וזהו סיפורה של המְרַצֶפֶת השלישית:
התחלתי לעבוד בריצוף בשנת 1932, אז בנו את קרית-חיים. הפלוגה עמדה לשלוח עוד חבר לריצוף. הצעתי את עצמי, אולם החברים התנגדו, כי לא בטחו בכוחותי הפיסיים, והציעו לי ללכת למשתלת יגור. לא הסכמתי. טָענָתִי הייתה שאם סיכויי ההתיישבות שלנו רחוקים מוטב שאלמד מקצוע עירוני. החליטו בחיוב.
לא ברצון הכניסו המרצפים חברים חדשים לעבודה, בפרט חברות. לשכת הפועלות בחיפה הביאה מרצפת מומחית מתל-אביב והיא הכשירה חברות אחדות במשך כמה חדשים.
כניסתי לעבודה הייתה, איפוא, בתנאים נוחים יותר משל חברותי הקודמות, ואף על פי כן הייתה העבודה בהתחלה קשה עלי מאוד, כעבודת פרך. כאבו הגב והברכיים, ובחזרי הביתה הייתי נופלת למיטה ולא יכולתי להניע אבר. אבל התעקשתי והמשכתי, וכך במשך שש שנים, יום-יום. בגמר ההכשרה הצטרפתי לקבוצתנו, שנקראה "קבוצת מרצפות – יגור". בהשפעת לשכת הפועלות נתקבלו המתלמדות ואחר-כך יתר חברותינו המרצפות לסקציה. זה היה הישג גדול.
הרבה היה עלינו להיאבק על זכותנו לקבל עבודה, ולא רק בסקצית האגודה. גם נותני העבודה גילו אי רצון להעסיק מרצפות. היינו צעירות מאוד, וכשראו אותנו לא בטחו בכוחותינו.
מצבנו נשתנה לטובה רק לאחר שפלוגתנו הופיעה בשוק כקבוצת בנין עצמאית. בכל חוזה שחתמה הקבוצה היה סעיף מפורש, שהריצוף ייעשה בידי מרצפות הפלוגה. זו הייתה דרישתנו. מזכירות הפלוגה תמכה בנו, אולם חברינו בקבוצת הבניין היססו, כי גם הם לא האמינו שנוכל לעבוד באופן עצמאי. איימנו שנעזוב את העבודה, אם לא יובטח לנו הריצוף. ידענו: אם לא יתקבל התנאי הזה נהיה תמיד תלויות במרצפים מהחוץ.
ריצפנו את כל הבניינים שבנתה פלוגתנו והלכנו מחיל אל חיל. כמעט בכל בנין חדש הכנסנו חברה נוספת לעבודה, עד שהגענו לתשע חברות (עבד עמנו גם חבר אחד). נשלחה אלינו חברה אחת מבית השיטה ואחת מפלוגת הרצליה. הן גרו אצלנו ורק שלושה חדשים קיבלו כדי הוצאת קיום בלבד, ואחר כך – שכר שווה לזה שלנו, אם כי היו חדשות במקצוע.
עם הרחבת הבנין בארץ בתקופת הפרוספריטי, בשנת 1933 הורגש חוסר במרצפים. הסקציה חששה לפירצה בעבודה העברית והתחילה להכשיר מרצפים בחיפזון. עתה הגיעה שעתנו. עתה דרשה הסקציה כי נתחיל לרצף כמה בנינים בבת אחת, כדי להבטיח עבודה עברית בכל הבתים העומדים בבניינם.
השוק הפרטי לא היה רגיל אז לעבודת מרצפות. ביום חורף אחד יצאנו לרצף בית פרטי – שלוש מרַצְפוֹת מצויידות בשק עם כלים, סרגל גדול וסל עם אוכל. והנה באה בעלת הבית והודיעה כי בשום אופן לא תסכים שבחורות תרצפנה את ביתה, כי רצפה כזאת לא תהיה חזקה. היא קראה לבעלה, יהודי שמן ובעל גוף, וזה פתח בקללות ובגידופים ורצה לגרשנו. ענינו לו כי נרצף ויהי-מה, ואם הרצפה לא תהיה טובה – נהרסנה. והוא באחת: "לא אתן להניח אף בלטה!" ולא נתן לנו להכין את הטיט. קראנו למזכיר האגודה, הוא השפיע על קבוצת הבנין שתודיע כי היא אחראית לריצוף, אך בעל הבית לא הסכים גם עתה. כשהסתלק לענייניו התחלנו לעבוד ואשתו עמדה עלינו כל הזמן ולא חדלה מלהציק לנו. לפנות ערב, כשגמרנו את העבודה, שוב בא בעל הבית בקולי קולות והתרה בנו שלא נוסיף לבוא עוד. אנו, כמובן, לא נשמענו. באנו למחרת והוספנו לרצף עד שגמרנו. וכשבא מנהל העבודה ומצא לאחר מדידה ובדיקה כי הכל בסדר, נתפייס גם בעל הבית ונפרד מאיתנו בידידות רבה…
ומקרה שני: נשלחנו לרצף בנין של קבוצה קבלנית לא-הסתדרותית. כשבאנו לעבודה הודיעו לנו: "בחורות – לא! איננו מסכימים מטעמים פרינציפיוניים!" ואנו: "נשלחנו לעבודה ולא נלך מכאן, תצטרכו לשלם לנו בעד הבטלה!" וכך ישבנו כל היום בלי לעשות דבר. בערב הודיעה הסקציה כי לא תשלח מרצפים אחרים. למחרת באנו שוב. בא-כוח הקבוצה פונה אלינו בכעס: "למה באתן?!" תשובתנו: "לא נזוז מכאן!" לבסוף נרתע: "טוב, נסינה, אבל אוי ואבוי לכן אם לא תצליחו. יהיה עליכן להרוס את הכל ולהסתלק מכאן." הסכמנו לתנאי והשתדלנו במיטב יכולתנו לעשות מלאכה יפה. נצחוננו היה שלם: עמדנו יפה במבחן, והקבוצה שילמה לנו גם בעד שביתת השבת שכפתה עלינו.
ב-1936 גדל מספר המרצפים בסקציה עד מאתיים בערך. עתה היינו אנו ותיקות ומומחיות ונמסרו לנו הבניינים הגדולים ביותר שנבנו בתקופת הפרוספריטי בחיפה: בנין הקולנוע "ארמון", "בית השעון" ברחוב הרצל, הבנק ההולנדי והדרום-אפריקאי – בנין בעל שבע קומות ועוד. היו רחובות בהם ריצפנו את רוב הבתים. בשנים ההן הגיע שכרנו הממוצע לשישים גרוש ליום.
בקולנוע "ארמון" היה עלינו לרצף רצפה משופעת של מאות מטרים מרובעים. מעל לראשינו טרטרו מכונות ודפקו פטישים בהתקנת הגג הנע ואנחנו, למטה, כרענו על ברכינו ימים רצופים, ופעמים גם לילות וריצפנו, ולא פעם חששנו פן יפול משהו כבד על ראשינו. יש שהיינו מאחרות לעבוד וחוזרות הביתה בלילה, בטכסי, עם נהג זר. לא מעט חרדת-לב גרמו לנו הנסיעות הללו.
במידה שהכירו אותנו בעיר החשיבו את עבודתנו והיו שדרשו את "קבוצת המרצפות" דווקא. היו קבלנים שחיכו לנו ודחו את גמר בנייניהם ובלבד שאנו נרצפם.
אחד המהנדסים האנגלים בחיפה שמע כי יש בארץ מרצפות, לא האמין. הלך והזמין מרצפת לרצף בנק גדול, שעמד בבניינו. הסקציה שלחה אותי. תחילה נתן לי לרצף חדר שירות קטן לנסיון, ואחריו חדר גדול. המהנדס, מנהלי העבודה, נשיהם ומכריהם, כולם אנגלים, עמדו סביבי והסתכלו בעבודתי. אחר כך מסר לי את הריצוף המורכב ביותר בבנין הזה. אולמות רבים רוצפו בלנות גדולות, ואני אז הרה. לא הנחתי את העבודה עד שסיימתיה. בין מאות פועלים הייתי פועלת יחידה.
כחברות קיבוץ שמרנו תמיד על מרחק מסויים בינינו לבין בעל הבית מצד אחד, ולבין הפועלים מצד שני, אם כי היחסים בינינו היו טובים. כשהיו מזמינים אותנו לאכול או "להתכבד" לא נענינו, כי חששנו שמא הם "מרחמים" עלינו על שאין הפרוטה מצויה בכיסנו, כי מה שהשתכרנו הן מסרנו לקופת המשק.
חוויה אחת נחרתה עמוק בלבי: ריצפנו בית פרטי של משפחה אינטליגנטית, שהתייחסה אלינו יפה. חורף, קר. בעלת הבית מביאה לנו תה, לחממנו. אני מרצפת מרצפות חרסינה בקיר. ידי פצועות וזבות דם, ואני מוסיפה לעבוד כי חבל על הזמן. סימני דם נראים בטיט ועל החרסינה. בעלת הבית משתתפת בצערי, ובו ברגע אינה שוכחת לשאול אם כתמי הדם יישארו על פני החרסינה…
בבנינים רבים עבדנו במסירות ובאחריות, אולם את תמצית נשמתנו השקענו בחדר האוכל שלנו, אחד האולמות הגדולים בארץ, שריצפנו בשנת 1937. שטח הרצפה – למעלה משש מאות מטרים מרובעים. ריצוף שטח כה גדול דורש זהירות מרובה, כי שגיאה קלה שבקלות בבתחילת העבודה גורמת לתוצאות חמורות בסופה. החברים נכנסו בכל פעם, נתנו עצות, בדקו וביקרו.
לא רופא אחד ולא חברה אחת הזהירו אותנו כי עבודת הריצוף מזיקה לאשה. דרשו מאיתנו כי ננוח לפחות כמה ימים בחודש. אבל אנו לא נשמענו. גם בחדשי ההריון הוספנו לעבוד, והעבודה לא הזיקה לנו. לרובנו יש ילדים והילדים בריאים. גם לא חלינו יותר מחברות אחרות, אם כי חברי המשק היו חרדים תמיד לבריאותנו. אחרי תקופת ההנקה היו האימהות שבינינו חוזרות לעבודתן, ויש שחזרו בעוד הן מניקות, אם כי התנאים הכבידו עליהן מאוד: היו משכימות עם שחר, ולפנות ערב היו רצות "בלי נשימה" ישר לבית התינוקות. איש לא דרש ממנו זאת, הֵבִיאָנוּ לכך יחסנו למקצוע, שאף אותו טיפחנו כילד…
רחל יגורי-צם
[בתוך הספר "חברות בקיבוץ", עמ' 295]
