נחמה רוזנברג

מתוך דברים שאמרה נחמה במסיבת יום ההולדת בבית אחוה:

…אין להכחיש, שבכל זאת – אני בת 80, ולכן אגיד אשר בלבי על העבר – שאין להחזירו, לדאבוני, ועל ההווה.

אומרים על הגיל הזה שהוא "גיל הזהב", "שמונים לגבורות". לדאבוני, איני מסכימה לזה בשום אופן. זה רחוק מלהיות גיל זהב, וגם שמונים לגבורות – מוגזם. בו בזמן שנחלשים מדי יום ביומו, זאת אומרת ה"גבורה" דווקא ב"ירידה"!

– – –

וכעת לעבר:

ידוע במשק שבהיותנו צעירים עבדנו כולנו קשה. משטר העבודה ביגור היה קפדני… בבואי ליגור בשנת 1939 עבדתי בחקלאות, בגן הירק ובמשתלה… ורק אחר-כך התחלתי לעבוד בגן הקטן עם חצר ענקית. סידרתי עם הילדים גינה יפהפיה, גינת ירקות. מסביב לגינה שתלנו – בתור מסגרת – פרחי-אש, שביום הם נפתחו. זה היה מראה נהדר… היה לנו גם לול גדול. הלכתי עם הילדים ללול שבמשק ונתנו לנו פרגיות וגידלנו אותן. אוכל לא חסר להם, כי את הירקות שקיבלנו במטבח נתנו לתרנגולות. לאכילה היו לנו ירקות טריים מהגינה שלנו, כגון: עגבניות, מלפפונים, בצל ירוק, צנוניות וגזר.

הילדים אהבו מאוד לעבוד בגינה, וגם בלול… הודות לאוכל הטוב הפרגיות היו לתרנגולות, ומשפע האוכל התחילו להטיל המון ביצים… הילדים אספו אותן והביאו לבית.

בארץ היה אז מיתון והיה קשה להשיג ביצים. מכרנו אותן לחברים שהיו להם קרובים בחו"ל והרווחנו הרבה כסף. לא קיבלנו אז תקציב מוועדת חינוך והיה לנו הרבה כסף ממכירת הביצים. נסעתי לתל-אביב וקניתי סט של קוביות גדולות… זה היה אושר. הילדים בנו מגדלים וכל מיני דברים… קניתי בובה גדולה במיוחד ובובות קטנות. סידרו לנו בנגריה שולחן עגול לחדר הבובות… והבנות שיחקו שם יופי…

מהכסף הזה קניתי גם כל מיני דברים שימושיים למטפלות: מנורה כחולה, בקבוק גומי לחימום, מדחום.

אחר-כך עברתי לעבוד בגן הגדול עם שתי הקומות. היו לי 26 ילדים…

אחרי שגמרתי עם עבודת הגן התחלתי לעבוד במחסן בית הספר… אחרי העבודה הזאת… התחלתי לעבוד בספריה… מסיבות בריאות הפסקתי את העבודה בספריה. מרכז העבודה של אז פנה אלי שאעבוד בהנהלת החשבונות… מחשבים לא היו אז והיה צורך לסדר הרבה רשימות לפי סוגים. מצא חן בעיניהם כתב היד הברור שלי…

כשעברתי ל"בית אחוה" הייתי זקוקה לעזרה מקסימלית… "בית אחוה" מפורסם בכל הארץ, אבל ישנו הבדל גדול לחיות בתוך הבית הזה. אני מודה שזה בית מיוחד במינו. כשמו כן הוא. אין לי מלים להביע את תודתי… זהו בית למופת שאפשר להתפאר בו…

נחמה רוזנברג

יומן יגור, 31.1.1992

[דברים שנאמרו בשם ההורים]

הוטל עלי בשם ההורים לברך את הבנים. אודה ולא אבוש – לא קל לי. אין די מלים בפי להביע את רחשי לבי ברגע זה.

בנים! אתם מסיימים את בית הספר ומתחילים את תולדות חייכם בספר החיים, ולנסות בספר החדש למצוא לכם בית. השמחה גדולה, אבל השאלה נוקבת – כיצד תעמדו במבחן? החל מגיל רך טיפחו בכם את האהבה לחי ולצומח והשתדלו להנחיל לכם הרגלי עבודה, וחושבני שזה יבוא לעזרתכם בצעדיכם הראשונים. אתם כעת בשיא הלבלוב והפריחה ויכולתכם היא רבה גם בכוח וגם ברוח. אני תקווה שתדעו להתגבר על כל המכשולים העומדים בדרככם בתקופה כמו שלנו, שמשב הרוחות הסוערות מהעולם הרחב חודר ארצה בהשפעה הורסת ומזיקה, ומנסה גם לבקוע חריצים בחיי הקיבוץ. הרדיפה אחר חיים נוחים היא קוסמת ומפתה, ולכן פגישתכם ומאבקכם עם המציאות ועם הבלתי ידוע הוא קשה. למרות הכל עליכם לקבל את החיים בקלות, אך גם ברצינות ובאחריות. הרבו את פעולתכם בחוג הנוער, ואז תוכלו להתגבר על המכשולים ועל תקופת המשבר בתנועה הקיבוצית – ואולי תוכלו לו. המשיכו ללמוד ולרכוש ידע, כל אחד בענפו ובמלאכתו. חיי הקיבוץ מיוסדים על עקרון זה והתנאים מאפשרים זאת.

וכעת כמה מילים לכל ציבור החברים:

גם עלינו, כציבור, מוטלת משימה קשה, אחראית ורבת משקל, והיא: קליטת החברים הצעירים והתערותם בחיי המשק! אם נדע כולנו, בצורה חברית וכנה, לקרב אלינו את בנינו, בכל מקום עבודה ובכל פגישה איתם, ואפילו הקצרה ביותר – הרי הצלחנו. אנו בקיבוץ מחנכים על כל צעד ושעל וגם ערֵבים זה לזה. מה שנדמה לנו כשיגרה וברור מאליו הוא לגמרי חדש וראשוני לבן צעיר. על כן עלינו להתייחס אליהם בחיבה, בכבוד, בהבנה, ברצון טוב ובהערכה – לא רק במסיבות חגיגיות כי אם ביום של חול – רגיל, ואז השפעתנו תהיה חיובית והעבודה לא תהיה עליהם למעמסה, כי אם ההפך… כי לא במילים "גבוהה גבוהה" אפשר לחנך – אלא במעשים וביחס כנה מלב אל לב. יחס חברי יצור חויה אצל הבן ויקשור אותו למשק בקשר אמיץ…

אני מאחלת לנו ולבנינו, שיהיו שותפים נאמנים למפעל חיינו, ובצאתם לצבא לא יתנו להשפעות זרות ועויינות לחדור לקרבם וישמרו על הגרעין שזרעו בהם, על הליכוד הרעיוני והחברתי…

חזקו ואמצו!

נחמה קפלן

יומן יגור, 13.4.1962

אבא הגיע ליגור לעת זיקנה מופלגת, אבל מי שנמצא במחיצתו הבחין מיד שזה לא בן-אדם רגיל וכלל וכלל לא זקן, כי לאמיתו של דבר היה צעיר ברוחו עד הרגע האחרון.

בהיותו בבית החולים האחיות כינו אותו: "הסבא החמוד בן ה-29" (הפכו את המספר).

***

בראשית לימודיו התבלט בכשרונותיו… אחר-כך, כנהוג בימים ההם, הגיע ל"ישיבה" ושם הפליג בים התלמוד. עד סוף ימיו זכר את התורה על בוריה… היה מחונן בכשרון למוסיקה ונתקבל לתזמורת הצבאית (בתקופת הצאר ניקולאי) וניגן בה קלרניט ראשון. חוץ מזה, היה לו כתב-יד ברור ויפה – והיה מעתיק למנצח פרטיטורות.

הודות לו היה הבית שלנו מרכז התרבות בעיירה, וגם שימש אכסניה לכל שליחי הארץ, מההסתדרות הציונית וגם מ"החלוץ". כולם העריכו אותו ואהבו אותו, ובכל מסיבה משפחתית או חברתית הקשיבו לשיריו ולסיפוריו מלאי ההומור – קשב רב.

היה מחנך למופת. אף פעם לא כעס ולא הרים את קולו. היה מחונן בשקט נפשי ובסבלנות רבה… הוא אהב את האדם באשר הוא אדם. היה ישר ונדיב-לב… ההומור שלו ליווה אותו עד הרגעים האחרונים…

אהב מאוד ללכת ל"יד למגינים" לכל מופע, ומאוד היה אכפת לו כאשר צריך היה להפסיד את הסרט שהוקרן בליל-שבת. היה קורא כל יום את העיתון והיה הולך לספריה להחליף ספרים.

בימי שישי, ראשית עבודתו היתה לקרוא את "יומן יגור", כי תמיד התעניין במתרחש ושאל אותי על כל מיני חברים שנזדמנו על-ידו…

היה לו סדר-יום קבוע בחיים וגם שמר מאוד על ניקיון וסדר בלבושו ובחדרו.

כל השנים היה רגיל לעבור לפני התיבה (בבית הכנסת)… והיה מאוד מאושר לקרוא לפני הציבור היגורי.

בראש השנה האחרון הוא תקע בשופר והתפלל חלקית ליד התיבה. היה גאה מאוד שהצליח במשימה הזאת בגילו…

בסיכום – אדם מאושר היה, שמח בחלקו.

פאר את המשפחה שלנו, הקרובה והרחוקה, בנעים זמירותיו, ברוחניותו העשירה וחיותו…

נחמה

יומן יגור ב-30 לפטירתו

29.3.1968

19.6.1930

[הדברים נאמרו כנראה במסיבת סיום הסמינריון לגננות בפולין]

הנושא הזה קרוב ללבי הוא וחי לפני, ולכן הנני יושבת לכתוב אותו ברצון הנובע מתוך עומק הלב. חפצה אני לשפוך על הנייר את המון הרגשים והשלשלאות האסוציאטיביות של מוצגים שעלו ברגע זה בתודעה שלי בחושבי על עזבי את המוסד. הדמיון יוצר לו תמונות שלמות של חוויות מהעבר, הווה, וגם טווה את החוט לחיי העתיד.

לפני שלוש שנים גמרתי בית-ספר עממי פולני. גם אז התעוררו במוחי המון מחשבות. אך מה שונות הן מחשבותי עכשיו… באותה שעה שעמדתי לעזוב המוסד הפולני גמרתי בלבי להיספח אל אלה שבידם מפתח החינוך של ילדי ישראל. שאפתי להיות גננת, להתחיל מן היסוד. לעבוד עם ילדים רכים, לפתח חושיהם, לחנכם ולגדלם. חשבתי גם על עבודה פרודוקטיבית בסביבת חברות ומורים על ידי השתלמות עצמית מחוץ לסמינריון וכו'.

והנה באתי לסמינריון ובמרץ רב ניגשתי לעבודה…

והנני עומדת עכשיו לעזוב המוסד הזה… לפני עומדות עכשיו תמונות שונות של חיי הבאים, ולכל אחת מהתמונות הדמיוניות הנני רוצה להתאים מחשבות ריאליות, וקשה הוא הדבר. קשה הוא גם המעבר מחיי תלמידה לשל מורה, גננת, מחנכת. מרגישה אני את האחריות הגדולה וההבדל באופן החיים. בכלל יש במומנט הזה התמזגות של רגשות שונים שקשה אותם להביע…

וגם עכשיו מתלקחת בקרבי מלחמה של שני כוחות. כוח אחד מושך אותי לעבוד על שדה החינוך בעיירה קטנה וחשכה. על ידי השתלמותי העצמית הנני שואפת להביא קצת אור להורים של ילדים היושבים באפלה. רוצה אני שגם ילדים אלה, בני העיירה הקטנה, יתענגו על חייהם ויטעמו טעם ילדות ולא זיקנה – כמו שרגילים עוד בהרבה עיירות נידחות – חינוך של ילדים כמו (ש)מנדלי מתאר לפנינו. לחנך בסביבה שכזו זוהי מסירות נפש ממש ועבודה לאין סוף. זה קשור עם תעמולה לאידאה של הגן. זוהי עבודת פרך, אך תוצאותיה צריכות להיות עוד יותר גדולי ערך מן העבודה עצמה. על ידי העבודה צריכים להוכיח להורים וליושבי עיירה שכזאת על דבר נחיצות הגן. ואשרי זו שתצא ממלחמה שכזו כמנצחת. אני רוצה לעמוד בניסיון ולנצח. תפקיד הגננת, לפי דעתי, לעבוד עד כמה שיהיה ביכולתה, כי הגן הוא היסוד בשביל הילד לחיים הבאים…

אך יש גם כוח שני שמושך אותי לצד שני והוא גם כן חזק. זאת היא השאיפה להסתדר בעיר יותר גדולה. בעיר הגדולה תהיה לי האפשרות למלא את תפקידי באמונה, ומלבד זה להשלים את ידיעותי בכדי שאוכל אח"כ להמשיך את לימודי במוסד יותר גבוה של גננות מחוץ לארץ.

בעיירה הנני מפקירה את עצמי רק לכלל, ובעיר הנני עובדת גם לעצמי. רוצה אני לחדור לעומק הנפש של הילד העברי ולעזור לאלה העובדים ולוחמים בעד קיום עמנו ושפתו העברית. מטרתי זו אשיג רק בעיר, כי מלבד שבנקל אוכל להשתלם שם, אדע יותר גם על כל החדש המתרחש בעולם הפדגוגיה ויהיו לי יותר תקוות לעתידי…

מכל זה שכתבתי קשה לי לעצמי להוציא מסקנה מה שאעשה אחרי צאתי מן המוסד. אמנם מתארת אני לי שהחיים הממשיים העתידים לבוא תיכף לאחר עזבי את המוסד יראו את הדרך.

(מתוך רשימה בכתב יד)