שרה בנארי

01/10/1906 - 22/02/1995

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ב תשרי התרס"ז

תאריך פטירה: כ"ב אדר א' התשנ"ה

ארץ לידה: פולין

עבודה: בתי ילדים

מקום קבורה: מעגן מיכאל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דוד בנארי

שרה בנארי

שרה נולדה בראשית המאה, בעיר פינסק, הידועה בקהילתה היהודית הגדולה. היא הייתה הבכורה למשפחה מרובת בנים ובנות. שרה למדה עברית מילדותה ובבגרותה למדה בגימנסיה עברית. מכאן ידיעתה הרהוטה בשפה. היא הייתה פעילה בתנועת הנוער החלוצית ובגיל צעיר עלתה עם קבוצת חלוצים. הם התמקמו בצריף בירושלים, שתי בנות וכמה בנים. הגברים עבדו בבניין והבנות במשק הבית. כעבור תקופה די קצרה, הכירה את בעלה דוד, שגם הוא היה פועל בניין ועברו לגור בשכונת הבוכרים. שם נולדו גלבוע ושושנקה.
לפי סיפוריה, היא אהבה מאוד את התקופה הזאת, אך לדוד היו אחים ביגור והם החליטו להצטרף אליהם. בתחילה עבדה בגן הירק הגדול של קיבוץ יגור, של הימים ההם. אך יותר מאוחר עברה לעבוד בחינוך וזו הייתה עבודתה רוב ימיה.
במלחמת השחרור, נחתה עליה המכה הראשונה – בתה שושנקה – נהרגה בשיירת הרופאים להר הצופים. היא הייתה בין חברי הפלמ"ח, שאבטחו את השיירה.
בשנת 1969, נפטר בעלה ממחלה ממארת אך היא התנחמה בהולדת נכדיה, היא התמסרה להם והייתה גאה בהם.
כל ימיה הייתה חברת קיבוץ גאה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בית הורי

    בית הורי (ריכטר) היה בית אמיד, חסידי-אדוק וציוני. אבי היה שו"ב (שוחט ובודק) ונתון לחסדם של רבנים ו"האגודה", אך לילדיו בחר בחינוך ציוני בבתי הספר של "תרבות". משהוכבד עליו הלחץ של "האגודה", על הוציאו ילדיו ל"תרבות רעה" מוכן היה לאבד פרנסתו ולא לאבד עולמו. וויתרו לו.

    לאחר הרצח המזעזע בפינסק בסוף מלחמת העולם הראשונה, בו נרצחו 35 צעירים ע"י הצבא הפולני – התארגנה קבוצת בנים להמשיך בפעולה הציונית. אסורה היתה הפעולה. השלטון הפולני החשיד בפעולה קומוניסטית והועמדנו מחוץ לחוק. בתנאי מחתרת הפעלנו חוגים לתרבות וספרות עברית וכן להתרמה לקרנות הלאומיות. השתייכנו לברית הנוער הציוני-סוציאליסטי של מפלגת צעירי ציון צ. ס. רוב הפגישות והפעולות נעשו בבית הורי, כשהם מחפים עלינו בטקסים דתיים ואחי עומדים בחוץ על המשמר.

    עליתי ארצה באוניית משא. עשינו דרכנו בבטן האוניה וישנו על הסיפון. שילמנו עבור הנסיעה בלבד. אוכל לקחנו איתנו לכל הדרך ואם לא הספיק – רעבנו. לאחר שלושה ימים בבית העולים ביפו עליתי לתלפיות לקבוצת פינסק אשר עלתה אחר כך לגבת. לא התאקלמתי באווירה של ירושלים. מעבר חריף מדי מיוון הביצות של פינסק אל פיסגות הצוקים של יהודה. ירדתי לתל-אביב. שנת עבודה בלודזיה העניקה לי מידה של עצמאות ויציבות.

    לאחר נישואי עם דוד עלינו חזרה לירושלים. שבע שנים נאבקנו עם עצמנו. הקיבוץ בשפלה ואילו אנו בהר. לבסוף ירדנו. היו לנו כבר שני ילדים. גלבוע בגיל בית-הספר ושושנקה ז"ל בגיל הגן. נתקבלנו ביגור בסבר יפה. אכן הילדים היו צריכים לחכות קצת עד שיתפנה מקום במוסד וכו'. בינתיים עבדתי במטבח יום עבודה מלא וטיפלתי בילדים בין הזמנים. לבסוף היינו ככל החברים.

  • הודלק הלוקס

    – – – חדר האוכל המוארך והאפל הואר בערבים בלוקס. המומחה הבלעדי להדלקתו היה וייסברוד. באחד מערבי מוצאי שבת, שעוד שמור בזכרוני, התכנסו החברים לארוחת הערב. בחדר האוכל חושך ואפלה ואילו בלוקס אין נוגע. וייסברוד ישן ואין מעיז להעירו. מחכים בציפייה. מקישים המזלגות בצלחות (צלחות מתכת) ומזמרים נעימה חרישית, חסידית, "שלוש סעודות". כזרם עובר הזיק משולחן הפלחים אל יתר השולחנות. מצטלצלים הסכו"ם והשירה עולה אדירה. נרכנים הגופות לפנים, אל השולחנות, נשענים הסנטרים אל כפות הידיים ומגלגלים העיניים כלפי מעלה. אין צורך כבר להעיר את וייסברוד. מהדהדת השירה ומתגלגלת עד אוהלו. נקטף מחלומו על חג העליה על הקרקע, קולט הוא הדי השירה הפורצת ומזדרז להגיע לחדר האוכל.

    הודלק הלוקס וחדר האוכל הופץ אורות בהירים. התרוממו החברים, הזיזו שולחנות ויד בכתף השתלבה. המחול פרץ, נשתלהבו הפנים והרגליים רוקעות "אל יבנה הגליל"… "ומי אנחנו? ישראל!" וכך עד אור הבוקר.

    (מתוך ספר יגור, 1965)