מרים מירה עוגן

כשהגעתי ליגור כאדם צעיר התמלאתי פליאה לנוכח האיכות המיוחדת בעבודתה של מרים. עבדתי עם מרים ואהבתי לעבוד איתה. לא פעם חשבתי: איזה מאמץ נדרש מאדם אשר בעבודתו נמצא כה מעורב בחברה בה הוא חי ושותף ובו זמנית מצליח ליצור אוטוריטה כה מרשימה. אין זאת כי אם אהבה נמצאת שם, ובשפע, אהבת האדם. כל כך שונה ממה שאנחנו רואים לפעמים, כאשר כל מה שהרופא מפגין מול החולה הוא הידע המדעי שלו, וחסר כל-כך היחס האנושי…

לכן כה מופלא וראוי להערכה היה הקשר שידעה מרים ליצור עם הנעזרים על ידה.

הכול ידעו שיכולתה ורצונה לעזור היו מעל ומעבר, ומבוססים היו לא רק על הידע הרפואי וכושרה הפדגוגי הבלתי מבוטל – אלא בעיקר על הגינות אנושית.

מרים ידעה להיות גמישה בתחום דלת-אמות של הרופא כאדם. מעולם לא היססה לפנות לייעוץ נוסף, לדעה של עמית למקצוע, כדי להביא מזור. מעולם לא התעקשה על ענייני כבוד וסמכות – היתה זו טובתו של מי שפנה אליה אשר הדריכה אותה במעשיה. בעניין זה פעלה ללא פשרות, וידעה גם ידעה להתנצח עם המטופל, להסביר שוב ושוב מה באמת חשוב באותו רגע. ולא רק לגבי היחיד – גם לגבי החברה בקיבוץ ידעה לעמוד על דעתה כאשר בעיית בריאות עמדה על הפרק.

שנים עברו, בטוב וברע. החיים בארץ לא תמיד הסבו עונג ולא פעם העמידו במבחן את יכולת ההתמודדות של היחיד והחברה.

מול כל אלה ידעה האישה הקטנה הזו לשמור על כוחה ועל רוחה, ונתנה – הו, כמה נתנה מעצמה לכולנו…

ממנה למדנו את מידת האנוש שבאדם.

יהי זכרה ברוך.

ד"ר מאיר פרסיקו

(מתוך חוברת הזיכרון, יגור 1996)

אופי הילדים וחינוכם נקבעים בעיקר על-ידי ההורים ופחות מזה על-ידי העובדות בבתי הילדים. מחוץ לקיבוץ כמובן שסבורים כי הילד בקיבוץ נמצא זמן מועט מדי בחברת ההורים וזה משפיע לרעה על חינוכו ועיצובו. דעה זו היא נחלת אנשים שאורח חיינו זר להם. היא חסרת שחר ואין לה יסוד במציאות חיינו… אין יחס ואין קשר בין הזמן שהילד מבלה עם ההורים ובין ההשפעה על הילד, כאשר המשפחה היא טובה וחיובית. במידה וחדר ההורים אינו מתאים להגדרה זאת, הרי ריבוי השעות של הימצאות הילד בחוג המשפחה אינו לטובתו. בל נשכח שנוסף לשעות הקצובות לפנות ערב, אמא ואבא לוקחים את הילד כאשר יש להם "שבת" או שעובדים משמרת שנייה, וזה מצטבר לשעות רבות.

אין ספק שקובעות השעות הקצובות לפנות ערב, שהן לרשותו הבלעדית של הילד. ושוב לא הזמן העיקר וגם לא ההתעסקות האינטנסיבית אלא מה ואיך עושים. לפעמים יש יותר מדי זמן ואין במה למלאו. למחרת בבוקר אפשר להבחין איך בילה הילד אתמול במחיצת ההורים. זהו אחד הצדדים הטובים בחינוך המשותף, כאשר בית הילדים מסוגל לתקן מה שעושות השעות בחדר ההורים. מה שאין כן בעיר. הילד שמקבל חינוך לא טוב בבית ההורים – הרחוב לא יתקן את המצב, ההיפך הוא הנכון…

שלמות המשפחה היא הגורם המכריע בחינוך הילד, שהוא הסיסמוגרף הרגיש ביותר בשטח זה. אם המשפחה בסדר, הילד רגוע, אינו מעוצבן ואינו נמצא במתח נפשי. ההורים החוששים – חששם הוא חשש שווא. מעטים הם המקרים של פחדים אמיתיים אצל הילדים. אפשר להיווכח בזאת כאשר הילדים האלה יוצאים לטיולים, שם התנאים יותר גרועים בהשוואה לבית הילדים, ובטיול – ראה זה פלא – אין הילדים מפחדים. הוא אשר אמרנו: במקרים כאלה ניטיב לעשות אם נחפש את הסיבות לא אצל הילד אלא מחוצה לו. הבעיה הזאת קיימת גם בעיר, שם אין לינה משותפת, כי הלא גם שם נשאר הילד יחידי לעיתים קרובות, כי לא לכולם יש סבא, סבתא או שמרטף…

ובסיכום: החינוך המשותף הצדיק את עצמו מבחינת הבריאות לא פחות מאשר מבחינות אחרות.

ד"ר מרים עוגן

(מתוך ספר יגור, 1964)

– – בדרך משלה היה מרים מסורה מאוד, ישרה מאוד, ולעיתים היתה קשה מאוד לסביבה. ילדים חולים הטרידו את מנוחתה. כאשר חזרה מיום העבודה בקופת חולים הלכה לבקרם, לא חשוב באיזו שעה. היא ראתה באיזולטור הילדים הישג גדול מאוד, גם כאשר השתנו הזמנים וחשבנו אחרת. סגירת האיזולטור גרמה לה לשברון-לב.

מצד אחד היתה שמרנית, ומצד שני מאוד מעודכנת. היא קראה על חידושים ברפואה ויישמה שיטות ובדיקות מודרניות בטרם נעשו מקובלות על רופאים צעירים. היה לה קושי גדול לשלוח ילדים להתייעצות במרפאת מומחים ועל כך היו כעסים גדולים. יחד עם זה, חברים ידעו להתייחס אליה בהערכה ותשומת לב… אמנם תמיד היתה בעמדה עליונה וסמכותית, אך יחד עם זה נתנה הרבה כבוד ויחס אישי למטפלות, ובעיקר למסורות שבהן…

לעיתים רחוקות גילתה מרים מצוקה נפשית. לאחר האסון הגדול, כשיהודה נהרג, שרגא עוגן כמעט הפסיק להישאר ללון בתל-אביב. אמרתי לה: "יהודה החזיר את עוגן הביתה". היא הנהנה בראשה והודתה שכך טוב יותר. שנים הבאתי לה כרכומים בראש השנה והיא היתה שמה אותם ליד תמונתו של יהודה ומודה לי מאוד-מאוד.

לאחר שנולד הנכד עופר, ומרים נעשתה סבתא, היא התקרבה לעולם האמהות הצעירות והבינה יותר לליבן. באחת השיחות אמרתי לה: "למה, למה לא היית כזאת כשנולדו הילדים שלי?" ואז הודתה כי אכן השתנתה והתרככה…

מרים היתה אישה צנועה, ישרת דרך, בעלת כושר עבודה בלתי רגיל, שלמה עם יגור ועם דרך הקיבוץ, מעולם לא מתלוננת. בעבודתה השיטתית היא מיסדה ביגור נהלים של מעקב בריאותי ורפואת ילדים שכמותם לא היו בשום מקום. לא תמיד יודעים להעריך זאת, אבל אין ספק – בזכותה יש לנו במה להתגאות.

שולה רביב

(מתוך חוברת הזיכרון, יגור 1996)

– – קיימת בעיה ידועה עבור רופא חבר-קיבוץ, המטפל בחבריו בביתו הקיבוצי וחייב לתת הוראות שלפעמים לא קל היה לקבלן. העמדה של רופאת ילדים מול חברות מטפלות גורמת לפעמים לקשיים. היא חייבת לתת פקודות והוראות ורק כך תמלא את תפקידה.

זאת היתה דרכה של מרים, והודות לה היתה רמת הבריאות של ילדי יגור ברמה גבוהה.

על דברים אלו דיברנו רבות. לעיתים ביקשתי לשמוע את דעתה, כיצד היא רואה את הבעיות היום-יומיות בחיינו. היתה בינינו הבנה רבה: דרכים מקבילות בחיינו, דאגות דומות וגם הצלחות דומות.

הדמות של רופאת ילדים חברת-קיבוץ נעלמה היום. קם דור חדש וצעיר, עם השקפות שונות, כפי שכל סביבתנו השתנתה.

מרים עוגן, רופאת ילדים בקיבוץ, שייכת לתקופה של קום המדינה, של ימי בניית הקיבוצים, ולאווירה של הימים ההם.

כך אני זוכרת אותה – יחידה במינה.

יהי זכרה ברוך.

ד"ר חנה אדר

(מתוך חוברת הזיכרון, יגור 1996)

מִרְיָם נִכְנֶסֶת

כְּשֶׁמִרְיָם נִכְנֶסֶת לָאיִזוֹלָטוֹר

הַמְטַפְּלוֹת מְמַהֲרוֹת.

פָּנֶיהָ חֲמוּרוֹת.

לְצוֹפָר הָיְתָה דַלֶקֶת רֵאוֹת

וְדַלְיָה בָּלְעָה גַרְעִין שְׂעוֹרָה

וּמֵתָה בַּצְרִיף שֶׁמוּל הַגַן.

רַק מִרְיָם יוֹדַעַת כַּמָה כָּל דָבָר מְסֻכָּן.

יורם טהרלב

מתוך: משק יגור טיוטה