יוצאי ליטא "עברית ליטאית" כזו הן הכרתי מבית אבא.

עם הזמן, העבודה, השיחות, העניין שביצירה וברציפות שמירת הסדר, נעשו חשובים לשנינו. ודומני – שהעובדים, חברים וחברות שהצטרפו לצוות "דבקו" בכך אף הם. הקשרים בין המורה הפרטי (שלי) לתלמיד הפרטי (שלו) העמיקו בינינו ויצרו שותפות בשמחות או בצער אישיים.

המשתלה הוסיפה לפרוח עד שבריאותו של מרדכי התרופפה. אחרי-כן איש איש מבינינו "תפס כיוון" אחר בחיים. המשתלה נסגרה ואנשי הצוות התפזרו.

אך עד ערוב ימיו לא נסתיים הקשר בינינו.

גם היום – במשתלה לגמרי אחרת, אני נושא את תורתו – כי ממנו למדתי.

יעקב עציון

סבא שלי

מאד קשה לי לכתוב עליך סבא משום שמאז שאני זוכרת אותך, היית חולה וקשה היה לך לדבר ולשוחח איתי. אך, תמיד שמחת לראות אותי, כשבאתי אליך.

כל שנה ביום ההולדת שלי, למרות שהיה לך קשה, אף פעם לא ויתרת והגעת וכה שמחה וגאה הייתי בך. תמיד ראיתי את השמחה במבט שלך ובעינייך.

לא לעתים קרובות התראינו משום שגרים אנו רחוק ועסוקים כל אחד בעיסוקו, אך בכל אופן תמיד חיכיתי לפגישה איתך ועם סבתא.

לי ולאחי קשה עכשיו משום שגם סבי השני, שלמה, נפטר בירושלים, וכך תוך חודשיים – נשארנו ללא סבים.

תמיד אהבתי לעזור לך בדברים קטנים, להביא לך את המקל או את ההליכון וכשכבר לא יכולת להיעזר במקל, לפנות לך את הדרך. לא יכולת לראות שאני ואחי מתקוטטים על שטויות.

תמיד אזכור סבא, את מבט האושר בעינייך והחיוך על שפתיך למרות הכאב.

באהבה,

נכדתך ניצן, ירושלים

ס ב י

איש יקר וחביב על כולנו היית. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה בה היית במיטבך מפני שהיית חולה מאד בשנים האחרונות, אך זיכרונות רחוקים עדיין נשמרו בי.

נתבקשתי לעשות עבודה ובחרתי ב י ג ו ר כנושא מפני שעבדת בארכיון והצעת לי את עזרתך. זוכר אני איך פסעת ממדף למדף נשען על מקלך, הורדת חומר ודפדפת בקושי רב וכל כך היית שמח וגאה בי על שאני עושה עבודה על ביתך – יגור.

התגאיתי בך שבתקופה שלאחר השבת השחורה ישבת במחנה המעצר רפיח ונשארת גם אחרי שכולם השתחררו, מכיוון ששמך היה אז שטרן והבריטים חשבו שאתה קרוב של יאיר שטרן מנהיג הלח"י.

עוד זוכר אני שכאשר היינו מבקרים אותך בארכיון לפני שנים ספורות, היית מספר לי על יגור בגאווה, מראה לי תמונות מימי ראשיתה ונוטע בי אהבה ליגור. חשוב היה לך להחדיר לי אהבה לביתך, למרות שאימי עזבה לפני שנים. כה גאה היית לספר לי את שורשי משפחתי ביגור.

מאוחר יותר עשיתי עבודה על ההעפלה וגם אז נעזרתי בך וחלק נכבד מעבודתי הוקדש ליגור וחלקה בהעפלה. הפנית אותי לגד לסקר שהיה מפקד באוניית מעפילים. גד סיפר לי על פועלו, ואתה סיפרת והבאת חומר על הפריצה לכלא עתלית ושחרור המעפילים שהבאתם ליגור בלילה, רגלית דרך הכרמל.

בקיץ האחרון חגגתי בר-מצווה וכאב לי שלא השתתפת בשמחתי. בדברי לאורחים הזכרתי את צערי שאינך יכול להשתתף איתנו והבעתי תקווה להחלמתך. את סרט הווידאו שצולם – הקרנו בפניך. לא יכולת להביע במילים את תחושתך, אך בעיניך ראיתי שמחה ונחת.

תחסר לי סבא, יחסר לי האושר הקורן במבטך, תחסר לי סבא אוהב ודואג.

תמיד אזכור אותך.

באהבה,

נכדך רועי, ירושלים

בשנת 1937 הוקמה ועדה: אברך, ביאליסטוק, סוינר וחנן פודשובסקי.

חדר בעליית הגג של רפת ב'. החדר הקטן הזה תפקידו העיקרי היה סליק לנשק המגן. לא היו בו תנאים לשמור על הארכיון וחלק גדול ממנו נאכל ע"י עכברים.

בימי המצור בשנת 1946 השמידו חברים חומר חשוב וחומר רב הושמד ע"י האנגלים וחלק לטמיון ארכיון ההגנה ביגור וארכיון ביה"ס.

רק בשנת 1954 נמצא גואל לתפקיד – גולדה מינץ. היא חילקה את החומר לפי חטיבות נושאים ונושאי משנה כמו: קרקע, מים, ביטחון, תקציב התיישבותי, עבודה, בנייה, ארגון, חברת נוער, תרבות, בריאות, חינוך, קבוצת אחווה, האיחודים והפילוגים. בס"ה כ-400 נושאים.

משה ט"ז העתיק חומר שנוגע ליגור בארכיונים מרכזיים.

מה בארכיון

עלון המקום והשימוש בו בארכיון, פירוק וגזירה וחלוקה לפי נושאים, אינדקס (תוכן עניינים) מצורף לכרכים השנתיים, פרוטוקולים של אסיפות כלליות,, הקלטה בטייפ, פיקוח והעתקה בארכיון, עיבוד אינדקס לספר הפרוטוקולים.

החלטות המזכירות: ריכוז וסידור לפי נושאים.

שיחזור ושמירה על ערכים ואירועים מהעבר. דאגה להשלמת החומר. "השבת השחורה", שיחזור הסליק המרכזי של ההגנה ביגור, קשר עם ארכיונים, צילומים כמו גבת-יגור. כלים חקלאיים עתיקים, כלי עבודה שונים, אביזרי ריהוט, לבוש ועוד. פריטים ארכיאולוגיים אם אין מישהו שדואג לזה.

הנצחה – אם אין במקום בית הנצחה וועדה שמטפלת בזה על הארכיונאי לסדר פינת הנצחה (דוגמא של דף הנצחה).

הארכיון בשירות הקיבוץ

הארכיון הקיבוצי הינו לא רק מקום לגניזת חומר היסטורי, אלא מוסד שירות לצרכי המקום. למוסדות – מזכירות, ועדות ועוד. לחברים – עדכון דברים, בעיות, תאריכים ועוד. לענפים ומפעלים.

הארכיון כמוסד לימודי בנושאי המקום: החל מהגנים – צילומים מתולדות המקום, כיתה ד' ה' מכינים עבודות כל שנה על מוסדות, ענפים ומפעלים. עבודות גמר למסיימי ביה"ס, סטודנטים. חוקרים מחוץ לקיבוץ.

החומר בארכיון צריך להיות מאורגן ומסודר כך שאפשר יהיה בקלות ובדרך הכי קצרה להגיע לנושא המבוקש ולהשתמש בו ביעילות.

בחלק הדוקומנטטיבי שולט שליטה מלאה הארכיונאי והוא יכול לסדר את החומר לפי צרכיו ולפי ראות עיניו.

הדרך המתאימה ביותר היא סידור החומר לפי נושאים (חלוקה ראשית לחטיבות).

החלק האדמיניסטרטיבי מגיע לארכיון מהמזכירות הטכנית כעבור 3-7 שנים.

הדרך הטובה ביותר היא שיתוף פעולה בין הארכיון והמזכירות הטכנית ולעבוד לפי מפתח אחיד, כשהחומר מסודר מהתחלה לפי עניינים.

(מתוך רשימה בכתב יד שהוכנה לקראת פגישה במועדון מבוגרים)