שרגא עוגן

24/12/1900 - 11/08/1995

שרגא (פרדיננד) עוגן (אגולניק)

נולד 1900
נפטר 1995

חברנו שרגא עוגן נולד בוורמס, גרמניה, בשנת 1900 כבנם הבכור של טקלה ויהודה אגולניק. האב יהודה שנולד בגרודנו שברוסיה היגר כנער לגרמניה וברבות הימים הפך למורה וחזן בבית הכנסת העתיק של רש"י בוורמס (ורמייזה). שרגא בנעוריו היה חבר בתנועת "כחול לבן" ובארגון סטודנטים ציונים. אחרי גמר לימודיו בגימנסיה בוורמס למד רפואה באוניברסיטאות הידלברג ומינכן, וקיבל את התואר דוקטור ב-1926.
בשנים 1926 – 1931 השתלם בבתי חולים שונים בברלין ומגדבורג וכן עבד כבקטריולוג במשרד הבריאות של עיריית ברלין. ב-1931 עבד כרופא בבית חולים בעיר אופנבך, בו הכיר את אשתו מרים, שעבדה כרופאת ילדים באותו בית חולים.

ב-1933 התחתנו שרגא ומרים וזמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה עלו ארצה והצטרפו לקיבוץ יגור. ביגור נולדו ילדיהם יהודה, יאיר ושוקי. בתחילה עבד מספר חודשים בכרם, ולאחר מכן שב לעבודה הרפואית כרופא ביגור ובקיבוצי הסביבה.
בשנת 1948 ב"שבת השחורה", נאסר יחד עם חברי יגור האחרים וישב שלושה חודשים במחנה המעצר בלטרון. בשנת 1949 בעת העלייה הגדולה שאחרי הקמת המדינה, הפך מדריך נודד של רופאים – עולים חדשים שעבדו ביישובים כפריים שקמו בהמוניהם.
ב-1950 התמנה לרופא המחוזי של קופת חולים באזור הגליל המערבי.
בשנים 1953 – 1954 השתלם באוניברסיטת לונדון במקצוע בריאות הציבור.

בשנת 1957 שיכלו מרים ושרגא את בנם, יהודה, שנפל בשרותו הצבאי וכוחות נפשיים עזים עמדו להם להמשיך בחייהם ובעבודתם.
בשנת 1959 עבר שרגא למשרד הבריאות כרופא מחוזי של מחוז הצפון. כבעל ידע רב ונסיון רב בנושא בריאות הציבור באזורים כפריים, הוזמן כמרצה אורח לסמינר בינלאומי של שירותי בריאות, שהתקיים באנקרה בתורכיה.
בשנת 1970 יצא לגמלאות ועסק בתחביביו ציור וצילום בשילוב עם ארכיון יגור.

שרגא היה אדם חכם, בעל עקרונות, ומעל לכל אדם טוב ואיש משפחה נפלא, שעשה את הכל שלא להעמיס על אחרים, לא לדרוש, לא להתאונן ובעיקר לשמור על כבודו כאדם.
מיוחדת במינה היתה מסכת חייו עם אשתו האהובה מרים. כל חייהם רחשו כבוד והערכה זה לזו, כמו זוג יונים. בשנתיים האחרונות, ובעיקר אחרי פטירתה של מרים, התדרדר מצבו הבריאותי ובמיוחד ראייתו שהלכה ונחלשה עד כדי עיוורון. למרות כל אלה לא איבד את צלמו. בכוחותיו האחרונים דאג לשלום כולם, התעניין והשפיע אהבה על בני משפחתו, שתמכו בו עד רגעיו האחרונים.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • רופא על אופנוע

      כשהגענו ליגור נקלטתי בעבודה בכרם, ואילו מירה, לא רק שלא יכלה לעבוד כרופאה, אלא אפילו כמטפלת בבית התינוקות לא נתקבלה, כי לפי המטפלת הראשית, צביה, "היא לא הכירה מספיק את התנאים והמחלות בארץ". לפיכך עבדה מירה במשך שנים כמטפלת חולים, הסתובבה מאוהל לאוהל כדי לעזור לחולים ולהביא להם תרופות ואוכל…

      אחרי ארבעה חודשים כפועל חקלאי הסכימה קופת חולים, באביב 1934, לפי בקשת הקיבוץ, למסור לי את החלפת ד"ר לבובה בכפר חסידים במשך כמה חודשי חופשתה בחו"ל…

      המרפאה ביגור שכנה בשני חדרים בצריף. עבדו בה בתיה וליזה. הציוד היה דל ומבחר התרופות היה קטן…. קופת חולים שלחה אותי לעמק, להחליף שם רופאים. ההחלפה הראשונה היתה בתל-עדשים. לאחר מכן התרחבה פעילותי גם לעפולה, קיבוץ מרחביה וגם המושב, בלפוריה, מזרע, גניגר וכפר החורש. למקומות השונים הגעתי בעזרת ה"אמבטיה" של החובש בק, ולכפר החורש הגעתי בטכסי ערבי מנצרת שהביא אותי לשם בדרך לא דרך…

      במשך הזמן גדלו הישובים וצריכים היו לקבל רופאים משלהם. אני נשארתי עם יגור ושער העמקים. בינתיים הקימו ביגור (ב-1935) צריף מרפאה גדול, "צריף הפח", שעמד מול האולפן של היום, ובו שישה חדרים, שניים מהם מיועדים למרפאת שיניים ומעבדת שיניים. כאחיות עבדו בתיה וליזה. השתדלתי להיות רופא כללי ממש והתברר שההכשרה שקיבלתי בבית החולים הכללי לילדים היתה יסוד מתאים לתנאי הארץ. חוץ ממחלות פנימיות טיפלתי, כמובן, בילדים. ניהלתי "טיפת חלב", עסקתי בגניקולוגיה ופיקוח על נשים הרות ובכירורגיה קטנה. הכינותי לי מעבדה, וכל יום, אחרי הקבלה, ישבתי על יד המיקרוסקופ, לעיתים עד מאוחר בלילה…

      יזם ועזר בתכנון המרפאה החדשה ביגור שקיימת עד היום.

      (מתוך ""תולדות חיים", חוברת הזיכרון)

    • דוקטור אגולניק מניח

      דוֹקְטוֹר אָגוּלְנִיק מֵנִיחַ

      דוֹקְטוֹר אָגוּלְנִיק מֵנִיחַ כַּף יָד עַל הֶחָזֶה

      וּמְתוֹפֵף עָלֶיהָ בְּשָׁלוֹשׁ אֶצְבָּעוֹת

      וְהַמְּעִיל שֶׁלּוֹ וְרֵיחַ הַמִּקְטֶרֶת

      אֵינָם מִפּה.

      יורם טהרלב

      מתוך: "משק יגור טיוטה"

    • מכתבים של שרגא למרים אשתו

      מכתבים של שרגא עוגן

      תרגום מגרמנית: עמירה גצוב

      8/3  בלינסון

      מירה'לה היקרה,

      בינתיים כבר קיבלתם את מכתבי האחרון. היום אני אשלח את הכביסה ואת המכנסיים ואת ה……[?] ……….[לא קריא. המתרגמת]

      קראתי בדבר.

      איך המשפחה? כמה טוב לכולם, שזה חלף כבר. כאן אין שום חדש. היום עובר לו במהירות, ואני משתדל מאד להספיק בו כמה שאני רק יכול. כאן מתבדחים עלי, על הרצון שלי לראות מה שיותר. אך אם גם ארצה להישאר כאן לתמיד, אני עוד חייב לחשוב על זה היטב. נדבר על זה, כשאחזור הביתה. ובכלל: אם בכלל יוודע, שאנו חושבים לעמוד על רגליים בטוחות יותר, אז זכינו בזמן. כן, הזמן תפס אותי בסופו של דבר. ארוחת הערב, שהוזמנתי אליה ליום ראשון, לא יכולתי לסרב. אך היא הציעה להצטרף לחוזה רפואי לפתח תקוה, דבר שהוא במידת מה מרגיע. מחר אני אסע כפי הנראה לירושלים. אני רוצה – כפי שנדברנו, ללכת שוב לסוכנות, ובהזדמנות זאת גם ל……[לא ברור. המתרגמת] היום היו 2 מקרים משער העמקים[?] שאני צריך לשוחח עליהם עם האנשים.  אל נא תנזפי בי, שאני שולח לילדים צפצפות, אבל אני הבטחתי להם כבר. אבל בעוד יומיים, או שיתחלפו, או שישכחו על זה. ציירתי בינתיים רק[?], אין לי ראש לזה. רק לאט לאט אני מצליח להיכנס לפסים.

      מירה'לה יקרה שלי, את חושבת שיהיה טוב?!

      לילה טוב,  אני מנשק אותך, פרדי שלך.

      המשך בעברית לבנים יהודה ויאיר: שלום לכם, היום רק הרבה נשיקות. ולכל אחד מכם צפצפה עם סוכריות בפנים. כל טוב והרבה נשיקות. אבא.

       

      יום ראשון.

      מירה'לה שלי,

      אתמול הייתי מאד מאוכזב ועצוב. אלזה לא היתה בשבת, וגם בגלל זה שלא נסעתי. לכן הם לא לקחו את המכתב שלך, למרות שכל כך ציפיתי לו. אנא, תשלחי לי אותו שוב. זה שעד עכשיו הסתובבתי, בא אל סופו, ואני מתחיל לעבוד. כשתקבלי מכתב זה, אני אהיה בבלינסון.

      מירה'לה, אני מתגעגע אליך, אל הילדים ולחדרנו. אבל בימים הקרובים לא אוכל לבוא הביתה. רק בעוד זמן קצר. כמה שהיה לי חשוב להתאוורר, הרגשתי רק כשיצאתי מזה. היה מאד חשוב לחיות פעם לפי מה שהזדמן, ולהתבטל, לצייר ולשכוח את השעות, ולאכול ארוחת צהריים רק בשעה 15.00. את רוב האנשים שהייתי אמור לבקר, לא ביקרתי וכי למה היה צריך בכלל? הרי בכל פעם מדברים על אותם הדברים! ואני גם לא חייב בחופשה שלי ללכת לקולנוע, כששיחה בבת חשובה לי יותר. ועתה אני שמח לקראת בלינסון. מה שעדיין נחוץ לי, אכתוב לך רק כשאסתדר שם, ואדע מתי ואיך. או שאבוא בעצמי לקחת. אתמול כיבסתי בעצמי כמה חולצות. אפילו הרתחתי במי סבון, וגם גיהצתי! כך שאני לא מוזנח!

      אני מנשק אותך, מירה'לה, ואת – נשקי את הילדים. פרדי.

       

      יום שישי.

      מירה'לה  טובה שלי!

      רק כמה שורות. אני מיד רוצה להתחיל עם ה….[?] שלי. אם גם אצייר, איני יודע. עד עכשיו עשיתי את זה בעזרת העיניים, וחזרתי הביתה רק עם זר צבעונים. כאן הם צומחים בשפע בכל הדשאים. השבוע האחרון היה מלא עם ….[?] מדיציניים, ואיני מרוצה. הגבלתי עצמי רק לאינטרניים. בזה לפחות יש תוצאות, ואין טעם בדברים אחרים. הייתי פעם אחת בתל-אביב אצל גב' וולף, ואחר כך נפגשתי עם נעמי. היה מאד נחמד. למחר יש לי כבר תכנית מדויקת מן המוכן:  אחרי הצהרים עם נעמי ורות, ובערב למוזאון עם אליס. ומאוחר יותר לנשף הסיום של הסמינר, שאראלה שלחה לי הזמנה מיוחדת. אם לא אוכל לנסוע עם אוטו פרטי כלשהו, (יהושוע, אבל זה עוד בסימן שאלה) אפגש עם אליס. עבור הבנים כבר קניתי פיצוצים, וגם גולות מזכוכית. בעצם, חבל שיש להם כל כך הרבה אורחים. ארבעת הימים האלה היו מתנה לנו. ובעצם – כבר הספיק לי להיות בחוץ! ואני רוצה הביתה! (אם גם לא למרפאה!) מה שלום הבנים? אני שולח לך נשיקה גדולה וענקית, פרדי.

      [כאן בא ציור של צבעונים וכמה מלים ל-2 הבנים, בעברית:]

      שלום גם לכם, יהודה ויאיר! מה שלומכם? כבר היום אני שמח, שבעוד כמה ימים אהיה שוב אתכם. אני שולח לכם ציור של צבעונים. יש כאן הרבה מאד. הרבה נשיקות, אבא.

      …..גם הם יוכלו בוודאי להביא לי משהו.

      היו בריאים, חביבי,  וקבלו הרבה נשיקות מאבא, שמתגעגע מאד אליכם. מצורף ציור של 2 נשיקות. (זה נשיקות בשבילכם)

       

      מירה'לה הטובה שלי! איני כותב לך היום הרבה, המכתב מיועד בעיקר לבנים. תודה לך עבור המשלוח. בסוף השבוע אשלח חבילה עם[?]. היום, אחרי הצהרים נפל עלי פחד ונסעתי לאליס. כרטיסי קולנוע כבר אזלו. בשבוע הבא אנו מתכננים ללכת לקונצרט. אנא,  תהיי נחמדה, ותשלחי לי את פנקס החבר שלי, הוא אמור להיות בקופסא החומה. מחוץ לזה, הייתי בעצם גם רוצה את הפתיליה , או האם כבר לא כל כך קר, שאת תהיי זקוקה לכירה הקטנה? ומה שלומך, מיי,  כתבי לי!  לילה טוב, מירה'לה, אני חייב לחזור עכשיו לב'.

      נשיקות, שלך פרדי.

       

      3/3

      מירה'לה, שלום!

      האם את סולחת על הפתק? אני בדיוק יושב בספריה, וכנראה שאהיה שם גם בלילה. אין לי כאן נייר כתיבה אחר. היום עברה עלי שבת מאד נינוחה. נסעתי לרמת ……[?] הייתי אצל חוה, וגם אצל גינסברג, בבית …..[?]  [?] מאד שמח עם התינוק, ושרה לעצמה במשך כל היום. הבחור שלה הוא אחד מאלה, בדיוק כמו זה של רחל. כשאמרתי לה, שהתינוק מאד הולם אותה, היא ענתה לי, שהיא גם מרגישה ככה. אם גם הבחור כל כך מתאים, אני איני יודע! אבל כשישבנו לשולחן, היא טענה, שמעולם היא לא היתה עוד מאוהבת כל כך! היא עליזה ושמחה. מה שאני חושב, לא אגלה לך…

      דווקא! כשאני קורא ככה בספר ה-EKG, את מציצה אלי מעבר לכתף, ומנופפת בראש שלך, ולא מבינה, איך אפשר לקרוא בספר כזה! אני גם לא מחזיק אותו, ובכל פעם אני מדפדף בו, לבדוק, אם אתמול כבר קראתי את זה! בעצם, הייתי צריך להישאר כל השנה כאן, אולי אז ייצא ממני משהו! אבל זה בלתי אפשרי. כשאבוא הביתה, אנו נבדוק את לוח זמני העבודה, ונשוחח על זה. אני חושש, אם ארצה באמת לעסוק ברפואה, הייתי צריך להתחיל בשעה 07! עוד נדבר על זה!

      את יודעת, איני קורא בכלל עיתונות. א', כי החוברות החדשות כולן נמצאות אצל הבוסים, וב', שאני בכלל לא נדחף לזה. אני מתאמץ לקרוא בצורה שיטתית את הפרקים שנחוצים לי. אני רוצה למסור לבתיה, שכרגע אין אפשרות להכניס את טניה [?] ב….[?] אך בכל זאת, רצוי שהם ימלאו במהירות את השאלון.

      אנא, מסרי לבנים המון נשיקות, ואימרי להם, שכבר קניתי להם את הצפצפות. אביא להם אותן בפסח. ותאמרי להם, שאמנם האבא לא נמצא על ידם, אך חושב עליהם המון, הם כל כך מתוקים! כן, ועתה השעה 22.00, אני חוזר הביתה, ולוקח במחשבותיי את ה-EKG אבל אני חושש, שלאחר חצי שעה במיטה, אני אירדם בקלילות!

      לילה טוב לך, מירה'לה! עתה אני לוקח את ראשך אל תוך ידיי, ומנשק אותך חזק, חזק.  שלך פרדי. תגידי לי – איך את מרגישה? האם את עדיין חזקה כל כך, האם את אוכלת כהלכה? אם לא – אני אכה אותך!  בבקשה – תני את הפתק המצורף ל…..[?]

       

    • יומן של עוגן, במעצר בג'למי

      יומן שכתב ד"ר עוגן בעת מעצרו בג'למי.

       

      הימים חולפים כל כך מהר, למרות המאסר, שהכל הופך לרושם אחד ומבולבל , והגיע הזמן לסדר את הרשמים. הבה ונתחיל במעצר שלי.

      נעצרתי, הובאתי לחדר בתוך בית הספר  ונכלאתי. "אתה עצור" (אנגלית) נבח עלי "חברי", הרופא הצבאי האנגלי, לאחר שהוא אסר אותי ודחף אותי ואת הגברים החולים מן המכונית, ובלי שהורידו אותם מן המכונית. העמיד אותנו בשורה, כמו פושעים, וצילם אותנו בלי כל רחמנות למראה דמויות הרפאים החיוורות של העצורים.

      אני יושב בחדר, בגפי. לאחר שלושת הימים מלאי ההמולה והרעש, קולות האזעקה על הבוקר החדש, משא ומתן, חדירת החיילים , תקיפות זועמות בכל פינה, פצועים, אנשים בהלם, גז דמעות, הלמות חלונות מרוסקים של חדר האוכל, ועצירת כל הגברים , ואז: חיפושי – בית, מציאת כלי נשק, התייעצויות חפוזות, בשורות איוב, מכל פינה. ושוב גילוי נשק. לתינוקות אין חלב, כי עוד מזה הערב הקודם לא נחלבו הפרות, והפרות משתוללות בזעם רב בחצרות. אין מים, או רק מעט, החשמל הופסק. פניות לקצינים, שמנענעים בכתפיהם. איש לא מצליח לחשוב על מעט שינה. כל הצוות הרפואי כולו נמצא בלילה במרפאה. שוכב על שמיכות וקרשים. ולבסוף, ההוראה לפנות את בתי הילדים! ולבסוף: התייעצות: האם להתגונן?! האם לומר 'לא' מפורש? האם לגרום לזה שהחיילים יסחבו את התינוקות?!

      לא?….כן!… לא!!

      ובתוך כל אלה – המעצר שלי! אני עדיין שומע את ההלמות באזני! הכל סובב עדיין סביבו. אך פה אני פתאום יושב בחדר שלוו, בפרוזדור צועדים החיילים עם כידונים שלופים. עדיין לא הם ולא אני לא יודעים, שאני עומד להישלח מפה.  הם רוצים להביא לי מיטה, אבל מיד באה ההוראה לסחוב אותי מפה.

      ג'למי! הם מביאים אותי למחנה, מחנה מעוגל, מוקף חוטי תיל  דוקרניים בקוטר של 20 מטר. בתוכו אוהל – אוויר מרושת ברשת ירוקה, שמונע מן השמש לחדור, ולאוויר לנשוב מעט. אני יושב על יריעת אוהל מלוכלך, שעליו כבר בטח רבצו מאות של ערבים , ומחליט לצאת בחלוק הרופאים הלבן שלי, בין התיל, הלוך וחזור. אנחנו ממש קרובים כאן לכביש של משמר העמק ועפולה.   אולי יעבור אוטובוס, אנשים יזהו אותי, ומיד יתקשרו לחיפה, ויודיעו, שעצרו אפילו את הרופא של יגור! בחוץ, לפני גדר התיל, עומדים 3 חיילים עם הטומיגן שלהם. כפי הנראה, שאני אסיר מאד מסוכן….!

      ואז בא קצין, ומוביל אותי למכונית. בדרך אליה, נתקלתי בגדר התיל, ופוצע מעט את אצבעי . הפצע הקטן מדמם, ואני חובש את אצבע בסמרטוט לבן שנשאתי בכיס. (כנראה שבגלל זה הגיעה ידיעה בעיתונות, שאני פצוע!) אחרי 3 דקות נסיעה, האוטו עוצר: תחנת משטרה ג'למי. מושלם! בכל אופן עדיף מאשר בשמש בחוץ, על יריית האוהל המטונפת! מכירים אותי בג'למי. הייתי שם לעיתים קרובות, כשקראו לי לבוא לבקר חולה כלשהו. האווירה בכל אופן מעט יותר נעימה! הקבלה היא ידידותית למדי, אפילו מעט נבוכה. אני אומר את שמי, מוסר את הכסף שלי ואת דברי הערך שאתי. הכל נספר כהלכה ומקוטלג. נאמר לי, שאהיה יחד עם נוח, ניסן ויהודה. שער ברזל נפתח, אני נכנס לתא, ונכון: הנה החברים שלי! שמחת מפגש גדולה, גשם של שאלות, כמו: מה נשמע בקיבוץ? מה שלום הנשים והילדים שם? האם מצב הרוח סביר? האם היו פצועים. האם יש מספיק מזון לכולם? ואני מספר, מספר על הכל. ותוך כדי שעתה אני מספר ופורק מעלי את סיפור הימים הגדושים האלה, אני חש, שקולי נהיה לא בטוח, אך גם זה עובר! אני מספר על חששותינו, שהם רוצים גם לרוקן את בתי הילדים על מנת לפוצץ בהמשך מאחורי הכרמים הכל באוויר. והמחשבות הבטוחות והמשוכנעות של ארבעתנו הן, שהנה, זהו הסוף של יגור!

      אני מרגיש, שנוח מאבד את כל שפיותו. אך כלפי חוץ הוא מחזיק מעמד. באגרופים קפוצים הוא הולך הלוך וחזור בתא, וזועק דרך שניו : בעוד שנה נבנה את יגור מחדש! וחוזר שוב ושוב על אותן המילים.

      ניסן לא כל כך פגוע, הוא צעיר יותר וגם יותר מרצי. מאוחר יותר התברר, שחששותינו היו מוגזמות: לא פוצצו בתים, רק קדחו בהם מעט בקירות וברצפות, במקומות שונים, שדדו חדרים, הרסו רהיטים. את הרצפות בחדר האוכל הרסו במכונות גדולות, את הקירות ריססו בהרבה שמן, ממחסן הבגדים שדדו סחורה של הרבה מאות – אלפים. אך יגור עמדה! בלילה הזה ארבעתנו לא הצלחנו לישון! מתחם המשטרה הוא כמו אזור – תהודה ענק. אם מישהו במקום שהוא טורק דלת, הקול רועש דרך המבנה כולו, כמו יריית תותח . ובכל פעם שדלת נטרקה, היתה לנו ההרגשה, שהינה אלה יריות על יגור! גם אם יהודה, המומחה הצבאי המיוחד שלנו הסביר לנו, שזה ממש לא הגיוני, שיפוצצו בתים, ובדיוק בסיטואציה הנוכחית, בלילה!

      החלל שבו אנו נמצאנו, הוא תא גדול, או אולי חיבור של תא גדול וקטן, בית שימוש ומקלחת. כל תא נסגר בדלת עשוי ממוטות ברזל,  הדלתות היו נמוכות, ובימים הראשונים קרה לי לעיתים קרובות לקבל מכה בראש , מה ששעשע את האחרים!  אנו "גרנו" בתא הגדול, בערך 4 פעמים X בריבוע, ודי גבוה. בכיוון החצר היו 6 חלונות קטנים, בגובה רב, אך בריח אחד בלבד, כך שלא נוצרה רוח פרצים. לא היה חם מדי, אך האוויר עמד והיה לח. כששטפו את הרצפה, (זאת עשו הערבים) זה ערך חצי יום עד שהיא התייבשה. בפינה אחת היתה ערמת מזרנים, עשויים מסמרטוטים וחבלים, כבדים, קשים ולא גמישים. אבל גם לזה מתרגלים, לשכב עליהם. ובעיקר, אם מניחים עליהם כמה שמיכות. כמובן שלא היו מיטות.- שכבו עם המזרון על הרצפה. בתא הזה היינו במשך שבועיים. לפחות יהודה ואני. את נוח ואת ניסן העבירו לאחר שבוע לעכו, מאחר והם הואשמו רשמית כבעלי הנשק. זה מוזר: כבר לאחר ימים מועטים, אני חש בתזוזה פנימית, אמנם אנו חיים במעצר, כלואים יום ולילה באותו התא, בלי לטעום אוויר אפילו לרגע, ורק בימים האחרונים, עקב התלונות שלנו הורשינו לצאת מדי יום למשך שעה לחצר. אנו שבויים, נתונים על פי ההוראות החמורות ביותר לתחנת המשטרה. אך גם זה סוג מסוים של חיים , וחיים, שלוקחים מאתנו יותר ויותר מדי יום. לא ששכחנו את העולם שבחוץ, הלא אנו משוחחים על "העולם שבחוץ" מדי יום ובכל היום, אנו שואלים עצמנו, כמה זמן ייקח עד שזה ייגמר? איך אלה שבחוץ, מסתדרים עם כל מה שקורה אצלם? אנו משוחחים שיחות ארוכות על פוליטיקה, הפוליטיקה שלנו, פוליטיקה עולמית, ומשק. וחוזרים תמיד רק אל "יגור, יגור, ויגור"! אך יחסי הגודל הפרספקטיביים משתנים מדי יום ביומו. העולם בחוץ איכשהו קטן , באופן פרספקטיבי נדחק לרקע, או הופך ללא אמיתי. הממשות שלנו היא התא! אותן 24 שעות , עם ההסדרים הקבועים או אפילו עם ההסדרים הבלתי קבועים! אנו קובעים לעצמנו סדר–יום: קימה, סדר מעט שטחי, לפני הניקיון הרשמי, ואז בא הצוות הערבי לניקוי התא, כלומר – הם מרפרפים מעט מעל הרצפה, ומנקים את בית השימוש. היחסים ביניהם ובינינו הם די בסדר, ומבינים אלה את אלה עם הכמה מילים בערבית שלמדנו. במשך הכמה דקות שהם "מנקים" הדלת החוצה נשארת פתוחה, ולפחות משק אוויר צח נכנס לתא. והם יוצאים… ובאמת נראה מעט יותר נקי כאן. והתכנית שלנו נמשכת: ארוחת בוקר, התעמלות, מקלחת יסודית. הסדר בתכנית משתנה מדי פעם, כי תלוי, אם מביאים את ארוחת הבוקר מוקדם או מאוחר יותר.  אנו אוכלים אוכל מעולה. הן שער העמקים והן אלונים מביאים לנו את כל הטוב שרק אפשר: ביצים, לחם, ענבים, שזיפים וארוחות מבושלות מעולות, לארוחת הצהרים, קפה ותה. בהתחלה לא היינו מסוגלים לאכול כמויות כאלה, מאוחר יותר, לאחר שנותרנו רק שניים, הם קבעו את הכמות הנכונה. הם מביאים לנו גם ביגוד ולבנים. מה שנוגע לסיגריות, המצב מסובך יותר, כי אסור לעשן! אבל איכשהו בכל זאת מצליחים להגניב סיגריות פנימה. אפילו על ידי השוטרים הערביים, כשהם מרגישים כלא-נחשדים ע"י פיקוח. אני מקבל אפילו מקטרת וטבק. אסורים גם כל המכשירים החותכים, כמו מכונת גילוח, וסכין לארוחות. אבל גם לזה דואגים לנו איכשהו! בכל מקרה, יתכנו ימים שאנו פשוט שוברים את הלחם, והזקן שלנו צומח לפלא! כשבאחד הימים מפקד המשטרה רואה אותי מגולח, הוא התבונן בי, ועשה תנועת- שאלה בכיוון לשמיים, ואמר בחיוך: מן אלה! והלך…..

      השוטרים היהודים דאגו לנו מאד במשך הימים הראשונים, והביאו לנו תה ועיתונים. מאוחר יותר, הם קיבלו כנראה הוראות מחמירות "מלמעלה", והתרחקו מאתנו. הבנו את מצבם המסובך, ולא קראנו להם. אנו אכלנו את ארוחת הבוקר, הטובה והמשביעה בתאבון רב, כנראה שאנשי שער העמקים יודעים לבשל קפה!  מה, תיכף לאחר ארוחת הבוקר התעמלות?! זה כנראה לא עובד! אז אנו נשכבים וקוראים. יש לנו ספרים ועיתונים. קוראים, נמתחים, נהיים עצלנים. בעצם גם אין לנו חשק להתעמל. אך לבסוף יהודה קופץ על רגליו ונותן את ההוראה. הוא שוחרר לאחרונה מן הצבא. הוא היה סרג'נט ואינסטרוקטור בבריגדה. ה"דריל" עוד יושב לו בעצמות. על כן: התעמלות! התא מספיק גדול. קודם רצים כמה סיבובים, סביב סביב. ואז אמונים חופשיים. העצמות העתיקות חורקות, אבל זה בסדר. אצל האחד טוב יותר, אצל השני קשה יותר. בסה"כ רק 10 דקות. לא יותר! הרי 3 מאתנו כבר עברו את ה-40. אנו מרגישים שהתנועה מיטיבה אתנו! אנו חוזרים לתא שלנו, מזיעים, כי האוויר עומד ללא תנועה. ועכשיו? ריצה למקלחת! גולת הכותרת של היום! הולכים 2, 2 לתוך המקלחת. אין זו מקלחת אמתית, אבל יש 2 ברזים, ויש לנו סירים  וקנקנים. כך, לסירוגין, עומד בחור אחד על המדף ושופך קנקני מים על הבחור השני. פשוט נפלא! אנו יוצאים מאד רעננים ונקיים, שותים בהנאה רבה עוד ספל קפה, אם נותר עוד קפה, ומעשנים סיגריה מן הטובות יותר.

      השעות חולפות. בסביבות השעה 12 – 13,  שעונים אין לנו, אך אנו קובעים את השעה לפי מצב  השמש והרעשים מבחוץ, מרגישים את העייפות, הולכים לישון קצת, עד שמגיע הרכב משער העמקים עם ארוחת הצהרים והערב, הוא מגיע בערך בין 3-4. אנו שומעים את המפתח במנעול, ועד שנפתח המנעול תחת רעשים ומאמצים רבים, עוברות 4 – 5  דקות, וזה מספיק לנו, לקפוץ על הרגליים ולמהר להגיע לדלת. יש להיות מהיר מאד. לפעמים יכול החבר שמביא את הארגז עם האוכל להיכנס בעצמו, ואנו מנסים לקבל את החדשות האחרונות, שנאמרות בסגנון של מברק וביידיש, בלחישה,  ואנו מנסים לחטט לו בכיסים, למצוא שם סיגריות או מכתבים קצרים ואחד מאתנו מנסה ברגעים האלה להעסיק מעט את השוטר. או שהחבר נעמד ליד הדלת, ויכול לצעוק לנו משהו. מאוחר יותר אסרו על החברים להגיע אפילו עד לדלת. אפשר היה רק לדמיין, שאותן החדשות היו סודות אסטרטגיים! הכל היה כתוב בעיתונים! מה שהיה הכי חשוב, היה רצוננו לדעת, מה שלום הנשים והילדים. מעט מאוחר יותר, גם אפשרו לקבל דברי דואר מצונזרים. כמובן שאחרי ארוחת הצהרים שוב הלכנו לסייסטה.

      לאט ירד הערב, בבוקר קיר המבנה זוהר בצד ימין מן השמש. עתה העירה השמש וסנוורה את הצד השמאלי של המבנה, ולאט לאט צבע החול החזק עבר לגוונים עמוקים וחמים של אדום וצהוב, וצבע מלא ומרשים של כתום-תפוז. מכשיר הרדיו שבקנטינה, שבמשך כל היום מזמזם, מביא את תכניות הערב. השוטרים הבריטים שבחוץ, מתאספים בחוץ, אל מול הקנטינה. שם הם יושבים, תקועים במשך שעות רבות. כוס הבירה מולם, מתנשאים, אדישים וחרשים. מדי פעם נשמעת מילה, אז צוחקים, אבל על פי רוב שוררת שממה. פרצופיהם אדומים, גסים, אכזריים. לפעמים מסתמנים קווים בפנים, מעט יותר אינטליגנטיים ועדינים. והנה הם יושבים, "המנצחים"! לרוב אין אנו רואים אותם בכלל. החלונות גבוהים מדי. אבל לפעמים, לקראת ערב, כשבתא נהיה מאד מחניק, נעמד לו אחד מאתנו על ערמת המזרונים שבתא הקטן , ושואף אוויר צח. זהו המקום היחידי עם מעט אוויר, וממול הדלת בכיוון החוצה שמתחילה רק כמה סנטימטרים  מן הקרקע, ושם יש תמיד זרם אוויר. אך קשה לעמוד שם לזמן ממושך, ולהתבונן בפרצופי שומרי הכלא שלנו. קופצים מערמת המזרונים, ומתחילים לצעוד בתא הגדול הלוך וחזור, ושוב הלוך, ושוב חזור. כמעט כמו בחוסר הכרה, ובלי לדעת מה עושים. מבינים כעת את הצעדים הנצחיים של בעלי החי במלכודת. (כמובן, על זה כבר כתבו מאות פעמים אנשים שישבו בבתי כלא זמן ממושך, אך כמו דברים רבים, מבינים זאת רק, אם חווית זאת על גופך אתה). יש כמובן שעות אחרי הצהרים , שחייבים לשמור על הזולת. אחד יכול ללכת הלוך וחזור בפראות, או יושב בפינה ובוהה וחושב מחשבות קשות, ומראה פנים אפלות אל עבר האחרים. זוהי השעה הקשה ביום. מהר היא נודעת לנו, ואנו מתאמצים להתגבר עליה. אחד פורץ בשירה, או מספר בהרחבה על דברים שהיו בעבר הרחוק (ביידיש). נוח מספר על שעות המהוללות של "הגדוד העברי" ניסן על הרפתקאותיו בעיירה האוקראינית הקטנה, ששם הוא נולד. וכך כל אחד במעגל וסיפורו. בבת אחת אנו שוכחים, היכן אנו נמצאים, שוכחים את התא שבו אנו נמצאים, שוכחים את האנגלים, את הערבים, וצוחקים על בדיחה או על תעלול מוצלח. מחשיך, אין תאורה בתאים, רק בכניסה הקטנה שמובילה לשני התאים שלנו, דולק אור חשמלי ועייף, שמספיק לנו להכין את מקומות השנה שלנו. אך לפני כן אוכלים ארוחת ערב. אנו מושכים את ארגז האוכל לקרבת הדלת, ששם יש מספיק אור, מתיישבים סביבו על הארץ. לעיתים קרובות אנו מחלקים את מה שיש לנו עם כמה ערבים. נכון, לעיתים מאד קרובות אין אנו לבדנו בתאים, ארבעתנו. מדי פעם, בלילות, מביאים אנשים עצורים , כולם ערבים: גנבים קטנים, בחורים לאחר מריבה, ועוד. רובם נשכבים על המחצלות, ולא זזים, וישנים. אחרים יש להם די אמון בנו, ואנו משוחחים אתם. "הידיד" שלנו הוא ערבי גבוה, מן הסביבה הקרובה, בעל קול רך וסימפטי. עקב התקוטטויות הוא נדון לבוא בכל ערב לתחנת המשטרה, ושם לבלות את לילותיו. בשעות היום הוא עובד באחד המשקים. כמובן שהוא מכיר את "חוודג'ה נוח, המוכתר, המוכתר של "הישוב הגדול" הוא כמובן אישיות מכובדת, והוא מוכן לעשות עבורו ככל שהוא יכול, ובעיקר הוא דואג לנו לסיגריות. לי הוא אפילו השיג מכונת גילוח! כשכמה ימים מאוחר יותר, (כשניסן ונוח היו אז כבר בעכו) נתתי לו שוב הפעם לירה, לדאוג לנו לעוד סיגריות, הוא ענה לי עם חיוך רחב: ומה יהיה, כשאברח עם הכסף? צחקנו, ואמרנו לו, שאנו סומכים עליו ומאמינים בו. אך כפי הנראה, שכבר עברנו את גבולות האמון, כי הוא לקח את הכסף, ויותר לא ראינו אותו!

      למרות שלמעשה אנו לא עושים שום דבר במשך כל היום, אנו מאד עייפים. גם החצי-חשכה מוסיף לזה את חלקו. שנתנו היא בהחלט טובה!

      מדי פעם אני תופס עצמי בוהה, ולא מבין שום דבר איני יכול לקלוט, למה אני צריך כל כך להתאמץ לעשות חבילה אחת מזהותי, המקום בו אני נמצא,  והנסיבות, ואני אומר לעצמי מה לי במקום הזה מה לי בכלל כאן?! הרי כל הסיפור כולו, הוא השטות הכי גדולה בעולם! איך הגעתי בכלל לזה? הרי אני הרופא, ומקומי כרופא ביגור! . מה לי בכלל כאן?

      ואז אני מסכם שוב פעם את הכל: איך במקום קבלת–החולים שלי שכבו 2-3 אנשים, שאתמול היו להם נפיחויות, ואחרי הצהרים, כשהרופא הצבאי בא, ובדק אותם שוב, הם היו לגמרי בסדר. והוא לא רצה להאמין לי, שהאנשים, שאני הצבעתי עליהם כחולים כרוניים, או חלשים מדי, ושהוצאתי אותם מן הקרבות, והשכבתי אותם, היו באמת חולים! ושלא היה חייב להישאר אצלם המשבר של אתמול. שוב אני מהרהר באשה הצעירה, בחודש השישי להריונה, שתקפו אותה צירי-לידה, ושניסיתי להוציא אותה בעזרת אמבולנס צבאי באמצע הלילה, וכשהגיע האמבולנס, וזה כמובן בדיוק עם "הידיד הטוב" שלי, שהעירו אותו מתוך שנה עמוקה, והוא היה בזעם נוראי – הצירים חלפו! ועוד נוסף הסיפור, עדכונים לא נכונים על מצב של כמות המזון שברזרבה, פשוט, כי זה היה המצב הידוע לי, ושבהתאם למה שאמרה לי המחסנאית, שהוא היה המצב שהמחסנאית עצמה ידעה! וכשהרגשתי, שמכל הסיבות האלה הפכתי עבור הצבא כחשוד יותר ויותר, ועד שהם פשוט עצרו אותי!

      אך כל ההרהורים על המדוע והלמה והתחושה של הדברים הלא ברורים למיניהם, כל זה לא הועיל לי!  כי הנה אני כאן, ב- ג'למי , כלוא בתא הזה, יחד עם גנבים ואנשי–מרמה, כמו פושע מסוכן. ומה הולך לקרות עם כולנו בהמשך, זאת – איש אינו יודע! שניים מאתנו אמנם יודעים זאת במדויק: נוח וניסן, שהאשימו אותם כאחראים על הקיבוץ. ואיש מאתנו, ואפילו הם עצמם, אינם מאמינים שיכלאו אותם לפחות מ-10 שנים! אך הם אינם מראים כלפי חוץ שעובדה זו ברורה להם! ידוע להם: את המשק הם לא יוכלו לראות בעיניהם, במשך שנים רבות, ואת נשותיהם וילדיהם רק מדי פעם, בימי הביקורים המועטים, ורק מעבר לחוטי התיל! אך הם רגועים, משוחחים, צוחקים, ועל מה שקורה להם, אינם מדברים. י' ואני מתפלאים מאד על התנהגותם הטובה.

      לאחר עוד שבוע – הגיע זמנם. נוח וניסן מועברים לעכו, וי' ואני נשארים כאן, לבדנו. ביום הראשון לשנינו רגשות קשים ומיוחדים, כעין ריקנות. הם חסרים לנו מאד, השניים. מאוחר יותר זה מתפוגג. (במציאות שוחררו נוח וניסים כעבור זמן מה על תנאי, אך זאת איש כמובן לא ידע מראש.)

      אנו מתחלים לעשות מהומות. נמאס לנו מן התא! אנו רוצים לצאת לאוויר הצח. אין אנו מסכימים שינהגו בנו כאל פושעים. אנו שבויים פוליטיים! לתלונות שלנו יש הצלחה. אנו זוכים לרשות לצאת מדי יום לשעה אחת החוצה, לטיול. מאוחר יותר הותר גם לנשותינו לבקר אותנו, ובסופו של דבר, גם הבנים שלי הגיעו אלי. זה היה באותו היום, שבו הועברנו לרפיח. יכולנו להתהלך במשך שעה שלמה בחצר, ולשכב על הדשא. יהודה היה אצלי כבר כמה ימים לפני כן. הוא עמד בחוץ, לפני הדלת, חיוור ועם פרצוף קטן, והיה נרגש ביותר. הוא לא העז להתקרב אלי, דיבר רק מעט, והביט אלי בעיניו הגדולות. לבסוף לקחתי אותו בזרועותיי. גם עתה, כשהיינו כולנו ביחד, הוא לא דיבר כמעט. הבן הגדול נצמד אלי בחוזקה. שני הבנים שלי לא עזבו את ידיי. יאיר, הבן הקטן והשובב לא היה מזועזע בכלל. כמובן שהוא שמח לראות אותי, אבל הוא העדיף לראות את התא שלנו, והיה מאד מאוכזב, שאת זה לא הרשו לו. עם נשותינו יכולנו לדבר רק על דברים ענייניים. זה לא היה המקום הנכון לעניינים אישיים, וכולנו היינו מאד מוגבלים.

      למחרת בבוקר נגמר "הביקור" שלנו בתחנת המשטרה. הובאנו לרפיח. לנשותינו הורשה לבוא עוד פעם אחת, על מנת להיפרד מאתנו. ולקבל לידיהן את דברי הערך השמורים. הם נפגעו מאד מזה שנשלחנו מכאן, כי הובטח להן, שאין הרשאה רשמית נגדנו, ושהשחרור יהיה עניין של הימים הקרובים. אך לא זה מה שקרה, משום שהיו להם כנראה עוד כמה תכניות לגבינו.

    • יומן מימי המעצר ברפיח 1946

      יומן מימי המעצר ברפיח 1946

       

      לאחר דיחוי של שעה יצאנו לדרך. על פי עוצמת הליווי היינו כפי הנראה פושעים מדיניים מסוכנים. נסענו ב 3 מכוניות. לפנינו מכונית עם קצין ו-4 מלווים. בכלי הרכב באמצע, שבו אנו היינו, 4 מלווים מזויינים בטומי-גן. ורובים, ומאחורינו משוריין ומכונת ירייה.

      המסע נמשך במשך 4 וחצי שעות. כמובן שלא עברנו דרך ישובים יהודיים, אלא דרך טול-כרם, קלקיליה, גדרה  ועזה. הנסיעה היתה קשה, משום שנסענו כל הדרך בישיבה על ארגזי הנשק. עוד יומיים מאוחר כאב לי הישבן. לא דיברנו הרבה. ישבנו, הסתכלנו בנוף שעברנו אותו, והרהרנו, כל אחד את מחשבותיו הוא. הייתי ממש מדוכא: כמה רחבה הארץ הזאת, וכמה קטן הסקטור היהודי בהשוואה לשטחים הערביים כאן בדרום. אני הרהרתי בראשי, איזה רושם יקבל כל זר ונוכרי , אם הוא ייסע באותה הדרך, בה אנו עכשיו נוסעים: ארץ שהיא כולה ערבית! פה ושם רמז קטן לישוב יהודי. כפרים אומרי-שלום ערביים, שנותנים את הרושם, שבדיוק כך הם היו נראים גם לפני 100 שנים!  הכל נושם שלווה, ורצון להתקרב. מבחינה אסטטית – כל כפר הוא יחידי במינו, ומתמזג באופן הרמוני עם הסביבה והנוף. אולי בגלל שהבקתות הבנויות אחת על השניה ומורכבות מטיט וקש. אבל זה הטיט והקש של אדמה זו! בטון הוא חומר זר. אני מעמיד לעומת כפרים אלה את תל-אביב, העיר שכולה שאון, אי-שקט, בלבול ותערובת של ברלין, ווארשה, ותימן, בולווארים אירופאיים ורובעי אסמים, ואלגנטיות וחוסר תרבות חיצונית, והכל ביחד – אוסף של אנרגיות עצומות. ופתאום, אני יכול להבין את ההתנגדות העמוקה, שיש לערבים נגדנו, כגוף זר. אני אפילו מתחיל להבין את הנטייה של האנגלים, לפחות של המועטים שחיים זה זמן רב במזרח, והתאקלמו בעולם הערבי. עבורם – אירופה והחיפזון שלה, האטמוספרה של חופרי–הזהב שאנו הבאנו הנה, מנקודת הראות אסטטית,  ככתם בתמונה ההרמונית הציורית, שהם יצרו להם מן המזרח. כי אמנם זו נטייה אנכרוניסטית, אך נשאלת השאלה, אם המחנות הצבאיים הרבים, שאנו עוברים לידם, לא מהווים כתמים מפריעים נוספים ! מחנות ומחנות, בכל מקום שהעין רואה. השליטה הצבאית, שבריטניה ריכזה כאן, נראית ענקית!

      מוקדם יותר ממה שחשבנו, הגענו לרפיח. כבר לפני שעה נסענו דרך "הקו הירוק" שמשתרע לפני ואחרי עזה צפון-מזרחית. מימין דיונות-החול הגדולות, ומשמאל השטחים הארוכים של הנגב. וכאן מופיעים לנגד עינינו השטחים הגדולים של המחנות ברפיח. לכל מקום שהעין מגיעה: אולמות ואולמות, מפוזרים בקבוצות קטנות ובשטח חול ענקי.

      הנה, הגענו! גדר תיל, עוד ועוד, מסביב ובשתי שורות. שער חיצוני….שער פנימי….משמר עם רובים וטומי-גן. קצין מוסר לנו מיד את ציוד-המחנה: 2 שמיכות, 2 צלחות פח, סכו"ם, גביע, שקית עם סבון, מסרק, מכונת גילוח. ואז: ביקורת של רופא. כאן אנו פוגשים את החברים הראשונים, שגם הם רוצים לפגוש את הרופא, או שהם נמצאים בחדרי החולים של המחנה. שמחה גדולה! הושטת ידיים! שאלות. ובהמשך הכניסה לרופא. עד כמה שאני יכול להתרשם, חדר הקבלה של הרופא מצויד כהלכה. בודקים את כל אחד באופן יסודי. יש שני רופאים, שניהם רבי-סרנים. האחד מהם הוא שיבר. אני ידעתי שהוא נמצא כאן, אך הוא לא ידע שאני נעצרתי ונשלחתי הנה. אנו לא נותנים להרגיש שאנו מכירים. הוא בודק אותי, אך כנראה שאינו מגלה שום פגע אצלי.  לא מדברים אפילו מילה!

      מביאים אותנו לבלוק שלנו, ולשמחתנו עם הכי הרבה חברים מיגור!  הינה, הם כבר עומדים ומנפנפים לנו בידיהם. שמחים, וערומים, רק עם מכנסיים קצרים, ושזופים. השער הפנימי נפתח, הננו! השמחה גדולה והדדית. לאחר שבועיים של בידוד, אנו מאושרים שוב להיות עם אנשי שלומנו. הנפת ידיים גדולה, טפיחה על השכם, ומיד זורמות השאלות: איך היה אצלכם? ואיך אצלכם? מה שלומכם? האם יש לכם מספיק לאכול? מה ידוע לכם על המשק? אמנם יש להם עיתונות, אך הם רוצים לדעת על הכל ועוד. ולאכול אנו כמובן גם צריכים. מושיבים אותנו לשולחן, הפעם הראשונה מזה שבועיים, ומגישים: לחם, מרגרינה, גבינה, פרות ותה, והכל בכמויות גדולות. אנו יושבים ולועסים. מאחורינו הם עומדים ומצטופפים ואנו בין 2 לעיסות – מספרים. אמנם הם מבקשים אותנו שבערב נספר להם באופן רצוף יותר, אבל מי מוכן לחכות לערב?! לאחר הארוחה אנו ממשיכים לספר. כל אחד משנינו עומד בפינה אחרת, וסביבנו החברים, ואנו מספרים.

      ואז מגיע תורם לספר. הם מספרים על עתלית, על הנסיעה של 8 שעות, ללא כל הפסקה, בלי שנתנו להם לרדת ולו לרגע אחד, לעשות את צרכיהם. על המשאית היו רבים וצפופים. הם מספרים על הימים הראשונים והקשים, ואיך הם לאט, לאט  חזרו למסלול וגם החלימו.

      אנו מסתובבים עתה, על מנת להכיר את הסביבה החדשה שלנו. הבלוק שלנו הוא אולם אחד וגדול, שהוא מוקף ב 5 שכבות של תיל. המשמר הוא בערך של 300 איש. שוכבים בשורות באלונקות, ממוקמות על הרצפה. (עבורנו, לאחר המחצלות הקשות ב-ג'למה, התקדמות משמחת!). אחדים תלו את האלונקות שלהם על חבלים או מוטות, ושוכבים בה כמו בנדנדה! מדפים גדולים, בנויים מבטון, משמשים לסידור בגדינו, חפצינו, וכלי האוכל, וכו'. ל- 2  עד 3 מחלקות יש "מטבח", כלומר כמה סירי בישול פרימיטיביים, ואפשרות של מקלחת ורחצה, כל אלה בחצר, בצורה עלובה. אין "ראש" למקלחת, אלא רק ידית של ברז, וכשרוצים להתקלח, מתכופפים מתחתיהם. מים יש רק בצמצום. אף פעם לא מספיקים המים בכל הברזים. רק בקושי מסתדרים. למים טעם מוזר! ליד הברזים מוצבים שולחנות לצורך כביסת הבגדים ולבנים. הכל לא מתאים על מנת לשמור על הניקיון. המים עומדים ואינם יורדים, כי הצנרת לא פועלת. ל-2 יחידות יש משטח-חול קטן במשותף, מוקף בתיל דוקרני, ופח-גלי, בחצי גובה-אדם. שם המשתנה, באמצעו, נטוע צינור-פח באדמה, ועליו משפך. כמובן שהצינור סתום באופן קבוע. בנוסף יש אסלה פרימיטיבית,  בתוך צריף קטן, ובו 4 מושבים לא מופרדים זה מזה, בית שימוש-שדה. והעיקר: יש 3 אוהלים גדולים ופתוחים, פתוחים למטה, שמתחתם שוכבים למשך כל היום כולו. שם, מתחת לאוהלים לתימהוננו כל כך קריר במשך היום, שלא פעם צריך להתכסות.  ובכלל – האקלים כאן ממש נסבל, למרות שהמחנה ממש סמוך לגבול המצרי. אנו די קרובים לים, ומשם נושבת ברוב השעות רוח קרירה. כמובן שבשמש חום עצום. בלילה צריך להתכסות בשמיכה אחת או שתיים. מסיפורי החברים עולה, שבלילות הראשונים כולם התקררו, כי לא ידעו.

      אנו מתחילים להסתדר. בכדי שאני ארגיש "ממש בבית", הם מעמידים את האלונקה שלי בין אלה של חברי מיגור. הנה שמוליק, גבוה ורזה, והוא כמובן כבר ארגן "חוג מוזיקלי" כרגע הוא מלמד את תלמידיו לימודי-הרמוניה. כמו כן, יש גם חוג לתנ"ך, חוג אנגלית, ועוד כל מיני חוגים. לומדים וקוראים. בחוץ, בחצר, ניצב "אוהל הבדחנים" יושבים ומספרים מעשיות, כמה שיותר עסיסיות  – כך טוב יותר! בין ולבין גם מספר אחד הפרטיזנים, בזמנים האיומים תחת "ה-דייטשים", ועל חייהם ביערות. מעבר לגדר התיל עוברת בינתיים משאית עם חברים, שרוצים להגיע לרופא, ולהיבדק. אנו מנופפים להם ידיים. הם משוכנים בבלוק בצד השני של המחנה, במרחק של 300-400 מטר. אין אפשרות של ביקורים הדדיים. רק בשבת נפגש כל המחנה "לתפילה", שרב מנהל אותה. בהזדמנויות כאלה, גם בוחרים את הוועדות, ומדברים על כל מיני עניינים.

      ההגבלות גבוהות, החוקים מחמירים. פעמיים ביום צריכים להגיע למפקד. עומדים בחוץ, בחום הלוהט , בשורות כפולות. סמל בעל פרצוף אדום ואכזרי סופר אותנו, כמו בהמות. אין לנו שמות, אלא רק מספרים.

      החברים מגחכים לעברינו: "באתם אלינו היום בשעה טובה ומתאימה, כי הערב בשעה 19.00 אנו מתחילים בשביתת-רעב". כן, הכלואים הכריזו על שביתת-רעב. הסיבה: הקצב האיטי של השחרורים. אתמול שחררו 20 איש מתוך 1600, והיום לא שוחרר אף אחד.

      ועדה בודקת את רשימת החברים, בודקים אם ברשימה ישנם חולים או חלשים, שאסור עליהם לצום. כרופא מיד משתפים אותי, ובהמשך אני עובר בכל הבלוק. מסמנים לי את האנשים שעלי לבדוק.

      בשעה 19.00, לאחר ארוחת הערב, מוצאים את כל מצרכי המזון  וכל הרזרבות החוצה, לחצר. 6 דקות לפני השעה 20.00 יוצאים כולם החוצה. "מפקד – דום!" כולם נעמדים בדום. מחוץ לגדר התיל,  על מגדל השמירה, עומד המשמר עם הטומי-גנים. גם ממול, בצד השני, עומד בדומיה מפקד החברים. ואז, כמעט ללא אות וסימן, כולם פורצים ב-"התקווה." כמעט כולם בקצב אחד! פקודה קצרה, והמפקד סגור. ואנו חוזרים לבלוק. אנו יושבים יחד, לאור הקלוש של מנורת הנפט, כי תאורת חשמל אינה קיימת, אנו משוחחים. יהודה ואני נותנים סקירה מקיפה על האירועים . ואז הולכים לישון. את הצרכים המחייבים פותרים בדליים גדולים, שעומדים בכניסה לבלוק, כי לאחר השעה 20, אסור לצאת מן הבלוק. רק עד לשעה 22:00.  מותר ליחידים להשתמש בשירותים, אבל גם רק אחד אחרי השני, וגם זאת רק עם פנס ביד. אם מישהו יוצא מאוחר יותר, מתחילות יריות.

      אני ישן היטב. הלילה קריר להפליא.

      היום הראשון של שביתת-הרעב מתחיל. החברים במצב רוח מעולה. הרעב כמעט ולא מורגש. אין ארוחת בוקר, אין ארוחת צהריים. סדר היום אינו קיים. מרגישים איכשהו חופשיים, ומטיילים כאילו מבעד לזמן.

      החברים שוכבים בחוץ, יושבים ליד השולחנות ומשחקים בדומינו. ובכלל, משחקים במחנה למשך שעות ארוכות בדומינו. יש שני סוגים של משחקי דומינו: אחד לאנשים "פשוטים" והשני לאנשים בעלי שכל. אני משחק את הסוג הפשוט. בהמשך אני נשכב בחוץ תחת האוהל, וקורא.

      מתקרב הצהריים. כדי להרגיז אותנו, הכינו האנגלים היום אוכל מעולה! הוא עומד בחוץ, בשמש, ונרקב. איש אינו מביט בו.

      אחרי הצהרים מגיע פתאום רוכב מברקים! יהודה ואני חייבים להיות מוכנים בעוד 5 דקות, להעברה ללטרון!  אנו שוברים לעצמנו את הראש, מה זה יכול להביע! כבר ב- ג'למה  הרהרנו, מה הסיבה ששולחים אותנו לרפיח. אולי שם המרכז של בירורים? ומשם משתחררים? כאן ברפיח נודע לנו שהוועדה לבירורים יושבת בדיוק בלטרון. אולי שם ישחררו אותנו? זה מה שגם חברינו מבינים, וכבר חברים נותנים לנו מכתבים ודרישות שלום לביתם, ברגע שאנו ארוזים בחפצינו. מאוחר יותר, התברר, שכל ההרהורים האלה לא היו נכונים, כי כפי הנראה כבר ב-ג'למה הוחלט, שצריך להעביר אותנו ללטרון, בתור אסירים חשובים במיוחד, ושרק בטעות הגענו לרפיח. (הטעות הזאת עלתה לי לאחר 2 וחצי חודשים מאוחר יותר בעוד שבועיים מאסר! כי בזמן שבבית חיכו לי מדי יום, אני עוד נשארתי בלטרון, כי את אישורי השחרור שלחו בטעות לרפיח, ועד שהתגלתה "הטעות הטכנית הקטנה הזו")!

      אז בסדר! לטרון. בליווי קריאות חבריות ואיחולים טובים של חברינו, אנו יצאנו אל מחוץ לחצר. מביאים אותנו אל ג'יפ. מזמינים אותנו באדיבות לעלות. השמירה עלינו היא ההפך הגמור מזו של אתמול: שני סמלים, וזה הכל! אני יושב מקדימה, ליד הנהג, ויהודה מאחור עם הסמל השני. ברנש גבוה ובלונדיני, במראה אינטליגנטי, מן הסוג האנגלי הסימפטי, שכאן לצערנו לא פוגשים לעיתים קרובות. הוא אדיב מאד, משוחח עם יהודה, ומציע לנו סיגריות. הנסיעה נפלאה. הג'יפ מרופד להפליא. אנו יושבים על כריות-עור. המכונית נוסעת כמו נהוגה ע"י השטן, דרך נוף של אחרי-הצהריים. אנו בקושי מרגישים, שמאז אתמול בערב לא טעמנו טעם אוכל. שוב אנו דוהרים דרך כפרים ערביים, שוב אנו שמים לב לזקני הכפר יושבים לפני דלתות בתיהם, רואים את הנשים הצעירות והרזות, עם כדי המים על ראשיהן, שכתבו עליהן כבר אלפי פעמים ותמיד מרהיב לראות אותן מחדש! פה ושם , אנו גם רואים, שבא הסוף לחיים הפטריארכיים, ושבמקום המגל ומחרשת – העץ – באה מכונת הקציר, ומחרשת המתכת. במקום אחד אנו אפילו רואים טרקטור. המיכון והאינטנסיביות חודרים למזרח, ותימחק, עם או בלי יהודים, את הפרימיטיביות לצער הרב של האסטטים, שמסתכלים על העולם עם עיני ציירים.

      מעזה אנו פונים לכיוון צפון\מזרח. הרי יהודה מתקרבים יותר ויותר. ופתאום אנו כבר בלטרון. התגברנו על 120 ק"מ תוך שעה ורבע! הנהג מגחך בשמחה, ופונה אלינו בכבוד.

    • יומן של עוגן מלטרון 1946

      יומן לטרון – 1946

      שוב גדרות תיל! שוב נפתח לקראתנו שער משוריין. לפני המפקדה אנו יורדים. מפקד המחנה, קצין עם כרס גדולה, מזמין אותנו באדיבות לישיבה. לאחר כמה עניינים רשמיים, אנו ממשיכים למחסן. נותנים לנו את כלי האוכל הנהוגים, ואת השמיכות. את המיטות (המילים האלה המתוקות שאנו שומעים!) ישלחו לנו אל תוך המחנה. המחסנאי טוען, שזהו רק הציוד העכשווי. למקרה שנהיה כאן זמן ממושך יותר, נקבל דברים נוספים. ענינו לו, עם חיוך על שפתיים, שאנו מקווים שבאנו רק לימים אחדים! (טעות מצדנו, שהתבררה כבר לאחר ימים אחדים).

      היום מלאו 3 שבועות לישיבתנו כאן, בלטרון. ואם אני עכשיו אתחיל לתאר, מהי לטרון, אני שם לב, שזה בכלל לא כל כך קל. המחנה הזה הוא עולם בפני עצמו. עולם, שבחוץ, ולפחות עבורנו, לא מוכר לחלוטין. כן, כמובן שאנו יודעים וקוראים בעיתונים, שבלטרון נמצאים אנשים – בחלקם כבר זמן רב, בעיתונות קראנו, ששוב הפעם התרחש מצוד או פשיטה, ותפסו קבוצת אנשים והביאו אותם ללטרון. וזה כל מה שנודע לנו. לטרון היא כמו אי. אמנם היא שוכנת באמצע הארץ, יפה מאד, בתחילת העמק, העמק העתיק של אשקלון, שמוביל אל הרי יהודה מעלה אל ירושלים. בכל ערב אנו נלהבים מחדש כשאנו מטיילים למעלה על "וגבעת החיילים" ומתבוננים בהרים ברקע, עם צבעי הערב, על הכתום –תפוז, ומי שמצייר, חייב לערבב גם מעט צבע קרמין אדום עד לסגול –כחול. בחזית נשקפת הגבעה החומה, מעורבת מפס ירוק של היער שבתוכו נשקף הגג האדום של המנזר. עדיין יש בעמק עוד שטחים ירוקים, דורה, אבל גם אלה יהיו בקרוב כמו היתר – חומים ואפורים. במונית יכולים להיות תוך זמן קצר בתל-אביב, או גם בירושלים. אך המחנה הזה, עם צריפיו המכוערים החומים, וגגותיו החומים והמכוסים בפח גלי, אינו שייך לעולם הזה, ששם, מעבר לכביש, נוסעים המכוניות, זהו עולם של עצמו, עם חוקים עצמאיים, נורמות, דירוגים, קבוצות חברתיות ופוליטיות, סכסוכים ואינטריגות, בין הקבוצות. אחד "הירוקים" מצריך את הזמן להתמצא, להסתדר, רפיח היא מקום ארעי, הכל בה פרוביזורי. בה חיים כולם כאילו באפיזודה תוך זמן קצר, כך הם מקווים, הם יוכלו לחזור לבתיהם ולמשפחותיהם. לטרון אינה מקום ביניים, מי שיושב –  בה, יושב! יתכן יום אחד בלבד, אך יכול גם להיות שבמשך שבועות. וגם שנה! או שנים רבות!  אין איש יודע, וזה גם לא נאמר. גם אם מטילים על מישהו זמן מסוים, זה לא אומר מאומה. לאחר חלוף הזמן, יתכן וזה יהפוך לנצח! אך כמו כן, גם ייתכן, שבאחד הימים – יום אחד, שבוע אחד, שניים, שלושה או ארבעה שבועות, לאחר בוא האסיר, הוא ישוחרר לפתע. מדוע, למה? איש אינו יודע. אין משפט, אין פסק דין, אין יעוד, ה- C.I.D. בעלת הכוח מכתיבה. ללא סיבה מסוימת. קוראים לזה "מעצר אדמיניסטרטיבי" בדיוק כמו המעצר עצמו ללא מובן,  הוא אופן המעצר גם. בני אדם הם מסיבה זו או אחרת חשודים. זו שטות מוחלטת! בגלל שאדם זה או אחר יש לו פרצוף של טרוריסט, בגלל שיש אדם באותו השם כמו זה שנמצא ברשימת החשודים, או כי הוא במקרה עבר בזמן מצוד, או אולי, משום שהוא הראה למשטרה על בית של אדם חשוב, שאותו המשטרה תכננה לעצור? ומסיבה זו הוא גם נעצר? או אולי, בגלל שבעל הבית, שרצה להיפטר ממנו החשיד אותו למשטרה? ולא שנעשתה בדיקה מדויקת ושוחררו האנשים שנחשדו על לא דבר, לא! יושבים עם סיבה או ללא סיבה! ואם ה-C.I.D. רוצים – יושבים גם ללא סיבה במשך שנה שלמה, ולא יודעים על שום מה!  גם אין לפתוח בעריכת משפט נגד  ה- C.I.D, ואין לתבוע פיצויים! הם יאמרו רק: האיש הזה היה חשוד, וזה יספיק…. רוב העצורים הם בחורים צעירים. אבל ישנם גם הרבה מאד אנשים מבוגרים כאן. אבות משפחה, שאינם יודעים איך נשותיהם וילדיהם יסתדרו בלעדיו, ישנם נערים בגיל 14-15, רואים פליטים, שעלו ארצה רק לפני זמן קצר, ואינם יודעים עדיין עברית, קרעו את האנשים מעולמם, והביאו אותם הנה. ואומרים להם: עשו מה שאתם רוצים! וכמו שזה עובד עם כולם, זה עובד גם אתנו. בימים הראשונים עוד שוברים את הראש, מה אני יכול לעשות על מנת לצאת מפה, ולהוכיח שהכל קרה בטעות, אבל במהרה יודעים, שלכל זה אין בכלל תכלית. נהיים אדישים, פטאלים, סתם חיים את היום, נהיים "אחד מתוך העיסה האפורה", ומתוחים יותר, בבוא היום שאמורים להשתחרר, על פי ההחלטה. ובחשאי מעזים לחשוב, אבל אולי בכל זאת?! אבל לא מתארים לעצמם. כי האפשרות של מעצר נמשך, היא הרבה יותר גדולה. ולכן מקבלים באדישות את הודעת הארכת המעצר. או אפילו  בהרגשת  הקלה, על שהמתח שנמצאת בו, חלף, עבר. ושוב אתה יודע, היכן אתה נמצא. וזהו הוא אם כן ההבדל בין רפה לבין לטרון. ברפה, אתה מצפה לשחרור, ומחכים. כאן לא מחכים, "יודעים", שאי-מתי כבר תצא! אך מתי?! אינשאללה!  הפטליות הזו – יש בה גם משהו טוב: חיים כאן, ורואים ומחשבים, מה ניתן לעשות עם החיים האלה. ניתן לעשות הרבה, כי מסביבנו התיל הדוקרני, אך מחוץ לזה, ההגבלות הרגילות ומפקד הספירה מוטלים על הצוות בלבד. המחנה מתנהל כולו בצורה עצמאית, יש לו הממונים לכל עניין ועניין ושליטה בכל תחום. בכל צריף יש אחראי. גם אחראי לפינת הזלילה, מתקבלות הרבה חבילות, מן הועד הלאומי ותנובה, ועוד, והודות לזה, פינת הזלילה היא תמיד מצוידת היטב. ראש הצריף קובע בכל יום, מי המנקים את הצריף באותו היום, מי מביא את המזון, ומי רוחץ כלים. ראש המחנה הנבחר של המחנה כולו, מפקח הפנים, עליו מוטל – והוא הקובע, מי עובד במטבח המחנה, והוא גם זה שמסדיר עניינים במקרה של סכסוכים ואי הסכמות בין האסירים. משא ומתן עם מפקד המחנה, מתחלק עם המפקד העליון לענייני חוץ. כמובן שזה עניינו של אחד הוותיקים תמיד, נושא, שעליו עוד ידובר.

      הצריפים, 8-10 בכל יחידה במחנה, הם גדולים, ובכל אחד מהם צוות של 20 איש, מיטה ליד מיטה, בשורה ארוכה, וגדוש למדי. בשעות הצהרים ושעות אחרי הצהרים, שורר בהם חום אימים. ומלא זבובים וגם רעש מחריד, ובלתי אפשרי לנוח. מפקד-ספירה – "תמם" מתקיים פעם ביום, בשעה 14:00 בחצר בחוץ. הצוות של כל יחידה יוצא בחום הקודח של הצהרים, בשורות של ארבעה איש, וסופרים אותם. מחוץ לזה, יש ביקורות נוספות בשעה 17:00 ובשעה 22:30 בתוך הצריפים עצמם. בד"כ אין רואים לעיתים קרובות את אנשי המשטרה. בתוך המחנה עצמו, הם לא נושאים את נשקם, אך הם מתהלכים רק עם המקל מתחת לזרועם, כמצווה עליהם. ואומרים עליהם, שהם כבר "די מחונכים"! בכל אופן, הם מודעים, איך להתנהג עם ה"כנופיה הפראית"! אחרת היו הצרות עוד יותר גדולות. אותו השוטר שעורך את הביקורת האחרונה בשעה 22:30, נועל את הצריף בצאתו, מבחוץ. לאחר מזה, איש לא יכול להיות מחוץ לצריף, ולמקרה שכן, זה ייחשב לו לבריחה מן המחנה! ל"צרכים ליליים ומיוחדים" מוקם בית שימוש קטן ליד כל צריף, כלומר – "בית השימוש הערבי הרגיל", עם דלי מתחת לפתח, שמרוקנים אותו מדי יום האסירים הערביים. בבוקר, בשעה 05:00 – 06:00 פותח שוטר את הדלתות. והולך על סוליות גומי מתוך "תשומת לב לא להפריע לישנים" חה, חה! או על נעליים מסומרות היטב, לביקורת. זה למעשה הדבר היחידי שהשוטרים עוסקים בו בתוך המחנה עצמו, (אלא, כאשר מודיעים על שחרורים) או – הארכת זמן המעצר. ואת שניהם מקבלים העצורים בשוויון נפש. מחוץ לזה במחנה שולטת "אוטונומיה".

      המטבח, צריף גדול עם 4 מיכלים גדולים, שמתבשלים על עצים, פועל על ידי האסורים עצמם. כמובן שהתפריט הוא מאד פרימיטיבי. ברזי מים נמצאים בכמות מספקת, וגם המים הם על פי רוב מספיקים. יש גם מכבסה, עם מים זורמים חמים וקרים. ואפילו 2 אמבטיות. פעמיים בשבוע יש מים חמים לרחצה. יש אולם קריאה, על הקירות תלו העתקים גסים של כמה "מגדולי התנועה". מקום הכבוד כמובן, על פי הכיוון הפוליטי, ניתן לז'בוטינסקי.

      ועוד – מסמר הדברים, "בית הקפה", צריף עם בופט, מכשיר רדיו מעולה, וכמה שולחנות קטנים וגסים. לא יתואר , מה הכל ניתן לקנות שם: החל מקפה, תה, (אפילו איכותיים) קקאו, על פי רוב פושר, גזוז, סיגריות, טבק, עפרונות, נייר כתיבה, ואפילו עץ-זית, לעבודות חריטה ידנית, ועוד. כמובן שלא משלמים בכסף מזומן, כי אם בסוג של כסף-מחנה, שגובים מהם את החוב. בעיקר הכרטיסים הם מהוצאות הוועד הלאומי, ובחלקם מקורם מן הכסף הפרטי, שהוחרם, ונמצא אצל מפקד המחנה, ושניתן למשוך בכל חודש עד ל-3 לירות אנגליות. בכל ערב מתאסף "העם" בתוך וסביב בית הקפה, על מנת לשמוע את החדשות. על הקירות תלויות תמונות מכל הסוגים: דיוות מן הסרטים, ונופים, פלקטים זוהרים של קולנוע. ליד הבופט – שולחן גס, ומאחוריו המדפים עם הסחורות למכירה, ועל הקיר הפרימוס עם סיר המים הרותח תמיד, נדחקים האנשים. המסחר פורח!  ומה עושים עוד, במשך היום כולו? תפדלו, יש הרבה מה לעשות!  ראשית כל – ישנה חרושת החגורות. יושבים ומחברים חגורות וצמידי-שעונים, מחוטים חזקים. עבודה מאד מסובכת. אך התוצאות לעיתים קרובות מדהימות! עבודות מאד עדינות, מדויקות ובעלי טעם רב, בצבע אחד או שניים, ובתווך עם דוגמה. מחוץ לזה קיימות העבודות הקטנות, "תוצרת הבית", עבודות מעץ הזית, שחותך לפסים דקים, שאותם ניתן היה לקנות בקנטינה. אמנם מכשור אמיתי אסור, אך "איכשהו" השיגו מסור קטן. או גם מפסלת דקה. כמו כן משתמשים גם בסכיני גילוח, דוקרנים פרימיטיביים, סכיני שולחן, שהפכו אותם למסוריות. נייר זכוכית, ומכשירי רופאי שניים שיצאו מכלל שימוש, ושהשחיזו אותם למסוריות עדינות וקטנות. במסירות שלא תתואר, יושבים במשך שעות רבות ליד חתיכת עץ קטנה מנסרים ומחוררים, משייפים ומחליקים. יוצרים קופסאות –סיגריות, בצורת מכשיר רדיו, צעצועים, מחרוזות קטנות. גם שרשרות ניתן לקנות כאן. מאד מבוקשים הם אלבומי תמונות עם עטיפת מעץ זית. (מאוחר יותר נהייתי עסוק מאד לצייר בטוש גדרות-תיל ומגדלי שמירה על עטיפות האלבומים מעץ זית. רואים דברים רבים מאד יפים בין עבודות היד הרבות.

      ולומדים! לומדים כל כך הרבה, יש קורסים לשפות, לומדים עברית, אנגלית, ערבית, יש הרצאות בנושאים פוליטיים, היסטוריה, סוציולוגיה, כלומר, שחוגים רבים אלה נוצרו לאחר "השבת השחורה", ונמצאו מאות של קיבוצניקים במחנות, והם שינו את הרוח בכלל במחנות האלה! אנו שנינו – יהודה ואני, הצטרפנו בתקופה הזאת, כך שאני רוצה לחזור אל אותו הרגע, שבו נטרק השער של לטרון אחורינו:

      אנו מגיעים לכביש המחנה, וכל אחד מאתנו סוחב את החבילה שלו. משני צדנו, מאחורי גדרות תיל – צריפים, צריפים וצריפים. בסקרנות מסתכלים עלינו: שוב באו חדשים! מניין אתם? מי אתם? אתה  הרופא והמתרגם של יגור? מזהים אותנו. אפילו כתבו עלי בעיתון. ברור להם, למה אנו משתייכים. כבר נמצא אחד שלוקח אותנו תחת כנפיו. מביא אותנו אל אחד הצריפים. מביאים אותנו אל "צריף גבעת-חיים". "האם כבר אכלתם?" "לא, כמובן שלא, הרי היינו מאתמול בשביתת רעב". כאן מתחילים בשביתת הרעב רק היום. ומכיוון שאנו כבר הקדמנו אותם ביום אחד, מיד מגישים לנו מכל מה שנמצא במקום! וזה המון… תביאו את ארגז הביצים! מיד מוגשות לכל אחד מאתנו 2 ביצים מטוגנות, פרות, וגבינות. אותה התמונה בדיוק כמו אמש ברפיח! אנו לא מכירים אף אחד בצריף, אך מיד אנו שייכים אליהם. המושג "צריף גבעת חיים" לא בדיוק נכונה, כי בעצם רק 3 חברים מגבעת חיים נמצאים בו. השאר הם בחורים צעירים מ"מכבי הצעיר", שבאותו היום היו במקרה בקיבוץ, ונאסרו "למען הביטחון" גם הם, ב"הופ" גדול, בחורים שובבים, אך למען האמת גם די סימפטיים, אך מאד קולניים!  נרגיש בזה במהרה, כי במשך כל היום קורה אתם משהו. או שהם שרים, או שהם מתווכחים, כמה שיותר בקולות רמים! או שהצריף רועד מקולות עבודות היד. נראה לי, שמחצית כמות הסכינים הפכה למסוריות. או שהם מתקוטטים. בכל מקרה, "השמחה" היא רבה, ואין רגע שקט. הם כבר הקדימו אותנו בשבועיים של לטרון, ומתחילים להכניס אותנו לסודות המחנה. וכדבר ראשון, על מנת שנדע: הנה המחברת בידינו. המשטרה היא קטנה ומכוערת,  ככה הם מתפארים. והם מספרים לנו את הסיפור המשעשע על היום שהובאו הנה הקיבוצניקים. המשמר רצה לקיים מפקד וספירה, והם הופיעו בלבוש צבאי מושלם, מזוינים במלוא הציוד, עם פרצופים חשובים. זה לא נראה היה בעיני הבחורים הצעירים! והם הפגינו מחאה. החיילים הזיעו וקיללו במשך שעה וחצי! לא הייתה אפשרות כלשהי, לסדר אותם בשורות של ארבעה, ולספור אותם. בכל רגע התבלבל הכל שוב, והמספר אף פעם לא היה נכון. ואז הם ניסו להעמיד שני חיילים, ולהעביר ביניהם כל עצור בנפרד. אך אלה שכבר ספרו אותם, מיד התערבו עם אלה שטרם נספרו, וספרו אותם בפעם השנייה! וגם זה לא עבד! לבסוף הצבא וויתר, אך בזעם רב. בקושי הפסיקו את המפקד, ונשמעה שריקה רועמת: אחראי של אנשינו קרא להתעמלות. ולבסוף נעמדה כל החבורה של הבחורים בחיוך גדול ובמשמעת מלאה לתפארת, לאות ולדוגמה! מספרים לנו שהצבא – החיילים למראה זה מרוב זעם וחרון כמעט והתפוצצו. והם רצו, בהזדמנות חגיגית זו, לספור את הבחורים. אך החברה' שמו לב לזה, ושוב ירדה הספירה מן הפרק. למחרת נשלחו נציגים למפקד, ששאל אותם ,מה זה היה צריך להביע?! נאמר לו, שאין מסכימים להכניס חיילים מזויינים אל תוך המחנה. מאותו היום הגיע משמר- לטרון ללא חימוש אל תוך המחנה למפקד.  ובהמשך – הכל דפק כהלכה. המשטרה ידעה מעכשיו עם מי שיש לה עסק, ועזבו את הנערים במנוחה.

      ובכלל, וכפי שמתבטאים כאן, מתנהל גן עדן לטיפשים! ורושם כזה אינו מופרך. כי לאחר הכל – מה באמת חסר לבחורים כאן? המזון הוא יותר ממספיק, דאגות – אין. הפוליטיקה נשארה בחוץ, ובמשך כל היום ניתן להם לעשות ככל רצונם. ההגבלות האחרות , כן ונכון, זה ניתן לשאת. למעשה, זו רק אמירה כזו, ורק נכונה לגבי הבחורים הצעירים. המבוגרים ובעלי המשפחות חושבים אחרת, קוראים בדאגה רבה את העיתונים, עם כל מה שנוגע לזמנים הקשים בפוליטיקה. וכאן בא לידי ביטוי גם ההבדל העצום בין החדשים, הקיבוצניקים, שבטוחים, שבקרוב יחזרו הביתה, ו"הוותיקים", אלה שנמצאים כבר מזה חודשים רבים ואפילו שנים רבות כאן, וסביר להניח, שיהיו עוד זמן מסוים. ואם מתבוננים בזה במדויק יותר, נוכחים לדעת, שמאחורי השקט המדומה החיצוני המראה החיצוני הפטליסטי, נמצאים מתח עצום, ייאוש ומרירות רבה. נראים כאן אנשים שהם שבורים לחלוטין. בעיקר אני, בתור רופא, נפגש אתם בהזדמנויות שונות, ואני מזהה אותם בתור רופא, וחש את התוצאות של אותם המתחים ואת מצבי הפחד החשאיים.

      אנו "מסדרים" את מיטותינו, בעצם "מיטה" היא ביטוי מעט מוזר למתקן הזה, 2 רגלי עץ, מעליהן קרשים אחדים, ויש גם דבר כזה כמו מזרונים. למי שארע ביש מזל, למזרון יש גבשושיות, המזרון ישן נושן, וקשה ביותר. אך למי שיש מזל, יש ברשותו מזרון בהחלט נסבל, שאפשר לישון עליו היטב. ואז נשאלת השאלה: מה עושים עם החפצים הקטנים שאנו סוחבים אותם מפה לשם וחזור, מעט הלבנים, הכמה ספרים, דברי הרחיצה, כי ארונות אין. על כן מחפשים קרש כלשהו, מחברים אותו עם חבלים או מסמרים בודדים, ויוצרים מדף פרימיטיבי. את המסמרים מחברים לקיר עם אבנים, כי פטישים הם כמובן חפץ אסור. בסופו של דבר הסתדרנו. כעת לוקחים אותנו אל "המנהיגים". למעלה, על רמה קטנה, ששם גם נמצא בית החולים, האמבולנס, ועוד כמה צריפים, נמצא צריפון, ובתוכו כמה חדרים קטנים, וגם חצר, והוא עם גדר-תיל נפרדת . שם הם גרים, חברי הסוכנות העצורים, משה שרת, גרינבאום, ד"ר יוסף, וגם רמז וש' מן הוועד הלאומי, כמו גם דוד הכהן. בצריף שכן להם, גרים יחד 3-4 בחדרונים קטנים,  ה- V.I.P., בחלקם אלה שלנו, ובחלקם הרוויזיוניסטים. וביניהם שופמן, מ"המשקיף" וגם ד"ר פון ווייזל.

      אנו נכנסים לגדר הפנימית. ה"גדולים" הסתדרו בנעימות, ויושבים בכיסאות הנוח שלהם, במכנסיים קצרים, עם או בלי גופיות. האחרים, מן האזרחים, מלובשים בד"כ בצורה יותר טובה. משה שרת יושב בחדרו ועובד. על פי רוב הוא עובד נון-סטופ, אלא כשהוא הולך לאכול, או שהולך להרצות במחנה הכללי. במשך כל היום ועד לערב המאוחר אפשר לראותו צמוד לשולחן העבודה שלו.

      בדיוק עכשיו מביא הרדיו את חדשות הצהרים. לפני הצריף יושבים כמה חברים מן המחנה למטה, ומקשיבים. (על מנת שאנשים "לא קרואים" לא יבואו ללא זימון, החברים "שלנו" מציבים מדי יום כעין "משמר כבוד"). מברכים אותנו בידידות, מחליפים כמה מלים, ואז אנו שוב הולכים. בזמן הקרוב נבוא עוד לעיתים קרובות  אל "גבעת המצביא". המנהיגים, אלה מימין ומשמאל ביחד, יש להם חדר–אוכל נפרד וגם מטבח מיוחד, שלהם. קיים  שירות של מתנדבים, אנשים משלנו, שמבשלים עבור ה"גדוילים" , ושמשרתים אותם. אומנות הבישול שמתפתחת כאן היא מפתיעה ביותר, ואני חושש, שבעקבות התזונה הטובה, המאמצים הרבים של כמה מן האנשים להוריד כאן את כרסיהם יהיו לשווא! מקום אכסון מלאי – המזון הוא מעולה, יש 2 מקררים, שבתוכם גם נמצאים תמיד כמה וכמה בקבוקי בירה מקוררים. אם תסתכל מכיוון זה אל עבר המנהיגים שלנו, תראה שמצב מנהיגינו לא גרוע!  ובכלל – בכל המחנה שלנו עודף המשקל של האנשים, עקב התזונה הטובה והרבה, וחוסר התנועה, מאד מקובל!  מעט התעמלות הבוקר אינה תחליף לזה.

      את חדרי ה- V.I.P. מנקים האסירים הערביים. שבאים בכל יום, מלובשים בחליפות–האסירים החומות – בצבע האדמה. גם למטה, במחנה הכללי, הם מנקים את החצר, מסלקים את האשפה  ומנקים את בתי השימוש, ומרוקנים את פחי האשפה. במחנה הכללי, בתוך הצריפים עצמם, השוכנים בהם חייבים לנקות את הצריפים בעצמם. הקשרים והיחסים בין הכלואים "הרגילים" והמנהיגים הם מאד ידידותיים, אם גם תוך כדי שמירה על הדיסטנס. מצד שני, "הגדולים" הם מאד פעילים, בעיקר, כך הם היו בזמן שהמחנה היה תחת סימן הפלישה של הבריטים אל תוך הקיבוצים. הזמן הזה – השבוע הראשון של בואנו למחנה, תסס מחיי תרבות. שררה ואווירה של בית ספר תיכון-עממי, עם קורסים למיניהם, הרצאות, בעיקר בשעות לפני הצהריים. ולא פעם נמשכו הלימודים גם אחרי הצהרים. למדו ולמדו. עברית, אנגלית, ערבית, מתמטיקה, כימיה, היסטוריה, סוציולוגיה, ופוליטיקה. בכל צריף היה תלוי לוח השעות של הלימודים. לא היו מספיק שעות ביממה, על מנת להשתתף בכל הקורסים. מפתיעה ביותר היתה פעילותו הרב-גונית של משה שרת. הוא נתן קורס מבריק של דקדוק עברי. ואפילו רק בגלל יפי השפה העברית שלו היה כדאי להשתתף. זו הייתה הנאה לשמה, להקשיב לו! משה שרת אירגן סידרת הרצאות בנושא ההתפתחות הפוליטית הציונית. משה לימד ערבית. הוא דיבר ערבית כמו שהוא דיבר עברית. משה סיפר סיפורים מן הזמנים שהוא היה במלחמת העולם הראשונה קצין טורקי ומתרגם אצל אלוף גרמני. הוא מספר, ומה שהוא מספר, עולה מיד לפני העיניים – צבעוני, חריף ומבדח. הוא מספר, איך האלוף הגרמני הזה, לא יכול היה להתאושש מן התמיהה על הסגן הצעיר, שדיבר אתו גרמנית עם הטורקים – טורקית, עם הקצין הבולגרי – בולגרית, ורוסית, ושדיבר בסוריה ערבית וצרפתית, ובפלסטינה גם אנגלית ועברית!  וכאן, באחד הערבים, הופיע משה שרת אצלנו, ואנו קיבלנו אותו בחיוך רחב, והוא ניצח פה על המקהלה! אנו מאד מתגאים במשה שרת, עבורי הוא תופעה משמחת לדוגמה, של מנהיג באמת דמוקרטי: חכם, מוכשר, חרוץ ומסור לעבודה בלתי פוסקת, אהוב על ידי כולם, וללא שמץ של יהירות.

      אחריו בא עוד בן אדם נוסף: ללא תפקיד רשמי ברגע זה, אבל כפי הנראה שלעתיד כן, והוא בן-אהרון. טיפוס שונה לגמרי משרת, לא גמיש, אדיב וחייכני כל כך כמו משה שרת, ואם גם לפעמים עולה חיוך בפרצופו, הוא נראה כאילו לא במקום. הוא מדבר בקיצור, ברור, ומוחלט, בקול מעט צרוד וחורק, ויש לו על מה לדבר.

      אך גם מחוץ ל-2 האנשים האלה, ישנם כאן הרבה אנשים שיודעים דברים מסוימים ושהם מחלקים את הידע שלהם כאן אתנו.

      באותו הזמן הייתה האווירה כאן במחנה, כמעט דומה לקיבוץ גדול. הכירו רבים, או למדו להכיר במהרה. הלכו לבקר בצריפים האחרים. ישבו יחד "בבית הקפה" וסיפרו זה לזה סיפורים. ה"אזרחים הקבועים" של לטרון, כלומר יוצאים מן הכלל מועטים מן הימין, רוויזיוניסטים, אצל ושטרן, נדחקו לרקע, וגם הרגישו כ-כאלה. במרוצת הזמן, גם הופיעו מתחים לא קטנים. היו חשדות בין אלה לאלה, היו קטטות, ואפילו מכות.

      ובכלל: איזה שפל בין כאן ושם, בין ימין לבין שמאל, איזה השפלות וחוסר אמון בין קבוצות קטנטנות ואחרות!  ואיזה מן בני אדם הם שמתרוצצים  כאן. בחלקם בנויים ברוע, ומכוערים, ואחרים טיפוסים פרובוקטיביים, גסים, ופראיים, וניכר מהיכן שבאו! רק בקושי תמצא פרצוף נעים. אך ביניהם בכל זאת אנשים שמצטיינים בספורט, צעירים בעלי מראה מאד נעים, אינטליגנטיים, ואפילו בלבוש ספורטיבי הם נראים תרבותיים. האליטה של הימניים נושאת, כמו מדים, את השפם הקצוץ הקצר,  ערבוביה צבעונית! אשכנזים וספרדים, נערים מברלין ותימנים. ספורטאים וחיוורים, בחורי-ישיבה מכופפים, שכנראה רק עכשיו הספיקו לאסוף אותם ממאה שערים!

      "האקטיביסטים" אלימים מעצם השתייכותם להשקפת העולם שלהם, נטו להתפרצויות, ואפילו ביניהם לבן עצמם. בכל יום אירעו בכל צריף וצריף מריבות ומכות , אך במהרה השתלטו עליהם "השוורים הגדולים".

      מאוחר יותר, כשפינו את כל הקיבוצניקים, והמחנה חזר לפרצופו המקורי, אני שמתי לב, שההבדל בין "אנשי שלומנו" ואלה של הימניים לא היה כל כך רב. מי שיושב קבע במשך חודשים ושנים, יש עליו "חותמת" הם אותם הטיפוסים – קולניים, פראיים, לא מודאגים, והם חיים אל תוך יומם. הם שרים למשך כל היום את שירי החיילים שלהם. האחוז הגבוה של חיילים בעבר, שבחלקם השתחררו רק לפני זמן קצר מן הצבא והגיעו ישירות ללטרון, לא מדברים על הסיבות ובנושא זה שוררת שתיקה בכלל. בערבים הם יושבים ביחד, ואורגים את חוטי-הדייגים. מזמני הבריגדה המנצחים ומהוללים. מן הזמנים הפחות מהוללים ביוון, במדבר, במחנות האמונים. מדברים על איטליה, גרמניה והולנד, ושרים. נדמה לי, ששירי החיילים שווים בכל העולם כולו. הנימות פשוטות, בעירוב של קצב צעדה, גאווה גדולה וסנטימנטליות. בחילה אמתית קיבלתי רק, כששמעתי מן הפינות השונות את המלודיות הישנות של הגרמנים עם מנגינות ומילות הקרב. הרי זה ממש לא נחוץ לנו, שהיהודים ישירו כאן את שירי ה-      S.A. ויחקו אותם עד לנקודה האחרונה! אבל אני חושב, שאנו הופכים להיות מאד נורמליים!  להקיא מזה!

      כל אלה, ועוד הרבה יותר, זו לטרון! מיד ביום הראשון חווינו דוגמה ל"תהום", בינינו ולבין "האחרים" .

      הגענו מרפיח, שהייתה תקועה בשביתת הרעב. כאן, בלטרון, הכריזו רק יום מאוחר יותר על שביתת הרעב, וזאת בו זמנית עם השבתון שהוכרז על ידי הוועד-הלאומי לכל הארץ. אפשר היה לחשוב, שבזמנים האלה, שנדון על הכל, תישכחנה כל המריבות, וכל שוכני המחנות יתחילו כאיש אחד לשבות את שביתת הרעב. לפחות אנו, 2 החדשים, חשבנו ככה. אך לא דובר אפילו על כך! רק אנו, מאנשי השמאל חשבנו ככה, ושבתנו את שביתת הרעב. הימניים אמרו שהם לא ישבתו, כי מה אכפת להם הוועד הלאומי?!  אני הייתי המום! האם אני כבר מבוגר מדי בכדי להבין זאת? או שאין לי בכלל מושג, במה מדובר? ובאמת, עד עכשיו לא היה לי מושג שה"תחזקנה" בעצם המנון השמאלנים מזיז להם מן הועד הלאומי. היא אינה קשורה אליהם. הם באופוזיציה לכל הנציגים הרשמיים של העם, יש לה ההנהגה העצמית שלה, והיא עומדת בחוץ. מענג אותם בכלל ובמיוחד ביום כזה לטגן ולאפות, ובמיוחד הם יאכלו היום בחוץ, מחוץ לצריפים. אנו מביטים בחיוכים האירוניים של האנגלים שעוברים לידינו. אבל, עד כמה מגיעה הפרוד, הפנטיות, וחוסר הקומפרומיסיות המרה, של הנערים האלה, ראינו בהזדמנות אחרת – "המריבה על ההמנון"!

      מה קרה? כמו בכל הזמנים, בחודש יולי, התקיימו חגיגות לזכרו של הרצל. נאם גרינבאום, ובהמשך שרו כמה שירים, ולבסוף שרו את התקווה ואת ה"תחזקנה". בשובנו לצריף, זה היה צריף גבעת–חיים, עם הקבוצה של הנערים הצעירים של  מכבי הצעיר, שמענו מריבות פראיות. מה, מעיזים באספה, שביניהם  ומחוץ לקיבוצניקים גם תנועות אחרות נוספות, לשיר מחוץ ל"התקוה" עוד את ה"תחזקנה"? איזה עלבון! איזו חוצפה, אם דבר כזה ייקרה שוב, אז הם, 7 הבחורים הירוקים, בני 19 – 20, יעזבו את המקום מתוך מחאה!  אני הייתי המום, האם אני כבר מבוגר מדי להבין את זה, או שאין לי מושג במה מדובר? ובאמת עד הנה לא היה לי מושג שה"תחזקנה" היא ההמנון של השמאלניים. אך אם כבר, אז שיר של ביאליק, עם מנגינה שהיא יפה יותר ועדכנית יותר, מאשר "התקוה" ? האם ההסתה כל כך קשה, שבורחים כאילו שהשטן רודף אותם מן הצלב של ישו, כשהוא שומע את ההמנון הזה? שהימניים הקיצוניים ביותר יכולים לשיר אותו? וכל זה כאן, בזמן הזה, ובלטרון? הדבר העסיק את מוחי!

      בערב זה, דיירי הצריף לא נרגעו. עד שפרנטו הוציא את הצ'לו שלו וניגן לנו עד שנרדמנו. ובאמת, פרנטו היה מצויד בצ'לו שלו, כי שלחו לו אותו מגבעת-חיים. סיפרו לנו, שהאנגלים היו מאד חשדנים בעניין "הארגז הגדול", עמדו סביבו ובזהירות רבה פתחו אותו, ואז, לסיפוקם הרב, וכשלא מצאו מכונת-תופת, כי אם כלי נגינה, הכל בא על מקומו בשלום.

      פרנטו, הוא איש גבוה, נאה, בנוי לתפארת, צ'כוסלובקי, כבר 17 שנים בארץ, והוא מה שנקרא "חברה'מן". הוא תמיד במצב רוח טוב והוא "נשמת הצריף". כאשר בערבים כובה האור, וכולם שוכבים במיטותיהם, ורק האורות ליד הגדרות זוהרים, ומדי פעם בוקעים האורות של הזרקורים פנימה, אז נשמעים הקולות מכל עבר: פרנטווווווו!!! נגן לנו!!!! ופרנטו קם, לא רואים אותו, רק שומעים איך הוא מוריד את הכיסוי מן הצ'לו, ומכוון את כלי הנגינה שלו. ומנגן!  שירים פשוטים, קטעים מתוך אופרות מוכרות, פוטפורי מתוך קורלי ועד לגריג. המנגינות לא תמיד נכונות לגמרי, כי יש לו זיכרון מוזיקלי נוראי! אבל למי זה אכפת?! פשוט נעים לשמוע אותו כך , בתוך הלילה. הוא מנגן ברכות ובבהירות, ולצ'לו יש צליל חם ונעים. ולבסוף הוא מנגן שיר ערס. ואז אנו באמת נרדמים….

       

      ושוב עברו להם שבועות רבים, ואנו עדיין יושבים כאן, בלטרון. נהיינו אזרחי לטרון אמתיים! (בעצם היינו כבר מזמן אזרחים אמתיים, כי מיד לאחר בואנו הנה, בא שוטר ורשם לנו 3  חודשים של מאסר! בינתיים נשלחו הקיבוצניקים לרפיח, ושם הם השתחררו. כבר עבר כל כך הרבה זמן, שכמעט ושכחנו את האפיזודה הזו. המחנה קיבל שוב את החזות היום-יומית שלו. לאחר שהקיבוצניקים יצאו מכאן. אנחנו הועברנו תוך כדי שבוע אחד 4 פעמים, על מטעננו. ולבסוף נחתנו קבע בצריף 6 – מחנה 4, צריף "הוותיקים השמאלניים" המפורסם. ושם למדנו איך התושבים הוותיקים מסתדרים בחייהם. כבר בכניסה לצריף שמים לב: אהא, כאן גרים הוותיקים! על הקירות מסודרים מדפים אמתיים, שעליהם מונחים בגדים ולבנים, ספרים וחפצים אחרים למיניהם. כאן נמצאת גם פינת כלי העבודה, שם פינת הזלילה, עם ממצאים ברי אכילה מדהימים! החל משימורים, קפה, סוכר, חלב מרוכז ושמור, נקניקים תלויים על חבל, סוכריות ועוגיות. על הרצפה עומד הפרימוס. מהר מאד נוצר בנו הרושם, שכאן ניתן לחיות! ביצה אחת או שתיים בארוחת הבוקר הוא דבר של כבוד, ולעיתים, אנו גם מטגנים אותן ביחד עם נקניקיות. אני אפילו הכנתי והגשתי לכולם "אומלט-סופלה אמתי"! בשבת, אם אתה רוצה במיוחד להתפנק, מקבלים את קפה המוקה, מוגש כאפרטיף למיטה! סגנון החיים מחוספס, אך לבבי, והאטמוספרה כזו כמו בטלנות מוסדרת. אחדים אמנם לומדים, הרוב מבלים את יומם תוך קשקשת, משחקי-קלפים, שח, מש-פש וקריאה.

      גם כאן יש במשך כל היום המולה ורעש. עבורי זה הופך למטרד. קשה להתרכז בשום דבר. אפילו לנמנם בצהרים בלתי אפשרי. אני הזמנתי לי למשלוח את הספר העבה "פיזיולוגיה מקובלת", והתחלתי לעניין בו. אבל זה הולך לי קשה כאן למטה. במהרה מצאתי מקום שקט יותר, למעלה, בצריפי חדר החולים. שם אני עובד, מצייר, עוזר מעט לרופא-המחנה, בהתחלה זמנית ואחר כך בתור קבע. אני מזמין תרופות חסרות מקופת החולים בירושלים, מנהל את הבדיקות המעבדתיות, הפראקסיס גדל. לאחר כמה שבועות המליצו מנהיגי-המחנה עלי, וניתן לי האישור לעבור לגור במגורי ה- V.I.P. לחדר, עם רק עוד שני גברים. סוף סוף ניתן לי מה שהיה לי נחוץ! שקט, מיטה אמתית, אור בערבים כמה שהיה לי נחוץ. ובעיקר שום "טמאם" מחוץ לצריף. רק 3 פעמים בכל יום באו  השוטרים ודחפו את חוטמם בחדרים, ועשו את החשבון החשאי.

      קשה לי בנושא הציור, זה לא הולך כפי שהייתי רוצה. אני צריך שוב להתרגל. אני דבוק עדיין יותר מדי בפרטים הקטנים. אין לי התנופה הרצויה. אך בכל זאת כמה ציורים מצליחים די טוב.

      ובדיחה: בלטרון אני מקבל את "הזמנת-ציור הראשון בחיי"! דוד הכהן מזמין בבת אחת 2 אקוורלים – האחד עבור משה שרת, והשני לעצמו. מדובר בתמונה של הצריף ההיסטורי שבו היו כלואים חברי הסוכנות.

      התוצאה היתה: שני ציורים של "תלמיד בית ספר נחמד"! אבל העיקר שהצריף יצא מוצלח, ושהם היו מאד מרוצים. הזמנת ציורים נוספים באו במהרה.  שטנר, שותפי לחדר, מקבל גם הוא רישום-עט מן הצריף. ואז הם באו, האחרים, אחד אחרי השני מתוך המחנה ורוצים ציורי טוש על עטיפות האלבומים שעשו אותם במו ידיהם מעץ הזית. הם מבקשים ציורים שמתארים הכי הרבה מגדלי שמירה וגדרות-תיל!  ואני – עסוק מעל הראש!

      די במהרה, אני הופך להיות הרופא השני במחנה, בהסכמת רופא המחנה הרשמי, ד"ר ריקס, אני המחליף שלו, כשהוא אינו נמצא, ואני אחראי ל"יחידה החיצונית", כלומר חדר-החובש, שעוסקת במחלות העור, ולניתוחים קטנים. במקרים לא ברורים, הוא קורא לי, ואנו מטפלים במשותף. המרפאה גדולה, יש בה מספיק חדרים , והיא מצוידת אפילו טוב יותר ממה ששיערתי. אמנם חסרים דברים חשובים, ובעיקר מורגש חוסר העניין של הממונים הרשמיים. המשלוחים עם דברים מוזמנים, כמו חומרי חבישה ותרופות הם די נדירים. בלי הפניות אל קופות החולים לא היינו יכולים להסתדר. עד עכשיו לא היה נהוג לבצע כאן בדיקות דם ושתן, ואני הכנסתי אותן, לד"ר ריקס יש מיקרוסקופ, ובמהרה אנו מצליחים לגלות טרופיקה. אילו היינו תלויים בתשובת המעבדה של המדינה, מצבו של החולה היה בכי רע. התשובה החיובית של מחלת המלריה, הגיעה תוך 10 ימים.

      קשה להגיד שהממצאים הם במיוחד מעניינים: כמו גסטריטיס, פורונקלים, אפידרמופיטים במקרים רבים. הפטרת היתה מאד נפוצה בגלל החום ובגלל אי ההשגחה על מצב הגייני, ובגלל הכביסה בעיקר של הלבנים המלוכלכים, שלא היתה יסודית וקפדנית. אני מסדר, שיעמידו לאנשים הלוקים במחלות אלה דוד מיוחד, שבו הם יוכלו להרתיח את בגדיהם. בכל קיימים גם "מקרים אמתיים", כמו הקדחת, אנגינה חמורה, פלגמונה, אמבוט, ודיפטריה.

      בד"כ מצב הבריאות הוא מעולה במחנה. באופן מפתיע, כמעט ואין מקרי שלשול, למרות הטיפול החסר של ניקוי פרות וירקות. אני מתחיל לחשוב על התפקיד הרב של העברת המחלות האלה על ידי זבובים, כי כאן דבר אחד הוא ברור, שכמה שיש גם זבובים במחנה, בתי השימוש, הודות לניקויים היום יומי בשמנים מסוימים, ועם חומרים מחטאים, חופשיים מזבובים!  נראה איך ייראה בסתיו! (למקרה, שעד אז עדיין אהיה פה!) יש כמה דברים ששמתי לב להם: במיוחד 'הפרנקים' מצטיינים ברחמנות על עצמם, ובפחדנות, במיוחד לעומת הבחורים הקשוחים וה"צברים" ומתאוננים הרבה על כאבים, וכשרואים אותם מתכווצים בשכבם במיטה, ומתייפחים, צריך קודם כל להוריד 75% מסיפוריהם!  ולאחריו – המספר הרב של הפרעות פונקציונליות, והיסטריות, שלא לקחת בחשבון כוונות, לעשות מדברים פעוטים "קפיטל", על מנת להשתחרר. ויש גם מספר לא מבוטל של נוירוטיות-מחנה והגזמות גסות של שינויים אורגניים קיימים. לרופא המחנה העומד בלחץ כפול, הן זה שבתוך המחנה, והן זה של המשטרה, ולא קל להם, ובגלל שהוא יהודי, הוא חייב להיות זהיר כפליים, ולא לחשוף עצמו. מחוץ לכל זה, יש לו טבע לא בטוח ומהסס, וגם בוטה, ואין לו הטון האנושי הנכון, ולעיתים קרובות עושה את הרושם של חוסר עניין. הגסות הלא בטוחה שלו, גורמת לו, להיות לא מקובל. מחוץ לזה מתלוננים עליו , שהוא אינו מומחה לרפואה ואינו יודע מספיק. שהוא אינו דיאגנוסטיקאי  טוב, ולא מבין בטרפיה, ועוצר טיפולים נחוצים, ושאורך המון זמן , שבועות, עד שמקבלים אישור לעבור צילום ושיקוף, ושבועות נוספים, עד שמקבלים את התוצאות של בדיקות אלה. וכל זה תורם כמובן לכך, שתופעות של מחלות הופכות למחלות קבע.

      אני חושב להתפטר בקרוב מעבודת הקבע שלי במרפאה. היא יותר ויותר גורמת לי לאי שביעות רצון.  כי להמשך זמן בלתי אפשרי, להתחיל כל הזמן בדברים חדשים, ובגלל מניעת עניינים חיצוניים לא להמשיך לטפל בהם. ומחוץ לזה, נטפלים אלי האנשים, על כל צעד ושעל, באשר אני פוגש אותם, ומפריעים לי לבצע דברים שאני רוצה לעשות למען עצמי. וזה מטריד, לאורך הזמן. וכך אני מנסה לחזור אל החיים הפרטיים שלי. ואני לכן משמש רק כיועץ, ומחליף הזדמנותי.

      במשך זמן מה היינו כאן 5 רופאים עצורים. אפילו היו לנו מפגשים מדעיים. זה אומר, שנפגשנו באופן סדיר, ד"ר ווייזל הרצה לנו על לימודיו ומחקרו על אסטמה, ואנו התווכחנו על זה. איני יכול להגיד, שהרמה המדעית היתה גבוהה, כמו גם לא ההרצאה והוויכוח. אך בכל זאת שוחחנו מעט על רפואה.

      עם פון וויזל אני נפגש בזמן האחרון די הרבה. הוא באופן אישי מאד סימפטי, אדיב ונעים, גם אם התנהגותו הפתטית והמלמדת , שמתרחבת בטיולים של ערב עד מאד, למונולוגים רחבים, וזה מעייף  מאד. אני אז מדמיין בחיוך, כאילו אני תלמיד צייתן, שמדדה ליד מורהו. הוא אמנם לא מורה מדופלם, למרות שהוא נסע הרבה, וראה את חצי העולם. ויש לו ידע רב אך חלקי, בכל מיני תחומים, אבל שהוא לא מיקם אותו בשום מקום. יש לו רעיונות, גם פוליטיים, אבל הוא אינו בשום אופן אדם שהוא גם מנהיג. למחשבותיו חסרים נימוקים, חדות, בהירות, וחוש למציאות. לפעמים  אני מופתע מתיאוריו המדויקים, בנושא מציאות פוליטית.  מצד שני הכל טובל בצללים, מן הרגשות המטושטשים וראות הלא ראלית של תמונת-העולם. הן במה שנוגע לפוליטיקה והן לרפואה. הוא רופא, פוליטיקאי ועיתונאי. בעבר הוא גם צייר. הוא מתאים למסגרת כשהוא חבר לרפואה, לא לגמרי בהיר או ברור, של כיוון דיאטטי, וללא כל כיוון ואפשרות, לבסס אותה בצורה מדעית. וכאשר הוא פוזל לעבר שיטת הרפואה הטבעית. אך בל ייאמר, שכיוון הרפואה אין לה במקרים מסוימים גם הצלחה, שבהם כשלה הרפואה-הלימודית. אין לו מושג מכימיה מודרנית פסיכולוגית. אך עובד במושגים כימיים. זהו האופן של תמונת העולם המדיצינית, שמקשרת מושגים כמו "קליום, קלציום, נטריום, וכלור". איכשהו בצורה כימית-מיסטית. אל הצגות – ישועה שתוך תוצאות חלקיות בונה מבנים גדולים תאורטיים, תוך חוסר ידע מרגש, עד כמה המטריה הזו מסובכת, וכמה קשה עבור רופא, שאינו גם כימאי מוסמך. ואינו מבין אפילו את המעט שבמעט. אך לכל האוט-סיידרים המדיציניים, דבר אחד משותף: האמונה והביטחון הגדול העצמי. שדרך הפעולה הסוגסטיבית מצליחים באחדים, ואולי אפילו בהרבה מקרים, עושים נסים ונפלאות! אבל שמיד ייסוגו, כאשר המקרה באמת קשה ומסובך. שבמקום שכנוע לא ברור דורש ידע רפואי ברור ובהיר. אך דבר אחד הוא נכון: שלטרפוייטים מסוג זה יש ידע ענקי וניסיון בתחום זה, שאנו עד היום מאד הזנחנו, כמו עיסויים, טיפול באמבטיות, דיאטה, טיפול כללי, וכו'.

      בפוליטיקה המצב דומה: אנשים כאלה הם המנהיגים המתאימים של אופוזיציה, שיכלים להרשות לעצמם להקים תכנית מקסימלית נפוחה במיוחד, אמנם שתוך זמן קצר תיכשל, כאשר במציאות היא תידרש, והם ייקראו לקחת את ההגה של הפוליטיקה בידיהם.

      מעניין לראות, עד כמה ד"ר ווייזל אפילו אצל האנשים שלו לא מתקבל ברצינות, ובמיוחד לא מאנשי שכבת המנהיגות. המעריצים שלו, שאוהבים את קולם של הטונים הגבוהים , כמובן שאותם הוא מלהיב.

      אך למרות הכל, נראה, שנמאס לו כבר מן האנשים הנלווים אליו! ועוד משהו: החיים המשותפים עם מנהיגי השמאל, (מכורח) עושה רושם , שזו זעזעה את הביטחון העצמי שלו. הוא חש בכישרון שלהם ליידע האנושי, והכישרון הפוליטי שלהם, ובמיוחד אלה של משה שרת. מתסכלת אותו! "הנכות" הזוועתית שלו בשפה העברית, והוא נראה לי מעט מדוכא. בכל אופן, הוא התחיל ללטוש עיניים, גם אל "הצד השני", ונפגש לעיתים קרובות עם המנהיגים שלנו. (הערה: ייתכן, שזו היא רק הפנטזיה "הטהורה" שלי, אך כך נראה לי!) ובכלל – כמה שהמחנות שלמטה, של "העם",  מופרדים אלה מאלה, כך שורר למעלה, "אצל המנהיגות". שלום והסכמה. מבקרים אלה את אלה, אוכלים ביחד, יוצאים לטיולים ביחד. האווירה היא חברית. איני יודע, איך יהיה, כאשר כולם יהיו שוב בחוץ! אבל אם ההתקרבות האנושית בין שתי שכבות המנהיגים גם תהפוך לקרבה פוליטית,  התוצאה תהפוך גם להצלחה פוליטית-פנימית, שהאנגלים לא ראו מראש, וגם לא ייחלו לה.

       

      אם מסתכלים בצורה זו, אני חי כאן כמו בחופשת-קיץ. חדר לשלושה, בית שימוש ואמבטיה בתוך הבית, ומזון מספיק בהחלט. מזה שנים לא שתיתי כה הרבה בירה כמו כאן, ויש גם שנפס ויין. מעשנים כאן רק סיגריות מטיב מובחר. עבודה אין, אני לפעמים עובד, וגם מצייר. איך "שבא לי".  את חדרנו מנקים מדי יום האסירים הערבים. את הכביסה ניתן לתת לכבס. אם רק ניתן היה לשכוח גם על גדר התיל והטמאם…. ובעניין לשכחה מלחשוב: הערות השוליים הכלליים של כל האנשים לאקוורלים שלי הן: אך היכן רואים בכלל את גדרות התיל ומגדלי-השמירה? זו אינה לטרון! אלה תמונות אידיליות! מכבר נופש או של קיבוץ כלשהו! למבקרי לא ברור, שאותי מעניינות רק בעיות של ציור, כמו צבע, אור וצלילי צבע! אבל אולי הם צודקים במידה מסוימת? אתמול אמר לי מישהו, שהציורים שלי הם מעניינים אותו בצורה פסיכולוגית, ושאני מתעלם מלטרון עצמה, ושאני פשוט שולל להיות אסיר כאן. ושאני פשוט מתעלם מין  המאסר, התיל הדוקרני והמגדל, כאילו ולא היו. לאחר שהרהרתי בזה כמה רגעים, הייתי חייב להצדיק אותו! בחלקו, ולמעשה הדבר היה גם תלוי בטכניקה החסרה שלי, בכישרון החסר, הטבע כפי שאני רואה אותו, ולהגזים בתיאור כך, כפי שהייתי צריך לתאר את מחנה הכליאה בציור.

       

      ראש השנה בלטרון.

      הימים לפני החג היו כמו מכושפים!  מאות פעמים אמרתי לעצמי: אל תדמיין לעצמך אפילו! גם אם הם, כאילו שוב ושוב אמרו לעו"ד , שהשחרור שלי יהיה בקרוב מאד, ויגיע תוך ימים מספר. (זהו, מה שהם תמיד טוענים!) וכמובן, שכעת אני מצפה במתח בקוצר רוח לשחרורי. מיגור קיבלתי את הידיעה, שנאמר להם, שתוך זמן קצר אשוחרר, ושהם מצפים לי מדי יום!

      הדבר שסיפרתי על האחרים, אני חווה כעת עם עצמי.  הימים עוברים, ללא כל רצון לשום דבר, ואין חשק לעשות מאומה. אפילו לא "בא לי" למתוח קו במכחול. איני מסוגל יותר לראות את הצריפים, את גדר התיל ואת ההרים.

      4 ימים לראש השנה!

      בכוונה איני מסוגל לרדת למחנה, על מנת לקרוא את שמות המשוחררים, ולאחר שעה נודע לי, שאיני בין המשוחררים! האכזבה רבה, למרות שאיני רוצה להודות בזאת לעצמי.

       

      נותרו עוד 3 ימים עד לחג!

      במשך יומיים הפסיקו בכלל את השחרורים,  ואז, ביום האחרון, שוב: תולים רשימה. גם עליה לא מסומן שמי…..

      ואז, כשכולם יצאו, באה התגובה הפרדוקסלית: פתאום הוקל לי! המתח פג, ומצב הרוח הטוב חוזר אלי!  אני מודע, שלא אשוחרר לעת עתה, ושום דבר לא יועיל – אני חייב לחזור לפעילות מחודשת. ובבת אחת אני שוב חוזר להתעניין במחנה, מסתובב ושורק לי מנגינה.

      במחנה שוררת תעסוקה בדרגה גבוהה, ונראה, שמשהו הולך לקרות. משאיות מגיעות עמוסות בחבילות-אהבה. נראה לי, שרק למועטים לא שולחים משהו. חדרנו הפך למחסן סחורות. עוגות, יין, מאפים, ספרים, סיגריות ופרחים. אני קיבלתי 3 חבילות מיגור, מ-דדי וממרכז קופת החולים, מה שתורם לכך שאני עליז, אסיר תודה ושמח, לקראת הערב מקבל המחנה פני-חג. וזה נשמר כך למשך שלושת ימי החג. מתלבשים בחגיגיות, מסתובבים בקבוצות קטנות מבקרים אלה את אלה, ומאחלים זה לזה "שנה טובה"!  ובעיקר: וכל האיחולים באים מכל הלב! .

      הערב יורד ואני מטייל עם שכני ג'. השמיים זהובים. אווירה מוזרה וקסומה שוררת. הרי זה החג! גדר התיל ומגדלי השמירה אינם קיימים, המחנה הוא שלנו! שום שוטר לא מפריע לנו, ואם גם עובר שוטר – הוא מאחל לנו באדיבות "שנה טובה"!  האווירה היא כמו בעיירה יהודית, "השטטל" . רוב תושבי המחנה בבית הכנסת. מאוחר יותר, כשהם יוצאם משם, הם לבשו פנים שמחות, ואז מתיישבים  יחד לארוחת הערב.

      שולחנות ארוכים בצריף 6, פרחים ובקבוקי יין. גם משה שרת ורמז באים. משה עושה את הקידוש. הם אכלו למעלה, אבל לאחר הארוחה באים כל המנהיגים הנה, ומבלים את הערב אתנו. הקולות רמים, וגם המנהיגים השתחררו לזמן קצר מחשבותיהם הקשות בעניין הוועידה בלונדון, וגם הצעירים האלה, שאין עליהם שליטה, מהרהרים בה. זה בא גם לביטוי בנאומיהם של רמז ודוד הכהן.

      שרים, מנדולינה מיבבת, מפוחית-הפה מתייפחת בצורה אמנותית. הזעקה האחרונה: כמה שיותר טרמולו, ככה יותר טוב!

      ואז: הורה!

      כולם רוקדים הורה. משה, דוד הכהן, רמז ושטנר.  ובהמשך ריקוד פולקה מיוחד עבור דוד הכהן. הוא כל כך מצחיק, ואנו מתפוצצים מצחוק.

      במצב רוח מרומם אנו נפרדים מאוחר בערב. בדרך "הביתה" לצריפינו  – אפיזודה קצרה: רק למשך 2 דקות, אך אור-ברק מחוכמתו של שרת. אנו עוברים ליד צריף –שכן, צריף הקיצוניים-ימניים. גם הם רוקדים. ופתאום אומר שרת לדוד: בוא, ניכנס! והוא ודוד רוקדים הורה עם "צד-המתנגדים!"

      הם מתלהבים שם. רוקדים בשני מעגלים,  במשך 2 דקות. זה מספיק!  אומרים "שנה טובה"! אולי 2 הדקות האלה שוות יותר מפעולה שלמה של נאומים ארוכים!

      כבר עברו שני ימי חג. והקסם טרם פג. יום חג היום! אני נזכר בשיר "ביום שישי בערב, כל יהודי הוא מלך"!

      ביום שישי בערב יש מסיבה למעלה אצל המנהיגים. וגם כאן אותה האווירה. אורחים באים מכל המחנות. ומשה שרת מדבר: קצר וקולע! ואנו חשים, יחד אתו את המיוחד של החגים היהודיים, עירוב הקשר ההיסטורי ואת ההפניה אל עצמך. את השמחה והדין וחשבון האישי. וכולנו חשים את המיוחד של ראש השנה הזה בלטרון, כל היושבים ליד השולחנות הארוכים בכניסה לצריף –הגדולים.

      ולבסוף עוד כמה מלים של הרב הצעיר והסימפטי שמבלה את החג אתנו. וה"תקוה"! לאחר ארוחת הערב יש עוד מסיבה, זו של הרוויזיוניסטים. שופמן שלח נציגים מכל צריף, כמו גם את הסוכנות כולה הוא הזמין,  האווירה מאד לבבית. יין – מאפים – שירים  וגם נאומים. כולם, ללא הבדל וללא יוצאים מן הכלל, מרגישים את ההתקרבות האנושית הגדולה, שהתפתחה בלטרון בין הזרמים הפוליטיים השונים. התקווה והנחיצות, שגם מאוחר יותר, מחוץ ללטרון, תיווצר חזית משותפת.

      הדוברים הם גרינבאום, רמז, שופמן, משה שרת, ולבסוף בשפה עברית מופלאה, ובהתרגשות גדולה

      ושוב "התקוה", ואז אנו הולכים לישון.

      ואצלי נשאלת השאלה, אם ראש השנה הזה בלטרון עם הרקע הפוליטי של וועידת לונדון ועם מסיבות החג השונות ייחרט במוחות האנשים כמאורע היסטורי? אני מאמין שכן!

       

       

      אפילוג בשבת

      נדמה לי, שאני עדיין נאיבי בעניינים פוליטיים ותמים. פתאום שמעתי הבוקר מאנשים שהיו אתמול במסיבת ה"ימניים" ביקורת חריפה וסימני התמרמרות. נאמר, שהלכו למסיבה כמו אל מפגש פרטי וחברי, והנה – והערב קיבל פתאום פנים פוליטיות, והפך לעניין רשמי, שלא התכוננו אליו. נעמדו בפני עובדה קיימת!

      ועכשיו אני מבין, שבצד שלנו לא היו כל כך מפויסים, כפי שזה נראה היה! ואכן, אני מבין רק עכשיו נכונה, את צורת ההתבטאות הזהירה של משה שרת, ש – ואני חוזר על זה – דיבר יותר על ההבדלים מאשר על החזית המשותפת, ושדבריו היו מאד בלתי- מחייבים ולא דגלו לחזית משותפת ולא לשום הקשר. כעת אני גם מבין, מדוע שהוא הדגיש שהוא מדבר בתור אדם פרטי, כי ההנהגה הרשמית הפוליטית נמצאת עכשיו בידיים אחרות. ורק עכשיו אני נזכר, שהייתה לי כבר אתמול ההרגשה, שזהו "ריקוד על חבל פוליטי" . כי מי יודע, מה יביא  העתיד הפנים – פוליטי, ואם לא נצטרך מאוחר יותר להתמודד בצורה אקטיבית עם הקיצוניים. וברקע מופיעה המפלצת של הפיצול המסוכן בשורותינו אנו! הפרדה של יסודות, שהם דומים יותר לצדדים האקטיביסטיים.

      אך אני מבין – אני מבין! והשמחה התמימה של אתמול מתקררת לחלוטין. ושוב אני יודע, שלפוליטיקה ולכל האווירה של חשדנות איני מתאים. אני הרבה יותר מדי נאיבי!

      או אולי, 'ההם' הסתבכו בתוך רשת, שהם עצמם ארגו אותה, וששוב אינם יכולים להשתחרר ממנה?!

      ומדוע הכל כל כך מסובך? ושוב עולה מתוך קרבי התחושה העצובה , שמלווה אותי כבר במשך כמה שנים, כשאני רואה את הרסיסים המקוללים , שאפילו בסכנה קיצונית, לא מתגברים עליהם. וזאת ירושה, שמלווה אותנו כבר מזה 2000 שנים!

       

      כמה ימים לאחר ראש השנה הזה – שוחררתי!