נח יגורי

אבא שלי הלך לעולמו לפני שנה.

בשיבה ברוכה, כשקומתו זקופה ומסביבו כבוד ואהבה. בכך זכה.

אבא נטמן למרגלות הר-הכרמל, ליד קברה של אמא – אהבת חייו הגדולה. בלב נוף חייו, בתוכו של העמק, אותו פילחו חלומותיו מלפני יותר משישים שנה.

גם בכך זכה.

– – –

אבא היה איש ה"הגנה". כאשר הלך לגדוד העברי הראשון חש שליחות. בימי המנדט הבריטי צבר נשק וזקף קומה. הגן על "חלקת אלוהים הקטנה" של משק יגור כעל בבת-עינו. טיפח קשרים עם דרוזים שכנים וערבים רחוקים, התייצב במלוא העוצמה ב-29 ביוני, ב"שבת השחורה", כאילו כל העתיד מוטל על הסף. טפח על שכם נערי הפלמ"ח, שימש "בית-ועד" לכל המפקדות ונחלץ ראשון בימי פורענות.

אבא היה איש הקבוצה, חבר "אחוה", נאמן לברית הידידים לדרך. נושא הרעיון של הקיבוץ הגדול, הפתוח; גם כאשר חיפש מקורות מים בערד והוביל אבנים לבניה בירושלים, רקם את החלום הזה. מוכן תמיד לכל משימה. היתה בו חברות תוך מאבק על האידיאה, על הרעיון. לעולם לא היה מוכן להתפשרות על העיקר.

היתה בו קנאות, לעתים אף לא מוסברת, לערכים, ליסודות, ללוחות הברית של התנועה הקיבוצית.

אבא היה איש משפחה, נאמן לאהבות חייו, מסור ואוהב ללא סייג. לא מתגמש, אך תמיד מסוכך. לא כל-כך מחייך, אך תמיד מלטף.

היה בו משהו שאפשר תמיד לסמוך עליו, להתגאות בו. לעולם לא יזניח, אף פעם לא יפקיר. במסירות קיבץ סביבו את משפחתו. בשעת מצוקה ליקט את אחיותיו וידע לגונן על עתידן. כסבא היה מעיין בלתי נדלה והר מצל לנכדותיו.

אבא היה אדם. אדם שלם עם עצמו, עם דרך חייו. שלם בכל מאבקיו: בשליחויות ב"ועדת המשק" של הקיבוץ המאוחד, בעבודתו ב"תנובה", בפגישותיו עם נציגי המוסדות, הסוכנות וההסתדרות ואח"כ הממשלה. היה נציג גאה ומסור לדרך, לאידיאות אותן נשא. במיוחד כאשר שימש מזכיר, גזבר ומוכתר, השכיל לשלב תפקיד עם אמונה. כזה היה. כאשר היה מתמודד בוויכוח היו רושפות עיניו, אך מעולם לא יקדה בהן שנאה; היתה בהן עוצמה, אמונה גדולה.

אבא היה איש חלומות, אך מעולם לא היה חולמני. רצה להאמין כי הטובים נפגשים, המעשים והאנשים ישנו את העולם, כאילו הכל תלוי רק ברצון, בלהט, בחזון.

מהלך היה בשדות יגור. היה בוחן בתכול עיניו את האופק, את ארץ-ישראל שכל-כך אהב. שוזר את הכל יחדיו: את האדמה והקבוצה, ההגנה והמשפחה, השלמות והחלומות.

גם בכך זכה…

אסף יגורי

[במלאת שנה לפטירתו, יומן 22.6.1984]

נוח היה לא רק ראשון, הוא היה מוסד. לאו דווקא בעל תואר רשמי, כגון "מוכתאר" או "מזכיר". היית רואה אותו מהלך בצעד מדוד בחצר, כשסיגריה נעוצה לו בזווית הפה, או יושב במסיבה בחדר האוכל וסוקר את סביבותיו, וידעת: זו הרגשתו של "בעל בעמיו", המלווה את מפעל חייו בגאווה ובחרדה.

– – –

איש העליה השניה. כעומק השנים והמעשים מאז בואו ארצה – כן עמקו שורשיו. עומק משמע ניסיון-חיים, ראיית הדברים בפרספקטיבה נכונה. עיניו נשואות תמיד "לקראת הימים הבאים".

דורו של נוח היה, כדברי טבנקין, "דור ששרף את הגשרים לגולה". הוא, אישית, רק על אדמה זו נטועות רגליו. רק בישראל ביתו. אולם לבו היה פתוח לקראת באי-גולה. הקליטה היתה בעיניו יסוד חי ומחייב מאושיות הקיבוץ, ולא סיסמה לשנן אותה. קיבוץ גדול וגדל ופתוח – בלי התחכמויות.

– – –

עשרות בשנים היה נוח סמל של יגור, מייצג. בחג העליה על הקרקע היה מבוקש ומספר לילדים ולנוער על קיבוץ יגור ותולדותיו… היו נועצים בו ומשתפים אותו בשיקולים שונים ולקראת מבצעים ציבוריים. על כך היתה גאוותו והתחושה שקיננה בו שהוא מעביר מורשת ושותף בהווה…

בערוב ימיו היתה לו הרגשה שהדור הצעיר הולך ומתרחק ממנו, ועל כך היה מיצר. איש דור המייסדים הנדחק הצידה!

נדמה לי, שבשנה זו שנוח איננו עוד עימנו, מתעצמת אצל רבים מאיתנו ההרגשה שהחמצנו משהו, שהאיש לקח איתו דברים חשובים, שמן הראוי היה להנציח אותם. וראה זה פלא: דמותו של נוח גדלה לעינינו לאחר הילקחו מאיתנו.

יעקב שחר

[במלאת שנה לפטירתו, יומן יגור 22.6.1984]