שרה פטישי

הנה תם המסע

עוד שריקה אחרונה, חרישית,

כאשר יעלה השחר

בתום האשמורת השלישית.

ואני עודני מביט נלהב

מבעד לחלונות חייה

בתחנות החולפות ביעף מולי:

קרמניץ, קלוסובה, הפלוגה ביגור,

פלוגת העבודה בסדום

וקיץ על החוף בנחשולים.

חדר האוכל ומטבח,

דגים לחג שטעמם מזכיר את הבית.

אברהם הצעיר,

שלושה בנים ונכד עונדי כנפיים –

משפחת חיל האויר.

מסע מופלא של אשה ואם

גדולה מכל המעשים

שנחקקו בתחנות חייה

והציתו אור בפנסים.

אני אומר לה: קומי צאי,

החורף כבר פיזר את ענניו

ובא אביב צעיר

חובק זרי פרחים בזרועותיו.

לא, אומרת היא,

לא אוסיף ללכת,

האביב עלי פסח

ונותרתי בשלכת.

דבקה בי השלכת

כמו מורסה,

לא מחכות לי עוד תחנות בדרך,

אני יורדת כאן. תם המסע.

אלה הם חיי שרה,

שבע ותשעים שנה.

אנו נפרדים כך על רציף חיינו

אולי בפעם האחרונה,

מנעורינו היפים

מימי ה"התחלה",

מִדור הולך ונעלם

מאשה גדולה.

שלום אשה גדולה.

ותודה.

בני שילה

10.3.2010

בחורף שנת 1930 הגעתי לקליבן. היתה זאת פלוגה של קלוסובה. עבדנו במנסרה. עבודה היתה לכולם והיינו מרוצים. בימים הראשונים העבודה היתה קשה, אבל התרגלנו מהר מאוד לכל התנאים. ב-1 במאי הודענו למנהל המנסרה כי חג היום לפועלים ואין אנו עובדים בו. המנהל הודיע כי כולנו מפוטרים. שום משא ומתן לא עזר. נשארנו מחוסרי עבודה והיה הכרח לפזר את הפלוגה. קיבלנו הודעה מקלוסובה על העברת האנשים לקלוסובה ולפלוגות. הייתי בין אלה שהגיעו לקלוסובה.

באנו לפנות ערב עייפים ושכבנו לישון על הרצפה. פתאום התעוררנו לקול שירה. היו אלה החברים שקמו לעבודה. בעוד אנו שוכבים על הרצפה סבבו אותנו במעגל ורקדו הורה, וכן ניסו גם למתוח אותנו במעשי קונדס שונים. התחילו ימי עבודה קשים. העמסת האבן על הקרונות היתה עבודה מפרכת…

כשהלכתי בפעם הראשונה לראות את "דירתי" ב"פלוגה" היה הרושם לא נעים. המיטות מקרשים, בשתי קומות. בכל מיטה שלושה אנשים – שמנים ורזים, גדולים וקטנים יחד… רוחב המיטה – 80 ס"מ. מי שישן בחורף ליד הקיר היה פעמים רבות נדבק לשלג, והישן בצד השני היה לפעמים מוצא את עצמו על הרצפה…

החלה העליה לארץ-ישראל. הוותיקים עלו ונשארו הצעירים והחדשים. אני עדיין צעירה אז, למטה מגיל שמונה-עשרה. המצב בקלוסובה נעשה קשה ביותר. רבים התחילו לעזוב, ואז התקיימה האסיפה הידועה בקלוסובה בראשותו של ד. לוי, שפתח את האסיפה במילים אלה: "חברים, מי שחושב לעזוב את קלוסובה, לא צריך הערב להיות באסיפה. אנחנו צריכים פה באסיפה להישבע שלא נזוז מכאן עד לעלייתנו, ואף אחד לא יודע כמה זמן יימשך הדבר". אחרי האסיפה הזאת פסקו העזיבות.

ההורים היו באים לקלוסובה לביקורים ודרשו שה"ילדים" יחזרו הביתה. המלחמה עם ההורים היתה קשה. למרות התנאים הקשים נשארו החברים בקלוסובה עד העלייה. כשהגיעו מהארץ ידיעות על חלוצים שאינם הולכים לקיבוץ – התחילה בדיקה קפדנית בקלוסובה באישורים לעלייה. רכשתי את אמון הפלוגה ואושרתי לעלייה, ובשנת 1934 הגעתי ליגור.

ראשית עבודתי ביגור היתה במאפייה. אז עבדו בחורות באפיית הלחם. התנור היה רע, לא היה דלק. בלילה אספנו קלחי תירס או "סחבנו" קרשים… השומר היה מעירנו בלילה לעבודה… את הלחם היה צריך להכניס לתנור לאור מנורת נפט, שהזכוכית שלה היתה לעתים תכופות מתפוצצת מהרוח. גם ללוש את הבצק היה קשה מאוד. לא פעם רצינו לקחת פטיש ולשבור את התנור המקולקל, כדי להכריח לבנות חדש, ואף על פי כן היו כל פעם מתקנים את התנור הישן… היו כמובן גם רגעים של נחת-רוח. זכור לי "המאורע", כשאפינו שתי עוגות ראשונות עם היוולד שתי הבנות הראשונות. במאפייה עבדתי כשנה וחצי.

עבדתי גם במכבסה. אז הכניסו בפעם הראשונה את המכונות. הייתי בין הבחורות הראשונות שקיבלו הכשרה איך להפעיל את המכונות. בעבודה זו נהנינו מ"התנאים הטובים" שאופשרו הודות למכונות…

אחר-כך נשלחתי לעבוד במטבח במחצבת "נשר", בה התקינו ארוחות לחברינו, עובדי המחצבה. היה זה בזמן המאורעות 1936-1939. היתה סכנה מתמדת בעבודה זו, שנעשתה תחת מטחי-אש תכופים. לא פעם בישלנו רק בהפסקות בין היריות. פעמים רבות היה הכרח להסתתר בתעלה. פעם "הלכתי לאיבוד" וחיפשו אחרי, כי חשבו שנהרגתי…

ב-1941 נשלחתי לעבוד במטבח הפועלים במפעל סדום, שם החזיק הקיבוץ פלוגה מקובצת… יצאתי לסדום עם הרבה חששות איך אסתגל לאקלים. החום היה קשה ובלתי נסבל והמגורים בצריפים… היו הרבה קשיים במטבח: עיכוב באספקת הפרודוקטים ואיכותם הגרועה, וכן חסרו ירקות ופירות, אבל התגברנו על הכל.

זכורתני טיול יפה שעשינו יחד עם תיירים בסירות-מנוע בנחל ארנון. במהלך השייט צפונה עלינו על שירטון ולא היה ביכולתנו להתקשר ולהודיע על התקלה. נעזרנו באנשי הלגיון מעבר-הירדן, שטיפלו בנו יפה והודיעו בסדום על התקרית.

זוכרת אני את הימים של פלישת רומל למצרים. התקיימה אז אסיפת ה"הגנה" שנמשכה עד אור הבוקר, בה דנו איך להתכונן לקראת פלישה אפשרית. דיברו על הכנת סירות לנסיגה. אנשי הקיבוץ היו נגד נסיגה והפקרת המקום והמפעל.

בתקופת הפלמ"ח הייתי נותנת אוכל לאנשי הפלמ"ח… כך נהנו אנשי הפלמ"ח שהיו מגיעים לסדום, מיחס ומטיפול ודאגה לצרכיהם.

במפעל סדום עבדתי קרוב לשנתיים. במסיבת פרידה שערכו לי זכיתי לשבחים והערכה לעבודתי. זאת היתה התקופה היפה והמעניינת בחיי.

שרה בט

ספר יגור, עמ' 285

מה היה כוחו של הימנון קלוסובה? מתי שרו אותו ומדוע הוא כל-כך נחרת בזיכרוני? על כך ברצוני לספר בשורות מעטות אלו:

היה זה בחורף 1932. המצב בקיבוץ ההכשרה בקלוסובה היה חמור ביותר. העליה נסגרה ולא היתה תקווה שתתחדש בקרוב. החברים ישבו בקיבוץ ההכשרה שנתיים, ללא סיכוי נראה לעין. התנאים היו קשים בצורה בלתי רגילה. סבלנו מחוסר מזון, חוסר ביגוד, עבודה מפרכת, חורף קשה וקור ללא נשוא. רבים מהחברים לא יכלו להחזיק מעמד ורצו לחזור הביתה. נוסף לזה באו הורים לבקר את בניהם בקיבוץ ההכשרה, וכאשר ראו את התנאים נחרדו ממש ודרשו לעזוב את המקום ולחזור הביתה.

דניאל לוי היה אז מזכיר קלוסובה. הוא הבין כי המצב קריטי ועלולים להישאר מעטים ביותר. הוא קרא לאסיפה, אך לא ביקש לשכנע את החברים שיישארו. הוא רק אמר מילים ספורות אלו: "חברים, נשיר את הימנון קלוסובה, אולם ישירו אותו רק אלה שנשארים כאן. אלה אשר בדעתם לעזוב אותנו בל ישירו אותו".

עד כמה שאני זוכרת, היה אחד בלבד שלא שר את ההימנון, ולמחרת בבוקר קם והלך. היתר – כולם נשארו.

שירת ההימנון באסיפה זו נחרתה בזיכרוני הרבה שנים ומלווה אותי מאז, וכמו אתמול זה היה. זה מזכיר לי כי יש לעשות כל מאמץ כדי להמשיך ולשאת בעול.

הימנון קלוסובה

מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה,

סערנו מבית, מכל היקר.

פֶּרע ראשנו, הבגד פרום כה –

חבריא מופקרת רוננת בצר.

לסבל נצחקה, בכאב נהתלה,

קולנו בסלע הדים יעורר;

היום בידנו, מחר – נחשלה,

אדום בעורקינו הדם הסוער!

הניפו מקבת, הצניחו מגבוה,

ירעם וירקיע קול נפץ כביר!

אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה,

בוני החיים בעמל ובשיר!

שרה פטישי

יומן יגור, 14.9.1973

…מאז שהמשפט "לכל איש יש שם" תפס אותי, אני חושבת שגם להורי מגיע שיזכירו אותם…

ברצוני לשתף אתכם בקטע שפורסם בספר "פנקס קרמניץ".

היה היה כפר ושמו פולברקי (לאמור: חוות), בחצי הדרך מקרמניץ לעיירה קטרבורג. כפר ככל כפרי הגויים אשר בווהלין, איכרים ממש, בעלי משקים, שהיו מעבדים משקיהם בידיהם שלהם… לא אדע מתי התיישבו שם ומה זכות עמדה לאבותיהם להתנחל על הקרקע, על אף האיסור שהוטל על יהודים לשבת בכפרים… הם ישבו בכפר זה מדורי דורות.

המשפחות היו משופעות בנים ובנות שהתרועעו עם ה"שקצים" שבכפר, אך שמרו על גחלת היהדות. יתר על כן, הדור הצעיר נתפס לציונות, נמשך לתנועת "החלוץ" ורבים עלו לארץ. כאשר פשטה תנועת "החלוץ" בקרמניץ וסביבותיה והיו תרים אחרי מקומות הכשרה, שימש גם הכפר פולברקי מקום הכשרה לעשרות חלוצים, שהיו מגיעים לשם בחודשי הקיץ ומתקבלים בעין יפה על-ידי יהודי הכפר, שראו זכות לעצמם להכשיר חלוצים לארץ-ישראל. ואכן, גם ההורים נהו לציון ורבים מהם עשו תוכניות לעלות אחרי הבנים, אך לא עמדה בהם הרוח לנטוש את משקיהם ואת כפר מולדתם.

בבוא הצורר הונף הגרזן גם על העדה הקטנה והתמה אשר בכפר פולברקי. כמה מיהודי הכפר נרצחו בבתיהם, יתרם הוגלו לגיטו בקרמניץ, על נשיהם וטפם, וחוסלו שם בתוך שאר יהודי העיר.

אציב זיכרון לאבי ולמשפחתו שניספו בכפר מולדתם. הילדים שהתבגרו הצטרפו ל"החלוץ" ועשו שנים בקיבוצי-הכשרה שונים, עד אשר עלו לארץ – שתי אחיותי ואני. זכורני: כאשר הייתי בקיבוץ הכשרה בוורבה, אבא ז"ל בא לבקרני. אחרי שתהה על הליכות הקיבוץ הביע לפני את תמיהתו – מה ראיתי לנדוד לוורבה ולעבוד שם בסיוד בתים. כלום המשק שלו בכפר פולברקי אינו מקום הכשרה טוב יותר לקראת עבודה חקלאית בארץ ישראל?

ואכן, צדק אבא. אלא שנמשכנו לחברה החלוצית, לאווירה של קיבוצי הכשרה. נטשנו את כפרנו השקט והלכנו לעבוד במנסרות ובמחצבות.

לאחר שעלו לארץ שלוש הבנות החליט גם אבא לעלות עם אמי ויתר שלושת הילדים. אף עשה הכנות, אך לא זכה.

הגויים שבכפר היו חוששים להציק ל א ב ר ה ם ב א ט, אשר לא פעם הראה להם את נחת זרועו, וגם כשהתקרב הקץ החליט לעמוד על נפשו. על אף גילו הקשיש, כבן 60, נטל רובה בידו ויחד עם אחי א ה ר ו ן נלחם בשוטרים האוקראינים שבאו לקחתו לגיטו קרמניץ. אחד השוטרים נהרג בידי אבי. אבי ואחי אהרון נרצחו במקום. כרתו את ראשיהם, ויתר בני המשפחה הוגלו לגיטו קרמניץ והומתו ביום ההריגה הגדול:

אמי, י נ ה-ר ח ל לבית אקרמן, אחי א פ ר י ם ואחותי ע ט י ה. יהי זכרם ברוך.

ואם יש ניחומים למותם הרי זאת נחמתנו: בקרב נפלו, מות גיבורים מתו.

שרה פטישי

יומן יגור, 25.3.1994

[בצירוף תוספות והערות של אברהם פטישי]

הגעתי ליגור ב-1934 ב"עליה נבחרת". ההכשרה בקלוסובה קיבלה 20 סרטיפיקטים. הצלחנו להעלות שני אנשים על כל סרטיפיקט. העליה היתה זכות גדולה והסרטיפיקט ניתן רק למי שהתחייב להתיישבות בקיבוץ. רציתי להגיע ליגור, כי החברים שלי מקלוסובה הגיעו הנה ב-1932. מעיר הולדתי, קרמניץ, הגיעו עד אז עשרה אנשים, ביניהם השלושה שנרצחו מהמארב ב-1931…

אני זוכרת שהגענו בלילה. לא היתה נפש חיה מסביב. כלום מסביב. אבנים. הרגשתי שאני בג'ונגל. למחרת, בבוקר הראשון שלי ביגור, פנה אלי צבי זעירא, שהיה מזכיר או סדרן עבודה, ואמר: "אני זקוק לעזרה במאפייה. יעירו אותך בלילה לעבודה". ובאמת, בשתיים בלילה העיר אותי השומר וליווה אותי למאפייה…

חוה ביידץ ופרידה זיידל לשו את הלחם בידיים. אני הייתי גדולה וחזקה והן קפצו עלי מיד שאעזור להן, וכך נהייתי עובדת מרכזית במאפייה. היתה בעיה במה להסיק את התנור… בימים הבאים, כשקמתי באמצע הלילה לעבודה, הייתי עוברת דרך איזור הבניין לאסוף עצים לאפיית הלחם. אחרי שבוע-שבועיים, בבוקר בהיר אחד, פגש אותי פינייה פלד ואמר: "זאת את שגונבת לי את העצים מהבניין!" אמרתי לו שאין במה להסיק את התנור. הוא דרש ממני להפסיק. אמרתי לו: "בוא נעשה הסכם… תשים לי פה בפינה את העצים שאתה לא צריך. אני בלי העצים – לא אופה לחם!" אני לא יכולה לשכוח שהחזקתי לו ביד ואמרתי לו: "אני חדשה פה ואתה איש קשה, אבל ביחד נצליח שלחברים יהיה לחם לארוחת בוקר!"

אחרי תקופה במאפייה עברתי לעבוד במחצבת "ארבע וחצי" בנשר. בימים הראשונים ירו עלינו כל יום כשבאנו לעבודה. אני זוכרת ששרוליק וקסר קיבל כדור ברגל. ניהלתי שם את המטבח שהאכיל יותר מ-200 פועלים.

ב-1941 יצאתי לעזרה בסדום. בא טבנקין ואמר: "תראי שרה, מקימים פלוגה בסדום. אני צריך שתתגייסי עם עוד כמה חברים". סונקה אמרה לי: "שרה, אל תצאי, אף אחד לא החזיק שם מעמד חודש". בסוף יצאתי והייתי שם שלוש שנים בתנאים מאוד קשים. זה נחשב מבחינת הגזבר כתעריף "גיוס וחצי", שהיה משתלם מאוד כספית ליגור. העבודה בסדום במפעל האשלג היתה קשה מאוד. המטרה היתה כספי "עבודת חוץ" עבור המשקים…

ב-1944 חזרתי ליגור והתחתנתי עם אברהם. עבדתי בבתי ילדים, במטבח ובמכבסה. נולדו לי שלושת הבנים: חנוך, אביהו ואיתמר (אברהם: היא היתה "חלוצה" ו"גיבורת הקיבוץ". עול הטיפול בילדים נפל כולו עלי. היא היתה נוסעת ומתגייסת ולנה במקומות רחוקים, ואני נשארתי עם הילדים).

במשך שנים ארוכות יצאתי ל"גיוסים דחופים" מטעם יגור לכל מיני קיבוצים לתקופות קצרות וארוכות. הייתי מגוייסת בעיקר למטבחים… נחלצתי לעזרת חמישה קיבוצים: סדום, מלכיה, נוה-אור, נחשולים ויד-חנה. לנחשולים, לדוגמה, גוייסתי שלוש פעמים, כל פעם לחודש-חודשיים. בלי העזרה מיגור קיבוצים כמו מלכיה ונחשולים לא היו שורדים….

ז'ניה פעם אמרה לי (כשהיתה בסידור עבודה): "שרה, תגידי לי פעם אחת, איפה את באמת? כי פעם את פה ופעם את פה". אמרתי לה: "זה לא אני, זה המזכירות". והיא אמרה "אז תגידי להם בקיבוץ המאוחד שגם ביגור צריך עזרה!"….

אין לי מילים להסביר איך גידלנו שלושה בנים – ועוד קיבלנו פרס מחיל האוויר – בלי טלפון ובלי אוטו. בבקרים היינו אוספים את המדים של הבנים ב-5 בבוקר מהכביסה ואברהם עמד וגיהץ. כשהתמנה יהל (הנכד) למפקד טייסת דרש שהסבתא תענוד לו את הדרגות.

היו הרבה רגעים לא קלים. היו תקופות שבקושי רב החזקנו מעמד, ואני מאושרת שחיינו הסתיימו ביגור עם הרבה כבוד ויחס מהמשק שאני מאוד מעריכה… מי שלא מכיר את היחס לאנשים מבוגרים מחוץ לקיבוץ, ולא סבל מהיחס המשפיל והפוגע לזקנים בבתי החולים, לא יודע להעריך את מה שאנו מקבלים כאן. עובדי "בית אחוה" למשל, שהם לא מהמשפחה הקרובה, מטפלים בנו כמו מלאכים. ואת זה צריך להעריך.

היום, כשכל-כך הרבה קיבוצים מתפרקים, ואפילו ביגור ישנם קולות לפרק הכל מהיום למחר, אני אומרת: "תראו, לקח לנו כל-כך הרבה זמן, מאמצים ועבודה להקים קיבוץ, כל-כך הרבה דם יזע ודמעות – בואו לפחות נעשה את השינוי לאט לאט".

שרה פטישי

יומן יגור, 11.5.2005