רפאל ישורון

אודה על האמת: לא קל הוא נושא זה. אין בכוונתי לפגוע באף חבר. ידוע לי שלא מעט חברים נאלצים – נגד רצונם, מפאת מחלה או עייפות – לאכול בחדריהם. כנגד זה ישנם חברים אשר עושים את כל המאמצים להגיע לחדר האוכל ולאכול בצוותא. אבל אין להתעלם מעצם העובדה שאכילה בחדרים מהווה בעיה במשק קיבוצי.

שני אספקטים לבעיה זו: במישור הכלכלי ובמישור החברתי-קיבוצי…

לפני הרבה שנים, כאשר הגיעו ההורים ממזרח אירופה ומספרם הגיע ל- 50-60 ויותר, כבר אז עמדה שאלה שאין עובדות קבועות, חוסר מקום ועוד. ביקשו אז כמה הורים שיתנו להם מצרכים והם בעצמם יכינו להם את האוכל בחדריהם. התשובה של המזכירות דאז היתה שלילית. הנימוק – במשק קיבוצי אוכלים רק בחדר אוכל משותף. ציינתי

רק כמה עובדות, אבל אין זאת אומרת שיכולה להיות גישה אחרת. לכן מוטל על המוסדות לנקוט עמדה ברורה ולא להתייחס באדישות או להטמין את הבעיה מתחת לשטח.

אולם באספקט הכלכלי יש לי כן דעה.

עכשיו מחלקים לחדרים 400-500 מנות כל ערב, שמהווים כ-50% מכלל המצרכים. אבל בחדר האוכל אוכלים פי שניים חברים. דבר זה נבדק ע"י עיקוב וסקר. המספרים הם מדוייקים. נניח שכל חבר רשאי לאכול איפה שהוא רוצה, אבל בתנאי אחד ויחיד – שלא יוריד ע"י כך את רמת האוכל בחדר האוכל.

לדאבוני המצב הוא כזה: כל כמה שיאכלו יותר בחדרים, תרד רמת האוכל בחדר האוכל. הסיבה ידועה ואין צורך לפרטה. גם כאן יש חברים שונים. ידוע לי על חברים אשר נזהרים לקחת עגבניה מיותרת לחדר, אבל באופן כללי המצב הוא אחר. הכמויות הן גדולות מעל המקובל בחדר האוכל.

בסיכום: לא לשם ביקורת סתם או קיטרוג מכוונים דבריי אלה. כוונתי היא שנדע לסתום את החורים בכדי שנוכל להזרים את רוב רובו של התקציב, שהוא לכל הדעות לא נמוך, לציבור המרכזי – לחדר האוכל, ולשפר ולהיטיב את הכלכלה שלנו במידה האופטימלית.

(יומן יגור, 11.12.1970)

מכל הדרוש לנו להכוונת חיינו ומעשינו בקיבוץ – האסיפה היא היא המוסד הדרוש לנו יותר מכל. אלא שיש להכין אותה כראוי, וזאת באמצעות מוסד משנה הקרוי מועצה המתכנסת לעיתים מזומנות, לפחות פעמיים בחודש.

מועצה זו חייבת להיות מעודכנת עד הפרט האחרון, יען כי היא אשר רשאית להכריע בעניינים לא כל כך חשובים ולהביאם לידיעת הציבור, אם באמצעות האסיפה, שגם היא תתכנס פעמיים בחודש.

לעומת זאת, אם הבעיות הן בעלות חשיבות ממדרגה עליונה, כגון: השקעות גדולות, לימודים ממושכים, קבלת חברים וכו' – אני מציע להביאם להכרעה על ידי הצבעה בקלפי. כמובן, לאחר דיון עליהם באסיפה.

מכל מקום, כל עוד לא מצאנו תחליף טוב יותר לאסיפה, אין מקום ואין להעלות על הדעת ביטולה או אפילו צמצומה.

(מתוך ראיון עם מרדכי אייזן בקשר לאסיפה הכללית במשק, יומן יגור 22.12.1972)

מחצבת "ארבע וחצי" פותחה על-ידי חברה משותפת ל"סולל בונה" ולערבי בשם קרמן, אשר היתה אחר-כך ל"אבן וסיד". היתה זו שותפות אשר הלקוח הראשי שלה, הנמל, חייב אותה, בהתאם למדיניות ממשלת המנדט, לספק עבודה לשני העמים היושבים בארץ לפי היחס המספרי שלהם. פלוגת יגור החלה לעבוד בה מתחילת פיתוחה. היתה זו עבודה אשר ענתה לצורכי הפלוגה, אם מטעמי כלכלה – עבודה קבועה ומשתלמת יפה – ואם מטעמי זיקה למקור ייצור ראשוני – המשך רוח קלוסובה הסלעית.

כבשנו לעצמנו מקום חשוב במפעל. עבדנו באחריות והיינו בעמדות מפתח: המגרסות בידינו, ואף ההר קורס לרעם פיצוצינו. לא אכזבנו. לעתים עבדנו 12-14 שעות ביום והמשלוחים יצאו בשלמותם, לא היו עיכובים.

משהתרחבה הבניה בארץ, עם העליה החמישית הגדולה, סיפקה מחצבה זו את רוב החצץ לבניה. ההיקף גדל והדרישה לעובדים גדלה. יגור נשאה באחריות. 40-50 עובדים יצאו מדי יום לעבודת המחצבה. קדחנו בסלע, סתמנו בדינמיט ופוצצנו. אנו היינו החוצבים בהר וגורסי החצץ. העבודות הפשוטות יותר – ביקוע הסלעים והובלת ה"דבש" למגרסות, היו בידי הערבים. משפרצו מאורעות תרצ"ו והשביתה הערבית הקיפה גם את המחצבה, השתלטנו אנו על העבודות האלו והמחצבה לא שבתה. בימים הקשים ביותר, בהתקפות אש רובים, רעשו פטישי האוויר, הרעימו ה"וורדות", הלמו הקורנסים, "טרטרו" המגרסות, והקרונות והמשאיות יצאו עמוסות לדרך, מתנשפות וחורקות.

בראשית ימיה של המחצבה נפצע בה פצעי מוות אחד מטובי החברים של המשק, שלמה גלובמן ז"ל, אשר נחלץ לעזרת הפלוגה בימיה הראשונים. בזמן פיצוץ, כאשר העובדים היו במחסה, פרץ שבר אבן את הצריף בו חסו העובדים, ופגע בבטנו.

חשיבותה של העבודה במחצבה היתה לא רק במישור הכלכלי. מקום עבודה זה קלט עשרות חברים מהעליה החדשה, וכאן הם למדו לעבוד. העבודה היתה קשה ומפרכת, אך נסכה גם רוח של גאווה.

עם פרוץ מלחמת העולם שונה המצב. עשרות מחברי המשק גוייסו לפלמ"ח ולצבא הבריטי. גם המשק החקלאי שהתרחב תבע עובדים נוספים, וכך הוחלט לצמצם זמנית את עבודתנו במחצבה. המשכנו בה בגרעין של כ-15 איש ליום, במגמה לחזור אליה במלוא הכוח בבוא הזמן. אולם לא נסתייע הדבר, ועם קום מדינת ישראל עזבנו את המחשבה כליל.

רפאל ישורון

בתוך: ספר יגור, עמ' 141