שעיה צנטנר

שעיה נולד בעיר ז'כלין שבפולין. הוא היה הצעיר בין עשרת אחיו. אביו היה רב הקהילה שעבד לפרנסת המשפחה בחנות דגים.
מספר ימים לפני פרוץ המלחמה התחוללו פרעות ברחוב. חנויות היהודים נבזזו והוצתו באש. במהלך הפוגרום נרצח אבי המשפחה. בהמשך, עברו האם ועשרת ילדיה לגיטו בז'כלין.
בתחילת המלחמה עבד שעיה במחנה עבודה קטן, ויזנגרונט רוקסן, בכריתת עצים. משם המשיך לוויטנברג, שם עבד במפעל לייצור גז עבור הגרמנים. כל העובדים הלא-יהודיים קיבלו הגנה מהגז ואילו היהודים עבדו חשופי ידיים וגוף בקור העז.
"באחד הימים", סיפר לנכדיו, "ניגש אלי קצין גרמני ואמר שלפני שהוא אוכל את ארוחת הבוקר שלו הוא חייב לראות דם יהודי. חתך אותי בסכין והשאיר לי צלקת, מזכרת לכל חיי". מוויטנברג העבירו אותו למחנה גלושוב, שם העבידו את האסירים בעבודת פרך מבוקר עד ליל והרעיבו אותם. לאחר כשנה העבירו אותו לבירקנאו-אושוויץ. זו היתה התחנה האחרונה במסע הסיוטים הזה. שם הוא עבר סלקציות ויצא מהן בשלום.
כל חייו זכר כי באושוויץ היה בבלוק 22 והמספר על ידו היה 124069.
במחנה ההשמדה אושוויץ היה קשה מאוד. הוא עבד בפינוי הגופות בקור מקפיא וכמעט ללא מזון. היו ימים שהוא רק רצה למות. הוא כבר תיכנן לרוץ ולהיצמד לרשת החשמלית שהקיפה את המחנה, אבל אחד הבחורים שהיה איתו התעקש לשמור על שפיות דעתו, ובכך הציל את חייו.
בשנת 1945 השתתף בצעדת המוות מאושוויץ שבפולין ועד טרזין שבצ'כיה, שם עצרו הרוסים את הגרמנים.

בתום המלחמה חזר לפולין והחל לחפש את בני משפחתו, מהם נפרד במהלך המלחמה, וגילה כי מכל עשרת אחיו ובני משפחותיהם, 75 במספר, הוא ואחד האחיינים שלו הם היחידים שניצלו. אלה היו רגעים קשים, אבל שעיה הצעיר החל מפלס דרכו חזרה לחיים.

כשנה לאחר המלחמה הכיר את יונינה והם נישאו. בפולין נולדו שלוש הבנות: הילה, אלישבע וכרמלה, ובארץ נולד בן הזקונים אבי.

בשנת 1957 עלתה המשפחה ארצה והצטרפה לקיבוץ יגור.

הרבה שנים עבד שעיה בלגין. לאחר סיום עבודתו בלגין עבד מספר שנים במטבח ובחלוקת פירות.

כל שנות חייו ליוו אותו הזכרונות מהמלחמה, והיה מספר אותם לנכדיו ותמיד דייק בפרטים.

שעיה אהב לשיר ביידיש ולהקשיב לשירים. הנכדים מאוד אהבו לבוא לביתם של סבא וסבתא. נחת מיוחדת היתה לו כשלימד את נכדו אילי לשיר שירים ביידיש, שירים שמהם נהנינו כולנו בחג המשק האחרון.

גם בשעותיו האחרונות, כשראה את אילי, הרים את ידיו (סימן מוסכם ביניהם) וביקש ממנו לשיר ביידיש ואילי שר לו.

באותו ערב, כאשר כבר קשתה עליו נשימתו, כששאלו אותו להרגשתו ענה: "מרגיש טוב". אחר כך עצם את עיניו ויותר לא קם. נפטר בשיבה טובה בן 92 שנים.

השאיר אחריו: ארבעה ילדים, אחד-עשר נכדים וחמישה נינים.