חגי טפר

31/03/1932 - 16/03/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג אדר ב' התרצ"ב

תאריך פטירה: כ"ג אדר התשס"ד

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: ד

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רחל טפר

חגי טפר

בשבת האחרונה, כשהפריחה בשיאה והכל ירוק, נסענו לטייל לגלבוע ועוד – "מבצע" שנראה עכשיו כאילו תוכנן מראש להיות מה שהפך טיול פרידה. ובבוקר אתמול, מצא חגי את מותו על טרקטור בשדה. כמה מתאים לחגי, לחתום חיים בדברים שכל כך אהב – לטייל ולעבוד, במעש וללא תלות.
חגי נולד ברעננה, להוריו יעקב ולאה ב-31.3.1932 והגיע ליגור בגיל הגן. גדל ביגור ועבר את אותו המסלול של בני הדור ההוא, שהיום מוזכר שמו בחיוך עדיין כ"חוג הנוער". בראשית שנות העשרים שלו נשא חגי את מרים ונולדה בתו הבכורה אורנה. הוא נישא בשנית לרחל ונולדו ערן, נעמי ויקיר. היום המשפחה המורחבת כוללת גם את הנכדים.
את ראשית דרכו המקצועית החל בגן הירק, ענף שבו התמחה עוד בתקופת בית הספר. בסוף שנות השישים עבר ללגין בתפקיד מנהל התפעול. חגי תמיד לקח אל עצמו תפקידים אחראיים, יזמיים, של ראש גדול והשקיע את כל כולו בעבודה. ביגור עבר תפקידים ציבוריים שונים ממרכז משק ועד מזכיר, תפקיד שבמהלכו לקה בלבו בפעם הראשונה. המחלה וכל המשתמע ממנה מעולם לא עצרה אותו מלהמשיך לעשות את כל מה שרצה – לפעול, לתרום, לטייל, גם אם זהו טיול אופניים או טרקטורונים עם חבר'ה צעירים שגילם כשליש מגילו. בשנים הבאות פעל חגי להקמת מפעל סינגל, לווי משקי לקיבוצים מעלה צביה ובית אורן, ניהול מנפטת העמק.
לאחר שרשרת תפקידים ציבוריים חגי חזר לאהבת נעוריו – עבודת השדה. הוא נהנה מתחושת החופש והתרומה שבעבודה והמשיך להשקיע את כל כולו בעבודה הזו, העצמאית.
חגי סלד מכל פיאור אישי וכל הגזמה רגשית. ואולי לא היה מסכים לכל "המהומה" הזו סביבו.
הרשינו לעצמנו היום לומר כל זאת: חגי, אבא שלנו, אתה תחסר לנו מאד. הנוכחות השקטה, המופנמת והצנועה שלך הקרינה על כולנו המון עוצמה ובטחון. את הדחף הזה שלך להמשיך קדימה, ללמוד ולהתקדם, אם בהצלחה או כשלון, הנחלת לנו הילדים. אתה היית המודל והמופת, גם מבלי שהיית צריך לומר דבר.
אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים כבר עכשיו.
היה שלום אדם, שהיה בראש ובראשונה בן אדם.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • אבאל'ה

      – – מה היית עבורי? מה עבר ממך הלאה אליי?

      רוח של חופש, בטיולים שהיו לחם חוקנו – תמיד לחפש ולחקור, לעולם לא בדרך הראשית.

      המבט תמיד מופנה הצידה אל הדרך העקלקלה, אל הקושי, להיות עצמאי, לא כמו כולם.

      כיום אני עוסק בעריכת סרטים… חוש המידה שלך, הריסון העצמי, האוזן הרגישה כל כך לזיוף, הם, מבלי שאבחר בכך, כלי העבודה שלי במקצועי, הם המתווים ומשפיעים כל-כך על השיפוט שלי.

      אולי יותר מכל מתנשא היושר שלך. מאיה בהברקה אופיינית לה הזכירה שעבודתך היתה לשרטט את התלמים. מי כמוך ידע לעשותם ישרים כל-כך… אין גבול לערכם של היושר וההגינות שהטבעת בנו ללא מילים.

      יותר מכל אני רואה את חשיבותם בביתי פנימה, ביחסיי עם אשתי.

      רוחך תמשיך ללות אותי, אבא, ואני בטוח שככל שחיי יהיו עשירים יותר, תצמחנה ותופענה עוד מן התכונות שבנו את חייך בעוז.

      ביום מותך, בדקות הראשונות לאחר היוודע האסון הנורא, נעצבתי מאוד, ויותר מהיותי יתום מעכשיו, נעצבתי על בתי שלא תזכה להכיר את סבה היקר. מאיה ואני חשנו איך בתנו יערה שובה את ליבך. כל-כך שמחנו שהראית לה אהבה אמיתית. הכל הוביל לכך שתלווה אותה כסבא אוהב עוד שנים ארוכות…

      ועכשיו, כשעלי להיפרד ממך, ארצה לזכור אותך כך – רוכן בשמחה אל בתי יערה ומחייך אליה חיוך שלא יישכח.

      נוח בשלום, אבא.

      זוכר ואוהב אותך, יקיר

      (מתוך חוברת הזיכרון)

    • קול שקט ובוטח

      קול שקט היה לו.

      קשה היה לגלות את חגי מבעד למתינות והרוגע האופייניים לו. קשה היה לראותו נחפז, מתלהם או סתם מתלהב…

      בדברו אל המיקרופון ולפני הציבור נהג תמיד לפי הכלל ש: דברים הנקראים מהכתב עוברים זיקוק מחושב. לפיכך היה שולף נייר מקופל בקפידה וקורא את דבריו אל המאזינים בדממה. כי קול שקט ובוטח היה לו.

      בשנים האחרונות – לא איש כמוהו יתכנס אל זקנתו – חגי שקד על רעיונות להתארגנות מחודשת ביגור. התעקשותו להמשיך לעבוד היתה תמצית אופיו…

      את חגי העסיק מאוד המשך הקיום הקיבוצי. פה התגלה חגי סוער, רגשני ומאוד עקבי והגיוני. מאוד קומם אותו גל המחשבה השוטף את הקיבוצים, על פיו יש להיערך ל"יום האחרון" ול"פירוק החבילה" המשותפת.

      למרות שלא היה אמון על נאומים נלהבים וחוצבי להבות, חגי ניסה לכתוב, ניסה להביע את דעתו ולשכנע חברים.

      קולו השקט לא הסגיר את סערות נפשו.

      חגי חיפש בטחונות ממשיים לחבר כדי שהמסגרת המשותפת תהיה כדאית וראויה ולא בכדי להקל את תהליכי הפירוק.

      אצלו תמיד נשקלה עוד אפשרות איך "לרבע את המעגל" בתקופה של דאגות וחרדות אישיות עם העלאת היכולת לקיום משותף שלנו בקיבוץ.

      מאוד חשוב היה לו למצוא דרכים מתאימות לחברים מרוצים ולא ממורמרים ומסתגרים.

      לא פעם, כשהביע דעה וביטא עמדה, היתה בו נחישות עקשנית של הכל או לא כלום. למי שלא היה קרוב אליו יתכן ועקשנות זו היתה בלתי מובנת.

      אבל חגי הציע בכתב ובניסוח מחושב נושאים לדיון בענייני הדיור והרכוש המשותף. הוא הביע דעה והציע הצעות נבונות בענייני ארגון ובחירת בעלי תפקידים ביגור. עצותיו ורעיונותיו עוד יידונו וייזכרו בעתיד.

      עד ימיו האחרונים, בקולו הנחלש והברור, הוא שימש לי יועץ ותומך.

      שלוותו ותבונתו יחסרו לי.

      יעקב עציון

      (מתוך חוברת הזיכרון)

    • לשינוי האקלים הציבורי

      הצעת צוות עבודה ופרנסה – לשינוי האקלים הציבורי (קטע ממאמר)

      גדלנו וצמחנו בחברה וולנטרית הבנויה על הכפפת רצונות, מאוויים ויכולות, קודם כל לטובת הכלל.

      כך בנינו מקורות פרנסה והכנסה מצליחים ויצרנו נכסים משותפים המאפשרים קיום הוגן וגם רווחה.

      במקביל, נוצרה תחושה שהכל מובטח – קיומנו ורווחתנו – גם באי עשייה.

      הכלכלה העכשווית דורשת עשייה מתמדת ובלתי נלאית להגדלת מקורות הכנסה, כדי להבטיח הקיים וכדי לשפר מצבנו החומרי והרוחני.

      כי אם לא כן, אנו בתהליך של "אכילת" נכסינו ונגיסה בכושר קיומנו ורווחתנו.

      אנו בעיצומו של תהליך שלילי – יותר ויותר מעבודתנו נעשית על-ידי עבודה ושירותים קנויים הכרוכים באבטלת נפלטים ממעגל ייצור ההכנסה שהופכים לנטל על המערכת והחברה.

      בהצעה יש סיכוי לעצור ולהיחלץ ממעגל הנסיגה על-ידי תמריצים להחלפת עבודה קנוייה בעבודה עצמית, שאמורים להשפיע על דפוסי התנהגותנו ולהתאימם לזמננו.

      חיינו שזורים וסובבים בכסף, שזה מזמן כבר לא מזהם. וככל שנייצר יותר כסף, נוכל לקיים חברה בריאה, יציבה ומשגשגת.

      (מתוך "דפי יגור", 23.11.2001)

    • מהו בן אדם?

      (קטע מתוך דברים שכתב לנכדתו נועה)

      לנועה נכדתנו הנחמדה.

      עזרתי לסבתא שלך להדפיס את הזיכרונות שלה משנותיה הצעירות על סף גיל ההתבגרות.

      זה גרם לי לרצות לשתפך בהגיגים "פילוסופיים" (מחשבות לא סדורות) הנוגעים לגיל ההתבגרות, כי את עומדת בפני העיתוי – תחילת ההתבגרות גופנית ושכלית.

      תהליך ההתבגרות הוא אין-סופי ויכול אני להבטיחך שאינו נגמר אף פעם (גם אם יש כאלה שלא ניכר עליהם שעברו דבר). וגם כשנדמה שהכל בהיר וברור וכל נושא מונח במשבצת שלו, יש מקום להטיל ספק, לבחינה מחדש, הרחבה, הכללה וכו'…

      גיל ההתבגרות תורם להחלת העומק, הרחבה, הקשרים והיבטים ערכיים ומוסריים. אבל צריך לזכור שלא מונית לתפקיד שיפוט בלבד. כי כדי לשחק בתפקיד זה דרוש ניסיון מצטבר, ידע ומטען אנושי ותרבותי רחב ועמוק וזו משימה לכל החיים.

      בעולמנו העכשווי אנשים נמדדים על פי כשרונם ומומחיותם לטפל בידע ברמה הגבוהה ביותר, אבל לעיתים בתחום צר מאוד, מה שמונע מהם להיפתח ל"שאר העולם". זה תהליך בלתי נמנע והכרחי, אבל אסור שיסתור את המהלך האוניברסלי של גיבוש אישי עצמי, על תקן שאני קורא לו "בן אדם".

      מהו בן אדם?

      במושגים שלבטח לקוחים מהניסיון המצטבר הכללי – אדם עם גישה לידע מגוון וכמה שיותר רחב, שצבר ערכי תרבות, גם אם לא ניגן על כינור בילדותו, שהטמיע נורמות ערכיות ומוסריות כמו יושרה, כנות, ראייה והתחשבות בזולת, סובלנות ועוד. צירוף מרכיבים אלו מאפשר לו מבט אנושי רחב גם בנושאים שאינם מוכרים לו מחיי היום-יום, והעיקר – את היכולת לנקוט עמדה ולפי החוצפה גם להביע דעה ולהיאבק עליה.

      נועה, זו אינה צוואה (ואפילו לא סוד) אלא ניסיון לשתפך בהשקפתי על החיים בקטע זה. כפי שאנו מכירים את אישיותך, הדברים אינם זרים לך (מלבד אולי כמה מילים נוספות הכרחיות), ספגת טעמם מההורים וממשפחתך הרחבה וגם הטמעת אותם.

      "הקונץ" במריחת הדברים על הנייר הוא ש"יעשו היגיון" (MAKE SENSE), שיהיו נכונים דקדוקית ולוגית, עם משמעות ועם מסר שניתן להזדהות אתו ואולי גם לפעול ברוחו.

      כל טוב!

      סבא שלך חגי

      (מתוך חוברת הזיכרון)

    • אם יש את נפשך לדעת

      אם יש את נפשך לדעת… (ח.נ. ביאליק)

      בשנת 1959 זרענו לראשונה כותנה ביגור, והופס כבר עברו 50 שנים. רק אחרי שנים הבנתי שהתחלה צנועה זו, 100 דונם בסך הכל, היתה תחילתו של מפנה רב משמעות בכלכלה ובחקלאות של יגור. תחילתו של המפנה היתה כשבע שנים קודם, כאשר חזרו הבנים הראשונים מצה"ל.

      ברשימה קצרה זו אינני רוצה לעמוד על הצד הכלכלי אלא לציין דווקא צד אחר שאני נושא עמי כל השנים – אני רוצה לכתוב כמה מילים על חגי טפר ז"ל.

      חגי עבד בגן הירק כשהיינו בכתות ההמשך וחזר לשם עם שחרורו מהצבא. עיבוד הקרקע בגן הירק, חוץ מהחריש, נעשה אז בעבודת פרֵדות. בגן הירק היה טרקטור שקראו לו "קטינא" ( Farmall A בעל 13 כ"ס), טרקטור שתוכנן להפליא, במיוחד לגידול ירקות. הוא נקנה בדמי השחרור מצה"ל של יענקלה קמינסקי – סלע. עד שחגי חזר מהצבא, עבד הטרקטור על תקן של פרד. כלומר, בבוקר הביא את העובדים לשדה ובסוף היום החזיר אותם הביתה. חגי לקח את ספר הטרקטור ולמד אותו. הוא מצא שעם הטרקטור הגיע ארגז חתום ובו קולטיבטור שתוכנן במיוחד לטרקטור הזה, ואביזרים אחרים. עם הרכבת הקולטיבטור והכנסתו לעבודה (עם כלים נוספים) נגמרה עבודת הפרדות והתחילה תקופה מודרנית. עד אז היה מקובל שטרקטור אופני אינו מתאים לעיבודים חקלאיים, כי את אלה מבצעים רק בטרקטור זחלי. אמנם באמריקה עושים הכל עם טרקטור אופני "אבל אצלנו זה לא אמריקה!"

      יהיה אולי מוזר לשמוע שחגי הוא זה שהנהיג ביגור שצריך לעבוד בתלמים ישרים. הפלחים הוותיקים צחקו ולא הבינו למה תלם צריך להיות ישר (מכירים את הסיפור על מוישה וותיק, שפתח תלם לפי פרה שעמדה בשדה?), כי "מה שיוצא – יוצא", ומה זה חשוב אם התלם הוא "זָיי שוֹכֶת אִיל גָ'מָל" (בערבית: כמו גמל משתין), כפי שיצחק תמרי היה אומר.

      היה מקובל שכל התיקונים היו מבוצעים ע"י המוסך. הפלח חורש, זורע, קוצר ושובר, ומוישה-ארק'ה מתקן. לחגי לא היתה סבלנות להליך הזה, והוא הנהיג שמה שרק ניתן אנחנו מתקנים בעצמנו, ומיד. ומאז זה נעשה דבר המובן מאליו.

      אבל הדבר החשוב ביותר שחגי הכניס היה נורמה של מוסר עבודה, שלא היה מקובל עד אז כנורמה של כל הענף. בלי אומר והטפת מוסר, רק בדוגמה האישית שלו, הפכה הנורמה הזאת לנורמה של הענף כולו. כשעבדנו באסיף תפ"א, למשל, היינו, העובדים הקבועים, מתחילים בשעה 4 בבוקר בהכנות כדי שבשעה 6 הכל יהיה מוכן לקלוט את בני הנוער שגויסו לעבודה, ועם תום יום האסיף היינו ממשיכים, מעמיסים את השקים המלאים ומובילים אותם למיון ב"מגרסה". הנורמה היתה שעובדים "כמה שצריך".

      "גן הירק", שהפך בהמשך ל"גידולי תעשיה" ובגר כ"גד"ש יגור", היה מקור משיכה, גאווה ועוגן לקליטת הצעירים ביגור, הרבה מאוד בזכות הרוח הזאת שעליה כתבתי.