שרה קרדוש
נולדה – 11.9.1924
נפטרה – 28.7.2009
שרה קרדוש לבית וייס נולדה בעיירה בקשצ'ובו בהונגריה, להוריה אירן ומור וייס. למשפחת וייס היו ארבעה ילדים: אח בכור בלה, אחות גדולה פירושקה ושתי בנות תאומות זהות: שרה (קטלין) ואנה. המשפחה חיה באזור כפרי. ימי ילדותה עברו עליה בחוות חקלאית שניהל אביה ליד העיירה בקשצ'ובו. היא למדה עם אחותה בבית ספר בעיירה ואחר כך על ידי מורה פרטי בבית.
ימי נערותה הסתיימו עת עננת השחור של שואת אירופה הגיעה עדי יהדות הונגריה, בשנת 1943. בשנת 1943 נלקח אחיה הבכור למחנות הכפייה ולא שב משם. המשפחה כולה נלקחה באפריל 1944 לגטו בעיר בקשצ'ובו, שם ניסו לשרוד כפי יכולתם. מהגטו נלקחו נשים, ילדים וזקנים, בקרונות משא של בהמות לבירקנאו ומשם לאושוויץ (ביוני 1944). חיילים גרמנים הפרידו בין שרה ואחותה התאומה לבין שאר המשפחה שנלקחה הישר למשרפות.
מספרות שרה: "שתי תאומות היינו בביתנו, אני ואחותי. אהבנו מאוד זו את זו. תמיד בילינו יחד ולבשנו את אותן השמלות. בתכנית השטנית של הנאצים נועד גורל מיוחד ואכזרי לתאומים, ממנו גם אנחנו לא נמלטנו. בנות 19 היינו, אני ואחותי, כשנלקחנו לאושוויץ יחד עם כל המשפחה. עם הגיע הרכבת למחנה ההשמדה לקחו אותנו למקום ריכוז מיוחד של תאומות, כי הכירו אותנו לפי המראה והלבוש הדומה. היה זה מחנה בו עשה ד"ר מנגלה את נסיונותיו הרפואיים. שרדנו את החורף עד ינואר 1945. עם התקרב סוף המלחמה, חיסלו הגרמנים את מחנה אושוויץ והעבירו אותנו ברגל, בחורף, בקור ובשלג למחנה אחר. כולם היו חולים ותשושים. אחותי חלתה בטיפוס… מה עז היה רצוני להצילה, אך היא לא החזיקה מעמד… אכן, אבדה לי אחותי, אחות תאומה. כאילו ניתק אבר מגופי… עד היום קשה לי להתגבר על אובדנה".
עם תום המלחמה ב-1 במאי 1945 היה השחרור. לאחר השחרור יצאה שרה למסעה חזרה להונגריה. כאשר הגיעה לעיירת ילדותה התברר כי מהמשפחה הגדולה נותרו רק שרידים. שם פגשה את דוב (אימרה) גיסה, שהיה נשוי לפני המלחמה לאחותה הגדולה והיו להם שתי בנות. היא בישרה לו את הבשורות המרות. שניהם, שנשארו כמעט לבד מכל משפחתם, החלו לרקום יחד חיים חדשים.
כאשר דוב הציע נישואין לשרה היא העמידה שני תנאים בפניו. האחד – שאם אחותה הבכירה פירושקה (אשתו הראשונה) תחזור מהתופת היא מפנה את מקומה. התנאי השני היה – כי הם לא יישארו בהונגריה וכי יעלו לארץ ישראל.
מסע העלייה לארץ ארך כשנתיים בתוכו פרק של הכשרה חלוצית, וכן הפלגה באניה "כנסת ישראל", אשר הוחזרה למחנות המעצר בקפריסין ע"י הבריטים. בקפריסין הרתה שרה את בנה הראשון, גבי, אשר נולד לאחר הגיעם לארץ ישראל למחנה המעפילים בעתלית, בשנת 1947.
אבא ואמא עברו לקיבוץ יגור, שם החלו בפרק חיים חדש בחייהם כאנשים חופשיים בארץ ישראל. למרות הקשיים הרבים הם התערו יחד עם הקבוצה ההונגרית הגדולה שהתקבצה ביגור. אמא עבדה שנים רבות בבתי הילדים ויצרה קשרים מיוחדים איתם, שנשארו לאורך שנים. לאחר מכן עבדה כמחסנאית, במועדון החברים ולבסוף במקצועה כתופרת.
אבא ואמא הקימו משפחה עם ארבעת ילדיהם: גבי הבן הבכור, נעמי והתאומות עינת ותלמה. הרבה ילדים מאומצים היו במשפחה שלנו וכולם קיבלו יחס שווה. אמא ואבא פתחו את הדלת ואת הלב. בשנת 1989 נפטר אבא דוב. אמא זכתה לנכדים ונינים ובכך זכתה לסגור מעגל חיים שלם ומאושר.
השנה, ביום הזכרון לשואה, נסגר מעגל נוסף בחייה של שרה. סיפור השרדותה בשואה הומחז ועלה כהצגת יחיד מרגשת בטקס המרכזי בעצרת בקיבוץ לוחמי הגטאות.
אמא יקרה לנו. היית אשה חמה ואוהבת, חרדה, דאגנית, דעתנית וסקרנית, חרוצה וישרת דרך. איך שמחת לראות כל נכד ונכדה! איך ישבת בפסח חגיגית וזקופה ושרת בהנאה את שיריו! תמיד הצטיינת ברצונך לדעת וללמוד עוד ועוד. גם כאשר כשלו הרגליים, היית משוחחת בעירנות ומתווכחת נמרצות.
אמא, נשארנו כולנו לחיות ביגור כמשפחה מלוכדת. היית נוהגת לספור אותנו יום יום.
בחדשים האחרונים ישבנו כל ערב על המרפסת הגבוהה בבית אחוה, עוקבים אחר מהלכי הטבע – נשירתם של עלי העצים הותיקים וצמיחה של חדשים, מעוף העורבים ושקיעת החמה. גם בסוף ימיך, יותר מששמרנו אנחנו עלייך, שמרת את עלינו.
את נמצאת עמנו במחוות קטנות, בהנפות האצבע, בקשר שבינינו, במשפטים שאנו מצטטים בלי משים. בתוכנו הינך – חלק משורשינו, חלק מענפינו. אישה קטנה, עם מוטת כנפיים רחבה.
יהי זכרך ברוך.
ילדייך – גבי, נעמי, תלמה ועינת וכל בני המשפחה.