מתוך הספר: קרעים של ניצנים
ראיון ועריכה: צילה הירשפלד
שאלה: נעמי, ספרי לנו מהתחלה, ממתי שתוכלי לזכור.
נעמי: שנת 1933 – נולדתי בפולין, בבית ציוני, להורים צערים נחושים בדעתם לעלות לארץ-ישראל, חשים את ריח המלחמה בפתח (היטלר כבר בשלטון).
גרנו בלודז', באזור מגורים פולני, סביבה פולנית אוהדת ואהובה עלי, אבל ביתנו המשפחתי היה יהודי ושימש מקום מפגש לאנשי "החלוץ", לצעירים ולמנהיגים.
זכור לי צילום גדול ובהיר תלוי מעל שולחן האוכל והדיונים, ובתמונה – נהלל הבנויה בעיגול. זו הייתה תעודת הזהות של הבית שלי. התמונה הזאת הקרינה את הכיוון – על הגולה היהודית לצאת מפולין, ומיד. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נתנה את האות. בתנועת "החלוץ" בפולין ידעו מה קורה בגרמניה, אך יהודים מעטים נשמעו לקריאה.
עליית משפחתנו לארץ התעכבה מספר שנים כי אבא נדרש להמשיך את תפקידו ב"החלוץ". למעשה, עד יום הולדתי ה-6 גדלתי בבית ארוז למסע, בית חלוצי חסר יציבות, תמיד "לקראת…" ובחרדה מתמדת פן אנו מאחרים לצאת. בבית דיברו גם עברית והכינו אותי לקראת כתה א' שתהיה בארץ-ישראל.
לא ידעתי לדמיין את העתיד, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. היה לי קשה להיפרד מילדות מאושרת. קיבלתי את הדין שילד לא שואלים והבנתי שאין מקום לשאלות והתלבטויות.
שאלה: האם זכורים לך ביטויי אנטישמיות?
נעמי: הזיכרון הראשון שיש לי מפגישה עם האנטישמיות היה, כאשר לנגד עיני אבא הותקף בבוז אנטישמי חריף, לא צפוי, על ידי מי שהיה שוער הבית שלנו, גוי פולני שתמיד הרבה לבטא הערצה ואהדה לאבא. מעמדו החברתי של אבא נרמס לעיני. חשתי את האדמה נשמטת מתחת לרגלינו ומאז ספרתי את החודשים עד לעלייה.
בקיץ האחרון שלפני המלחמה, אבא נסע לקונגרס הציוני בבאזל, ואנחנו בילינו, כמו בכל שנה, בכפר יפהפה. הדירה שלנו כבר הייתה מכורה ואצל אבא היו רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שלנו לארץ. אמא ואני אמורות היינו להצטרף אל אבא לאחר מסיבת פרידה שלנו מהמשפחה – מסיבה שנערכה אצל אחת מאחיותיה של אמא בבוכניה. במשפחתה של אמי, שחייתה בקרקוב, היו שבעה אחים ואחיות. הם עזבו אחד אחד את העולם הדתי של הוריהם, אך רק אמא הגיעה לתנועה הציונית "החלוץ", וזאת – דרך אבא שהיה המורה שלה בגימנסיה היהודית. אבא בשנים אלה, הכין את עבודת הפרופסור שלו, באוניברסיטה אנטישמית שאפשרה לו להתקדם. הוא המשיך את ההוראה בגימנסיה היהודית בלודז', אך התמסר בעיקר להדרכה והנהגה בסניף הגדול של "החלוץ" בלודז'. בהיותו ציר בקונגרס הציוני בבאזל, חיכה לבואנו עד שלפתע הבין שנטרפו כל הקלפים: השמיים של פולין כוסו בטייסות עמוסות פצצות של הגרמנים.
שאלה: סתיו 1939, את בגיל שש, אין לכם בית. אבא שלך פעיל ציוני שהנאצים בעקבותיו. מה ילדה בת שש מבינה מכל הסובב אותה?
נעמי: צירי הקונגרס מיד ארזו ונמלטו, ביניהם ישראלים שמיהרו לשוב למשפחותיהם לארץ. לעומתם אבא חוזר לפולין – לשלוף את אמא ואותי, ואינו יודע שמן המלכודת הזאת, אליה נכנס, אין דרך להימלט. אבא מגיע, ומייד עם מעט החפצים שבידינו, אנו מצטרפים למשפחות שמתארגנות לבריחה המונית, בעגלות רתומות לסוסים, בדרכים לא דרכים לאורך היערות. בשבילי אלה ימים מאושרים, כי אבא איתנו, אבל הפצצות ממשיכות ליפול. תוך זמן קצר אני צופה באירועים מדהימים ונוראים ומבינה, בתחושה של ילדה, שאיבדנו את הזכות לחיות. אפילו להימלט לא יכולים.
השלמת כיבושה המהיר של פולין בידי הגרמנים, הוא אות להפסקת הבריחה. חזרנו לבוכניה אל המשפחה של אמא. לנו אין כבר בית.
יום אחד העבירו אותנו לגטו. הרגשנו את עצמנו לכודים בעיר זרה, חשודים בהשתייכות לארגונים אינטלקטואליים וציוניים. שוטרים יהודים מובילים את הנאצים בעקבות אבא. אבא בורח לכיוון היערות המוליכים לרוסיה, ואנחנו מחסלים ושורפים כל דבר שיכול להוכיח קשר אל אבא – כל כתביו וכל התמונות הועלו באש. ואני למדתי להגיד "אין אבא". זכור לי שאז תפסתי לראשונה שאין לסמוך על נאמנותו של אף יהודי זר, בשל היותו יהודי. אמא לא נתנה לי לצאת מהבית, גם לא למוסדות חינוכיים ורפואיים שהתארגנו בגטו. הבנתי שאמא לא יכולה להבטיח את הצלתי, ועלי להקשיב לכל מילה שלה. ארבע שנים, בין שנתי השישית לעשירית, הייתי בגטו. למדתי מניסיוני שכל מי שסביבי, נעלם אתמול או ייעלם מחר. אין לדעת אם מה שקיים כרגע, קיומו יימשך. הבנתי שאף אחד מאלה שנעלמו, לא יחזור לחיות. לסבתא האהובה שלי נעלמו חודש אחר חודש – בעלה, בניה ונכדה שלה. הסבתא הדתייה מאד שלי, לפני שנעלמה לי, הספיקה להבהיר לי שמי שממית את ילדיה לא יכול להמשיך להיות האלוהים שלה. לאמא ולי לא אבד אלוהים – במילא לא האמנו בו, אלא כאשר הקשר עם התנועה הציונית ועם הארץ נותק, לא היה במה להתחזק. אבל הייתה לי אמא, ולאמא הייתה מטרה להתאחד עם אבא. ליותר מזה אי אפשר היה לקוות.
כדי לשמור על חיי, הייתי ממושמעת מאד לדרישותיה. בחדר בו הייתי סגורה ומנותקת, לא ניגשתי לחלון עד שאמא שבה מן העבודה, שזיכתה אותה במנת לחם יומית. ליותר מזה אי אפשר היה לצפות בסיומו של יום בדידות ופחדים, שלא מבטיח בכלום את החיים שלמחרת. ובינתיים עוד לא עברנו את שעות הלילה.
ובכל זאת לפנות ערב, בחצר ובסמטה שבין הבתים, היינו, הילדים, נפגשים למשחק ומשוחחים. היינו חברים אמיתיים אחד לשני ואחרי כל אקציה (במשטר הנאצי – פעולה נגד היהודים. שליחת היהודים למחנות הריכוז. צילה), היינו מחפשים אחד את השני להיווכח שניצלנו. פעם אחת שבתי ממחבוא מחוץ לגטו ולא מצאתי ולו ילד אחד. כל הילדים נעלמו. לפתע הבריק לי בתודעה שכל ילד יהודי מסומן למות, כי המטרה של הנאצים היא לחסל את היהודים. באמת-באמת ההורים לא יכולים להציל אותנו. אולי נשארתי הילדה האחרונה? אולי זהו הגטו האחרון? לאמא מגיעות ידיעות על אושוויץ ועל גטאות מתחסלים, מפי אנשי "החלוץ". כאשר התברר לאמא, שהנאצים השיגו את אבא ברוסיה ורצחו אותו, הלך ואבד לה הכוח לחיות ולהאמין שהמלחמה תיגמר. היה לי עצוב. הרגשתי שאני כבר ילדה גדולה – בת עשר. אולי אשאר הילדה האחרונה במשפחה הגדולה שהייתה לנו בפולין. ואכן, היום האחרון של ילדותי בגטו הגיע בסוף שנת 1943, לקראת החורף.
לאחר 4 שנים גטו, בחשיכה ובקור, אמא מוציאה אותי מהגדר של הגטו לחלק הארי. הפרידה היא בלי בכי, בלי חיבוק, בלי נשיקה, שהרי ביטויי רגשות אסורים ומסוכנים פן יתגלה ילד יהודי. במשך שנים ארוכות חנקתי בתוכי את הבכי ההוא, ולראשונה הוא השתחרר רק כשהכרתי את צביקה.
אני עוברת את השער לחלק הארי. על כתפי "תרמיל" כבד מאד של שליחות – להגיע לחברים של אבא, הנמצאים מעבר לגבולות המלחמה, לספר להם מה קרה לאבא, ולהמשיך לארץ ישראל ולספר מה קרה לכולנו, שאולי איש בעולם אינו יודע ולא באים להציל אותנו. תמיד לזכור – אנחנו המאסף, אנחנו האחרונים, אנחנו חייבים.
ברגע הזה, לראשונה בחיי, אני לבד. לבד בעולם. אחראית על עצמי, עצמאית, חייבת לשרוד בשביל למלא שליחות. זוהי התשתית שלי. כל שעבר עלי במהלך חיי, כל שרציתי, עשיתי, חלמתי, כל אלה עומדים על יסודות התשתית הזו ומושרשים בה.
שאלה: איך ילדה בת עשר עושה מסלול כזה לבדה, בתוך מלחמה נוראה כל-כך?
נעמי: העלייה לארץ בלי אמא, דרך ארצות כבושות וארצות חופשיות, נמשכה חצי שנה ארוכה מאד. יום ועוד יום, עם קבוצת הפליטים אליה צורפתי, עברתי שני גבולות ברגל בדרכנו מפולין דרך צ'כיה אל הונגריה, שעדיין לא נכבשה בידי הגרמנים. על הגבול ההונגרי נתפסנו. הקטע הקשה ביותר בחיי היה כאשר הבנתי שבאמת-באמת נשארתי בלי אמא ולתמיד. זו הייתה מכה אדירה: העולם כולו שקע כי אין אמא. בזיכרוני עד היום חסרים כמעט לחלוטין חודש או חודשיים במחנה עצורים. אני זוכרת רק שחליתי, הייתי רעבה וצמאה, שכבתי בבידוד, ורק במקרה הצילו אותי, לפי שמו של אבא, שליחי התנועה. מהיום בו ניצלתי אני זוכרת פרטי פרטים. תחושת הבדידות העמוקה של "אין אמא", התחלפה בכעין התבגרות מוקדמת: אני מרגישה שליטה על עצמי ונחושה למלא את שליחות ההורים.
בדרך לארץ היה עלי להתעכב בבודפסט ולצאת מהונגריה ברכבת דרך רומניה ובולגריה שהיו תחת שלטון גרמני, ולהמשיך לטורקיה. התחנה האחרונה הייתה ראש הנקרה וכך בדרכון חצי מזויף הגעתי לחיפה.
המסע הארוך הזה באירופה היה בשבילי מעין בית ספר מרוכז למדעי החיים, במהלכו מדי יום אני מתעדכנת, לפי "מפות" ששירטטה לי אמא, ויודעת שהגרמנים בעקבותינו. בהונגריה ובקושטא אני חשה מפסידה בתחרות עם הזמן. הולך וזוחל בתוכי הפחד פן לא אגיע לארץ ולא אמלא את השליחות. לרוב אני ילדה יחידה מוצמדת לקבוצת מבוגרים, דרך דרכון חצי מזויף של משפחה זרה, מקשיבה לשיחותיהם ולומדת לאסוף בזיכרון דברים שאחשוב עליהם בשעות הלילה. למדתי לא לסמוך על אמינותם של מבוגרים, כאשר התברר לי לפתע שהאישה שהבטיחה לאמא להביא אותי לסניף התנועה בבודפסט נעלמה ובידה סכום הכסף שאמא הפקידה בידיה להעבירו אלי. אמא סמכה… למדתי גם לא לסמוך על חוכמתם של מבוגרים – יהודים מכובדים, שלווים, עוזרים לפליטים ובטוחים ש"להם זה לא יקרה", שבועות אחדים לפני כניסת הגרמנים לבודפסט, עם רכבות מוכנות להובילם לאושוויץ.
מכת בדידות וחוסר אונים ירדה על ראשי. הבנתי שאין למי לספר, שאיש לא יאמין לי. אולי לא אוכל למלא את השליחות? והלא השליחות היא סיבת ההישרדות שלי, היא הטעם של חיי. לא ידעתי טעם אחר ללא אבא וללא אמא. זה לא היה להינצל בשביל לחיות, אלא להינצל בשביל לחיות כדי לספר לאחרים. לא שיערתי שזה עשוי להשתנות כל עוד אני ילדה.
