צבי גלשטין
שוב נחתה על ביתנו מכה קשה, נסתלקה מאיתנו אחת הדמויות החלוציות המופלאות, שגדלו לנו באוירת יהדות ווהלין המפוארת והשורשית.
צבי גלשטין נולד בעיירה וורבה, הידועה לתהילה בנוער החלוצי שיצא מתוכה. אביו, מורה עברי, השתדל לתת לבנו חינוך עברי של תורה והשכלה לפי מיטב המסורת של ציונים משכילים. הוא הכין את בנו לקראת המשך לימודיו באוניברסיטה. אך צבי שהושפע מהאווירה החלוצית הנלהבת ששררה בחוגי הנוער היהודי בעיירה, עזב את ספסל הלימודים ויצא להכשרה באחד מסניפיו של קיבוץ קלוסובה. צבי שהיה מטבעו ישר ועקיב – נאבק קשה על הגשמת שאיפותיו ולא שעה להפצרות הוריו ושידוליהם להמשיך בלימודים. הוא הבטיח להם שבעלותו ארצה יתפנה גם ללימודים.
בשנת 1933 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ אילת-השחר. שם הוא נכנס לעבודה בענף הפלחה והתמיד בה כל הזמן. גם באילת-השחר ניסו להטיל עליו תפקידים שונים. רצו לשלוח אותו להשתלמות באוניברסיטה בכדי שיעסוק אחר כך בהדרכת נוער, אך הוא דחה כל הצעה מעין זו ולא נענה להפצרות ולשידולים, באמרו: יש בארץ די עסקנים ומדריכים, לעומת זאת חסרים אנו פלחים טובים. ומתוך הכרה זו ריכז כל מעיניו ומאמציו להתקדם בעבודתו בענף.
בשנת 1951 בזמן שהתחיל הויכוח הסוער באילת-השחר, עבר צבי עם משפחתו ליגור, גם אצלנו המשיך בנאמנות בדרכו ובאורח חיים של פלח גלילי ההולך אחרי מחרשתו, תמים דרך, מצניע לכת ומסתפק במועט, אינו מתרברב ואינו מפריח מליצות סרק, מסור בכל לבו למשק, ומסביר פנים לכל חבר ולכל ילד.
בפקוד אותו מחלתו שתקפה אותו מידי פעם עוד המשיך להיאחז בשארית כוחותיו בעבודה למען הענף האהוב עליו. הוא עבד במוסך בשירות ענפי השדה. הוצע לו לעבור לעבודה משרדית, אך הוא לא קיבל הצעה זו, כי זה לא היה לרוחו.
בשבועות האחרונים דלו כוחותיו והוא דעך לאט עד שגווע.
קשה האבדה לנו – לבית יגור ולמשפחתו. במה ננחם את בלומה ואת בני המשפחה?
