מאיר פלוט

22/11/1910 - 07/07/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' חשון התרע"א

תאריך פטירה: י"ד תמוז התש"נ

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: עדה פלוט

אחים ואחיות: שלום פלוט

נינים ונינות: מעוז פז, תור פז

מאיר פלוט

נִפָּרֵד מֵאֵלֶּה שֶׁקָשֶׁה לְעָזְבָם –
לא בְּקוֹל רָם.

נאמַר לָהֶם רַק, כִּי אֵין לְהָשִׁיב
אֶת אֲשֶׁר אֵין לְהָשִׁיב.

נַזְכִּיר לָהֶם רַק (אוֹ מוּטָב לא נַזְכִּיר)
שׁוּרָה כָּלְשֶהִי אוֹ בַּיִת מִשִׁיר.

וְאִם בְּלַהַט לִבָּם נִפָגֵשׁ –
נְכַבֶּה אֶת הָאֵשׁ.

נְצַנֵן אֶת הַחוֹם הַנוֹדֵף מִיָּדָם.
נַשְׁאִירֵם לְבַדָם.

אברהם חלפי

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • במדי נוטר

    קיץ 1938. המאורעות בארץ בעיצומם. המצב בדרכים חמור. מקומות עבודה פתוחים כמו השדה, מחצבות וכו' מאויימים ע"י מארבים. נופלים חללים. יום יום וחלליו. יש צורך להשתלט על הביטחון בדרכים, במחצבות ובשדות, וכן במקומות עבודה פתוחים אחרים. המשטרה האנגלית אינה עושה ואינה מבטיחה שום דבר.

    באותם הימים נקראתי לעמוד בראש קבוצה שמתפקידה להגן על עובדי מחצבת סולל-בונה בק"מ ארבע וחצי. היו שם כעשרה בחורים מאגודת השומרים, ואלה גוייסו למשטרה כנוטרים. עם בואנו התחלנו לסייר את הגבעות בסביבה הקרובה למחצבה. יום-יום לפני התחלת העבודה עלינו על ההרים, ולאחר סיור בסביבה השארנו מספר שומרים בעמדות ניידות לכל היום. היתר ירדו למחצבה ובחלקם ליוו שיירות חצץ בכביש עכו-חיפה-כביש הצפון. לא פעם הותקפנו מן המארב. מגמת הכנופיות באותם הימים היתה לחטוף אנשי ההגנה ולהתעלל בהם, אך לרוב לא עלה זממם בידם.

    קרוב לשנה נמשך שירותי בנוטרות המחצבה, בהבטיחנו את החצץ לבניין מבצרי "טיגרט" וגדר הצפון. והנה נקראתי לחזור למשק כאחראי לתחנת הנוטרים ביגור אשר ריכזה את הנשק של נוטרי המקום, הרזרבה למושבעים (נוטרים ללא שכר, אשר עבדו עבודתם האזרחית והושבעו, על מנת שיוכלו לשאת נשק בזמן הצורך)… היא גם פיקחה על השמירה במשק ובשדה ועל האימונים של כל המושבעים. האחראי על התחנה שימש גם מדריך לכל כוח הנוטרים… בהתאם לכך עברתי קורס משטרתי לשימוש בנשק קל. את ידיעותי אלה וכן גם ידיעות שרכשתי בקורס מ"כים של ההגנה עוד לפני כן, מסרתי לחברי יגור באמצעות שיעורים יום-יום, תחת מסווה הנוטרות. מאות חברי המשק חבשו את ה"ברט" החום של ה"מושבע", לקחו את הנשק והתאמנו.

    כקורפורל (רב-טוראי) הנוטרים שימשתי את אירגון ההגנה גם לאימון אנשי הישובים קרית-חרושת ואלרואי. פעם אחת, כשהדרכתי את אנשי אלרואי בזריקת רימון חי, קרה שאחד המתאמנים, בתנופתו לאחור, השמיט מידו את הרימון. הספקתי לסחבו איתי בריצה קדימה ולהתרחק ממקום ההתפוצצות, וכך ניצלנו שנינו.

    בשנת 1942, בתקופת אל-עלמיין, הוקמו המ"נים – כוח של מחלקה מגוייסת, מצוייד בנשק מחלקתי, בשריונית וטנדר פתוח. הועברתי למ"ן להיות מפקדו. עסקנו בסיורים בסביבה במעגל יגור-נשר-כפר חסידים-כפר הנוער הדתי-שער העמקים-טבעון-קרית עמל-אלרואי-קרית חרושת-יגור. שטח עצום בשביל כוח של מחלקה מצומצמת, בהתחשב בסכנות הצפויות מכוח אויב מוצנח או מגייס חמישי מקרב הערבים. המשטרה היתה חסרת אונים (הצבא היה עסוק בלחימה בחזית אל-עלמיין), היא היתה ברובה ערבית, עויינת ומתנכלת. מעט האנגלים שהיו בה – כל מעיינם היה כיצד להיחלץ מן הצרה במקרה של נסיגה כללית לעבר הודו. כל היוזמה היתה בידינו, כאנשי המשטרה והסוכנות-ההגנה. ברם עיקר עיסוקנו היה אימון והדרכה. התאמנו כולם. התירגול היה "יבש". לא הורשינו לתרגל באש חיה אבל עברנו מטווחים – מטווח זעיר ומטווח פתוח.

    בתחילת תש"ו, לאחר שבע שנות שירות במדי הנוטר, פשטתי אותם וחזרתי לעבודתי במשק, זמן קצר לפני "השבת השחורה".

    מאיר פלוט

    ספר יגור, עמ' 167