צבי קביליו

אינני מאמין עד עכשיו שאתה, צבי, אינך עוד. פשוט אינני יכול להשלים עם זה.

שמחתך בזמן יציאתנו עם השיירה תמיד תישאר בלבי, לעולם לא אשכחנה.

כמו ברק הלמה בנו הידיעה ש"צבי איננו עוד", מפה לפה, מאוזן לאוזן, בלחישה – וכולנו נשארנו עומדים המומים.

היכול להיות שגיבור כמו צבי, שנלחם בפרטיזנקה לחופש ודרור והשיג אותו שם, הייתכן שדווקא כאן, על אדמת המולדת, כשהמשיך בדרכו, בחיוך על שפתיים ובאמונה בניצחון – הייתכן שדווקא כאן ועכשיו נפל שדוד?

הלב התחיל דופק ביתר עוז, רוח נקמה עברה עלינו. "חבריא, נקמה!" צעקנו, ומיד גם הגשמנו.

זוכר אני את הלילה שהיינו ב"ריכוז" וחיכינו לפקודת היציאה, ובינתיים שוחחנו והעלינו מהרהורי ליבנו.

פתח ואמר: "משאלתי הגדולה ביותר היא להיות בין כובשי הגליל המערבי. ואם אזכה לכך, אהיה מאושר".

כן, כוונתך טובה היתה, אבל יד זדונית סיכלה את הגשמתה.

לחמנו בגליל וכבשנוהו כשרוחך עמנו והיא תהיה עמנו בכל מקום.

ולעולם לא נשכח דמות של לוחם כמוך, צבי.

יהושע פלוט

(מתוך חוברת זיכרון, יגור תש"ח)

קשה לכתוב על צבי לאחר שזמן מועט כל-כך הכרתיו. אולם תמיד אזכור – פנים מחייכות, קורנות, עיניים זוהרות, מבריקות, מלה שמחה, מעודדת; ואפילו כשהיו פניו מתעוותות מחימה נדמה היה שגם זה חיוך הוא, כאשר ירבה לחייך. תמיד – באימונים, בשדה, בהר, בלילות מארבים – היתה מלווה אותנו בת צחוקו הטהורה.

וממש פשוט ומובן היה שמיד התחבב עלינו ותפס את מקומו בכיתה, באימונים, בלילות הלינה ובחברה.

זוכרני הערבים הרבים, ערבי הלינה, עת היינו מתקבצים לשיחת רעים של קודם-שינה או עת היתה מתפרצת שירה, או כשהיינו מתרוצצים בשדות מיוזעים וחמושים, תרים אחרי אויב – ממש טבועה היתה בהם רוחו של צבי ודמותו הקטנה, המחייכת, מציצה מכל מקרה, ויכוח, פגישה.

וכך טבעי היה שיצאנו ביחד צפונה לטעום טעם מלחמה, וכשהמכונית עזבה את שער המשק עברה תפילה בלב כל אחד: שנחזור כך, שלמים, מוכרים, ובמספר מלא.

מקום אחד, מקום יקר, נפקד. ועדה הכיתה אשר חיתה עמו את חיי האימונים על האור והצל השפוכים עליהם. עדה המיטה האילמת בלילות הלינה הקודרים, ועדות התעלות בשדה ששימשו עמדות הסתערות: כי אכן יקר המקום ואחר לא יפקדנו…

בצלאל

(מתוך חוברת זיכרון, יגור תש"ח)

קשה למצוא מילים. הידידות מצאה את ניבה המתאים אליו. אך קשה לדבר עליו.

הייתי בין חבריו הראשונים לעבודה ביגור. מן הרגע הראשון עשה עלי רושם טוב מאוד – בעבודה, והעבודה חייה בידיו. בעל אופי מלהיב היה: מצב רוחו טוב כל הזמן, גישתו לאנשים יוצאת מן הכלל; מלא "טמפרמנט" היה ואהבת אדם, ובמהירות מפתיעה הסתגל לחברה הקיבוצית והתמצא בה כאילו חי כל שנותיו בצורת חיים זו. אוהב צדק היה ועל אף עדינות מזגו היה מגלה את דעתו ולא מכסה את הרגשותיו.

איש קיבוץ, איש הגנה היה לא מתוך התלהבות נבובה אלא מתוך הכרה. אך הוא היטיב להכיר את התנאים שבהם חי, ידע את בעיותיו של עמו, ידע את בעיותיו של הקיבוץ.

מבקר היה בכל הרצאה לעולים החדשים וכן באספות הכלליות, התעניין בכל דבר שהיה קשור בחיי העם והקיבוץ ולמד את שפתנו מהר מאוד.

במשך שנה נעשה לאיש קיבוץ שלם ובעל משקל, לפועל טוב ולאיש הגנה פעיל.

אבד לנו איש צעיר, בריא בגופו ובנפשו.

דמותו צריכה להישאר דוגמה ומופת לעיני העולים החדשים, לעיני כולנו שהכרנו אותו.

יצחק לסלו

(מתוך חוברת זיכרון, יגור תש"ח)