דוד וונדר

03/10/1923 - 23/02/1993

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג תשרי התרפ"ד

תאריך פטירה: ב' אדר התשנ"ג

ארץ לידה: הונגריה

עבודה: לגין, מתפרה, נשר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יהודית וונדר

בנים ובנות: אברהם וונדר

דוד וונדר

דוד וונדר נולד בשנת 1923 בעיר דברצ'ין אשר בהונגריה. בן שמיני מתוך 11 בנים ובנות. אב המשפחה הקים עסק של פחחות שנתן פרנסה טובה וחיי רווחה, כל זאת עד שנכנסו הרומנים להונגריה, עוד בטרם נולד דוד, ושדדו את כל רכוש המשפחה והשאירוה בחוסר כל שלתוכו נולד דוד, ובמציאות הזאת גדל. אחיו למדו את מהות האחריות כבר מגיל צעיר, והיו יוצאים למכור דברי סידקית ברחובות העיר כדי להביא מעט פרוטות הביתה. דוד נשלח מביתו לחיות בביתו של חייט וללמוד ממנו את עבודתו.
בעיר דברצ'ין הייתה התבוללות ורק מועדים כראש השנה ויום הכיפורים זכו לתשומת לב עד כדי הליכה לבית הכנסת. לחלל שנוצר חדרה התנועה הציונית בעזרת תנועת "העובד" שהחלה לשכנע את הצעירים לעלות לארץ ישראל.
שנת 1943 הייתה שנת מפנה ליהדות הונגריה. דוד נלקח למחנה. כעבור שנה הועברו כל יושבי המחנה לגרמניה דרך מחנה מטהאוזן למחנה גונצקינכן שבו סבלו רעב גדול ועבדו בפרך בסחיבת אבנים כבדות ועבודות קשות אחרות. התנאים הקשים הפילו חללים רבים ודוד היה על סף שבירה. למזלו הגיע אחיו למחנה ושם סיפרו לו על גורל דוד. בנחישותו הרבה חיפש האח את דוד ומצאו באחד הבורות כשהוא עדיין חי והחזירו לצריף. סוף המלחמה, שחרור ע"י האמריקאים, דוד מתרפא בבית חולים וחוזר לאיתנו, לפחות מבחינה פיזית. כמו כל שרידי המחנות, חוזר דוד להונגריה לחפש את משפחתו. מתברר לו שההורים ניספו, אך כעבור זמן מה נודע לו שכל אחיו נותרו בחיים. ההסבר בהישרדות המופלאה הזאת, לפי פולקלור המשפחה, מקורו בשם "וונדר" שפירושו – פלא, נס.
דוד פונה לתנועת "העובד" המתחדשת כדי לעלות לישראל. ספינה בשם "הגנה", כשעל סיפונה כ-2800 עולים, מביאה אותם לחופי הארץ והאנגלים מקבלים את פניהם באיומי נשק ומכות. הומתק להם מזלם והובאו למחנה עתלית. שם פוגש דוד את יהודית ונרקם הקשר המשפחתי, המביאם בסוף המסע ליגור, וכעבור מספר חודשים נולד בנם היחיד, אברהם.
דוד עבד ב"נשר" ובלגין. כשעבד מספר שנים במחסן הכללי, השגחנו בידי הזהב שלו בעשותו תיקונים שונים של חפצי בית. בשנים האחרונות חזר אל מקצוע ילדותו – החייטות. תענוג היה לעקוב אחר תנועות ידיו המודדות, מותחות פה, מיישרות שם. ידע להוציא עבודה נקיה. דוד הירבה לעשות תיקונים בחדרי חברים, בשעות הערב. כאן כפתור בכורסא ושם ריפוד כריות. תמיד בשקט עצור בלי הרבה דיבור, אבל עם הומור, הרבה פעמים הומור של ביקורת. אנחנו צוחקים ודוד נשאר רציני, כאילו נשאר מחוץ לבדיחה. לא ראינו אותו מתפוצץ מצחוק, או סתם צוחק צחוק בריא וחופשי. נראה כמשמר זכרונות.
בשנה האחרונה חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של דוד, ויהודית מלווה אותו במחלתו. אבל יהודית איננה לבדה. חבריהם ביגור עוזרים על ידה ומקלים בנשיאת המחשבה על הצפוי לבוא.
לדוד ויהודית 5 נכדים והקשר ביניהם מאד חזק. כנראה משך אליו דוד את נכדיו הודות להומור שלו, לכנות, לדיבור הישיר והאיכפתיות שהיו בו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פגישה עם אח

    בעירי דברצ'ין שבהונגריה ההתבוללות היתה רבה. רק בראש השנה ויום הכיפורים היו היהודים נזכרים ביהדותם ומבקרים בבית הכנסת. היה בית-ספר יהודי אחד, וגם הוא בשפה ההונגרית. אמנם אנטישמיות רשמית לא היתה, אבל פרעות והרבצות פה ושם היו והיו.

    בשנת 1943 נלקחתי למחנה עבודה, הייתי אז בן שבע-עשרה. כעבור שנה באו הגרמנים, ובין היתר פרקו את המחנה ושלחו את כולנו לגרמניה. הביאונו קודם למאוטהאוזן. הנסיעה לשם ארכה שמונה ימים, ללא אוכל וללא מים. כאשר נפתחו דלתות הקרונות רבים נפלו החוצה ללא רוח חיים. כאשר הגענו התברר שאין שם מקום בשבילנו והמשכנו הלאה, ברגל, בקבוצות של 500 איש. לא רבים הגענו ליער גונצקינכן. הסבל היה איום, אנשים נפלו כזבובים. קיבלנו פרוסת לחם לשבוע והעבודה היתה קשה ומפרכת. סחבנו אבנים וחפרנו תעלות אנטי-טנקיות. שלושה ימים שכבתי על-יד מת עד שהוציאוהו. גם מצבי היה רע ביותר. לא יכולתי לעמוד על הרגלים ושני חברים-לצרה החזיקוני משני הצדדים בזמן המִפקד, בכדי שלא יוציאוני לבור המתים אותו חפרנו במו ידינו.

    באותם הימים זכיתי לחוויה בלתי נשכחת. נפגשתי במחנה עם אחי, עליו לא ידעתי דבר. הוא היה בקבוצה אחרת. נראינו כך שלא הכרנו אחד את השני. קשה לתאר את הפגישה בינינו.

    שמונה ימים לפני גמר המלחמה קיבלנו פקודה לזוז לזלצבורג, אבל מפקד המחנה לא ביצע את הפקודה והסגיר את עצמו לאמריקאים. מציבור של 17,000 איש נשארנו מאות ספורות. הרגשתי כי כוחותי אוזלים והייתי על סף המוות, כי נוסף לכול חליתי גם בטיפוס הבהרות. קיבלתי עזרה, וטוב שהיא לא איחרה בכמה שעות.

    האמריקאים העבירוני לאוסטריה. עשו לי תיכף עירוי-דם ושכבתי 18 יום ללא הכרה, אך הודות לטיפול המסור התגברתי וחזרתי לאט לאט לאיתני.

    הגעתי להונגריה ושם נודע לי כי ההורים ניספו בהפצצה יום לפני גמר המלחמה. את גוויותיהם המרוטשות הבאנו לקבר ישראל.

    הצטרפתי להכשרת "העובד", וכעבור חצי-שנה עליתי ארצה באוניה "ההגנה" והגעתי ליגור.

    דוד וונדר

    ספר יגור, עמ' 395