רבקה פרליס

ישנם אנשים שחוסנם ויציבותם ברוחם ובאישיותם.

רבקה – אמיתית, אמינה, מקרינה סמכותיות, קפדנות ודייקנות – דרשה רבות מהסובבים אותה, ועל אחת כמה וכמה מעצמה.

רבקה היתה לי יותר מאשר שותף לעבודה. היא היתה דמות שניווטה את מחשבותי ודרך עבודתי. למדתי ממנה מוסר עבודה ומוסר אישי.

הרגלי עבודה, דפוסי התנהגות, דרישה בלתי מתפשרת בשאיפה לשלמות של עשיה – הפכו סימני הכר לעבודתה, ולאחר מכן לעבודתנו החינוכית.

במחשבתה החינוכית הקדימה בצעד אחד את המקובל והנהוג ברחבי הקיבוץ. חזונה היה בית-ספר משותף גדול, שוקק תלמידים ובעל אפשרויות למידה רבות, וזה שנים לפני שנקלט, התקבל ובוצע רעיון זה ברחבי התנועה הקיבוצית.

רבקה ראתה את הצורך בהשתלבות בתוכניות למידה כלל-ארציות עם כל המשתמע מכך, שנים לפני שהתנועה הקיבוצית עשתה זאת. ביקשה לראת בית-ספר לכלל התלמידים, שיש בו אפשרויות למידה מגוונות – מקצועיות ועיוניות, ולפני האיחוד והקמת בית הספר המשותף נבנה מבנה האגרומכניקה שיזמה יחד עם פיניה פלד ז"ל.

היתה בין מניחי היסודות לבית הספר המשותף "כרמל זבולון" וזכתה לנהלו בשנתו הראשונה, תוך הערכה רבה מצד כל השותפים.

לנו, בני התשחורת, שלא ידענו הרבה על התרבות היהודית ומנהגיה, רבקה היתה שולחן ערוך.

בכל המסכת החינוכית היגורית השארת טביעות חוכמתך.

רב היש אשר נותר. לא הרבה אנשים זכו לכך, וכך נזכרך.

דינה

– – שתים עשרה שנות חינוך אינן עונות עוד על צרכי ההשכלה של ימינו. והמדובר איננו רק בידע הטכני והמקצועני בתחום זה או אחר, אלא גם בהשכלה במובן הרחב יותר של המילה.

על רקע זה יש להבין את הנטיה ההולכת וגוברת אצל בנינו ללימודים לאחר שתים-עשרה שנות הלימוד. אין ספק כי נטיה זו עולה בקנה אחד עם הצרכים האמיתיים של החברה הקיבוצית ושל המשק הקיבוצי. הקיבוץ כמשק וכחברה לא יוכלו להתקיים, אלא אם כן יהיו מן המתקדמים ביותר…

דור הבנים יש לו ללא ספק דמות ואופי משלו. עובדת שתים-עשרה שנות בית-הספר שלנו מחד, והחברה הקיבוצית כסביבה מחנכת מאידך, פיתחו בהם כשרים ויכולת שאין צורך כאן לחזור ולהדגיש אותם ולהצביע על ערכם וחשיבותם. אולם אנחנו מנענו מהם את האפשרות של התפתחות רוחנית והשכלתית גבוהה יותר. אנחנו מונעים מהם מה שרבים מאיתנו רכשו בעצמם. האם אנו מקפחים רק את בנינו? האין אנו מקפחים בזה גם את החברה כחברה?

ברמת החיים שלנו היום אין ספק שבתחום ההשכלה נשארנו בפיגור ולא נשאר לנו אלא להכיר בחשיבות הדבר על מנת להעמידו כקודם לכל עליה נוספת ברמת החיים. כמובן, זה מחייב גם הוזלת ההשכלה הגבוהה, כשם שידענו לשלב עבודה ולימודים גם במסגרת שתים-עשרה שנות הלימוד. עשינו זאת לא רק מטעמים חינוכיים אלא גם כהכרח משקי כלכלי. הגיע הזמן שגם הממשיכים בלימודים העל-תיכוניים יתרמו את חלקם בעבודה, כדי להוזיל את הוצאות הלימוד ולאפשר את קיום ענפי המשק.

אנו נמצאים עתה במצב מוזר; הילד והנער הלומדים בבית-הספר היסודי ובכיתות ההמשך משתתפים בעבודתם בקיום המשק – דבר שאינו מקובל כל כך בחברה מחוצה לנו – ואילו הממשיך לימודיו במוסדות להשכלה גבוהה פטור מחובה זו, בו בזמן שסטודנטים רבים מחוצה לנו משלבים בצורה זו או אחרת לימודים ועבודה. נוהג זה שלנו טוב היה בתקופה שמעטים בלבד פנו ללימודי המשך ואילו בימינו הוא משמש מכשול על הדרך לרבים.

אם נבדוק היטב נקודה זו, קרוב לוודאי שיהיה לנו קל יותר להרחיב את מעגל הלומדים מבלי לפגוע בצרכים השוטפים של המשק.

(קטעים מתוך רשימה ביומן יגור, 1969)

– – נדמה שבראייתנו את הקיבוץ שומה עלינו בכל תקופה ובכל זמן, ובימינו בוודאי, לבחון מחדש אילו משני היסודות עומדים או חייבים לעמוד במרכז חיינו. במשך תקופה ארוכה, בעצם אפשר להגיד במשך כל זמן קיומו, הבליט הקיבוץ, ובצדק, את היותו דרך ואמצעי לבניין הארץ, התיישבותה ובטחונה. היות הקיבוץ דרך המלך להגשמת הציונות ובניין הארץ היה דבר כה מרכזי, שערכו העצמי כמגשים חיי קומונה לא הובלט כראוי. אולם נראה שתוך שגרת הדרך או משום שנגררנו והננו נגררים להשיב מלחמה שערה לתוקפים את הקיבוץ – אנו ממשיכים להבליט יסוד זה בלבד ומתעלמים מערכו העצמי של הקיבוץ.

התוקפים את הקיבוץ מצביעים שכביכול עבר זמנו, שהרי, הם טוענים, יש מי שידאג לבטחון המדינה, החקלאות איננה יותר עיקר בכלכלת הארץ ולהתיישבות יש גם מתחרים וכו'. ואילו הקיבוץ, תוך התגוננות, ממשיך להבליט אך ורק את תפקידיו בהתיישבות, בבטחון המדינה וכו'. מבלי להמעיט בערכו של הקיבוץ בתחומים אלה גם בימינו, הרי עמדה זו הוליכה אותנו לעמידה של התגוננות וחולשה ולא השאירה בידינו שום יוזמה להצגת ייחודו של הקיבוץ בתחומו האנושי…

אם אמנם יש סיכוי לקיבוץ לעבור מהתגוננות להסתערות, הרי התנאי לכך הוא העברת נקודת הכובד בהערכת הקיבוץ: מהבלטת תפקידיו בבניין הארץ ובטחונה אל הבלטת הערכים העצמיים הקומוניסטיים וההומניסטיים, הגשמת חיים צודקים יותר ויפים יותר.

נדמה הששינוי הדגשים זה הוא הדרוש לנו מבפנים בכדי להגיע להערכה עצמית מחודשת של חיינו. הדגשה זו איננה גם נטולת שחר במגע שלנו עם העולם מחוצה לנו.

גדולי מחשבה והגות של ימינו מתלבטים קשות בבעיית ההתחדשות ההומניסטית של האדם והחברה. אין זה מקרה שרבים בימינו התהיות והחיפושים הדתיים, ואף אל בין כתלי הקבוצה הגיע…

מבלי לשגות ביומרות: יש לקיבוץ דרך לאדם ולחברה, דרך לחיים שיכולים להיות בהם יותר שלמות והרמוניה.

הצגת הקיבוץ על ערכיו האנושיים האמיתיים, הבלטת הייחוד שלו כחברה מגשימה ערכים, יתכן שיכולה גם לפלס לנו דרך ולהוציא אותנו גם מן התחומים המצומצמים שכה נלאינו לשאתם.

ושמא צריך עניין זה לעמוד במרכז הדיונים בוועידת הקיבוץ?

רבקה ת.

(קטעים מתוך רשימה ביומן יגור 3.3.1966)

[בתוך חוברת: כ"ה שנה לבית הספר ביגור]

שונה הוא בית ספרנו מכל בית-ספר אחר מחוצה לקיבוץ. העובדה שהוא בנוי על 12 שנות לימוד רצופות כבר מהווה יסוד לאופי שונה. נוסיף לכך שאין בית הספר, גם בכיתות הגבוהות שבו, בנוי על יסוד של סלקציה, היינו בחירת התלמידים המוכשרים בלבד; ואחרון אחרון – העובדה שבית הספר שלנו קיים במסגרת קיבוצית – והרי עובדות אלו כשלעצמן יוצרות מכלול בעיות שונות באופן מהותי מבעיות כל בית-ספר אחר…

בבית-ספרנו קיים המגע הישיר בין ההורים לבין המורה והמטפלת. ערבי-ההורים הנערכים שלוש פעמים בשנה עונים לצורך זה, ובודאי שהקשר בין המורה לבין ההורה הוא הרבה יותר הדוק גם בתקופות שבין ערב-הורים לערב-הורים…

הלימודים תופשים ודאי את עיקר זמנו של המורה ואף של התלמיד, אולם חיי הילדים אינם מצומצמים רק לתחומי הלימוד, ובודאי שאין מטרת בית הספר אך להקנות דעת. אין אנו רואים את חזות הכל בלימוד בלבד. ודאי שבנינו צריכים להיות אנשים משכילים… השכלה היא צורך ראשוני לכל אדם, כל שכן שהצלחתו ויכולתו המשקית של הקיבוץ תלויים ברמתו ההשכלתית של הנושא האנושי. אולם ההשכלה בלבד איננה עונה על כל צרכינו. הבעיה היא: היהיה הבן איש מעורה בחיי החברה ונוטל חלק פעיל בה? היהיה הוא איש קיבוץ?

אכן, לכך מכוון החינוך המשותף. אין ספק שערכים חשובים של חיי חברה אנו מטביעים בילדינו תוך כדי חייהם בבית המשותף… הכיתה איננה רק מסגרת לימודית, היא תא חיים וחינוך – – –

– – –

אכן, הנעשה והמתרחש במשק יש לו השפעה מכרעת בעיצוב דמותם של ילדינו. העובד-המחנך בבית הספר חרד חרדה כפולה ומשולשת לכל גילוי של רפיון וחולשה בחברתנו, באשר זה מוכרח להטביע את חותמו על ילדינו… ככל שנרבה לחשוף את האור בחיינו (והוא אכן מצוי) כן ניטיב לשרת את המטרה הגדולה של חינוך ילדינו.

ולסיכום: הבעיות הן רבות, רבות מאוד, הן נובעות מדרך חיינו. המצליחים אנו למצוא להן פתרון? ככל שציבור החברים כולו יהיה שותף יותר פעיל במחשבה ובמעשה החינוכי – כן נצליח יותר.

רבקה ת.