שמואל פונדיק

08/08/1910 - 11/04/1987

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' אב התר"ע

תאריך פטירה: י"ב ניסן התשמ"ז

ארץ לידה: פולין

עבודה: בניין, מסגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רחל פונדיק

נינים ונינות: אסף ענבר, מיה ענבר

שמואל פונדיק

אז מה פונדיק, מי ישיר השנה את "הא לחמא" ואת "אמר רבי אליעזר"? ומי יתמוך במקהלה בקול בס, חזק ובוטח הנותן לשירה עומק ודרמטיות? התרגלנו במשך 60 שנה שככה צריך לשיר, ו"ככה" זה – כמו שפונדיק שר. עם הסלסול במקום מסוים, ועם ירידה פתאומית לפיאנו רך, שקט וחם. מה הפלא שהמפגש של פונדיק, עם עלייתו ארצה ב-1932 עם יהודה שרת ביגור, הוליד את קטעי הסולו בהגדת הפסח היגורית, אשר נכתבו מראש עבורו. כי שמואל בלט בקולו המיוחד כבר כנער בעיירת הולדתו קרמניץ בפולין. וכעלם בן 17 היה סולן בבית הכנסת הגדול אשר בנוסף לתפקידו בקהילה היהודית, היה גם כמקום מפגש לצעירי העיירה, אשר רבים מהם כבר פיתחו במחשבתם ובמנהגיהם, תפיסה חילונית. חזנים אשר באו לעיירה רצו לייעד אותו לחזן וזמר אופרה, אבל משפחתו הייתה זקוקה לו כאח בוגר לעוד ארבעה אחים צעירים ממנו ושתי אחיות בוגרות.
שמואל נולד בשנת 1910. בנערותו ראה חילופי שלטון מהירים בפולין אשר היו אחד מספיחיה של מלחמת העולם הראשונה. תופעה זו גרמה לתסיסה בנוער ולבולמוס יציאה מפולניה לארצות אחרות, בעיקר לארה"ב. עיכוב יציאתו לארה"ב ושינוי דרך הייתה הידיעה על רציחתם של ה"שלושה" – ראשוני הקורבנות ביגור – אשר מוצאם וכל משפחותיהם היה בקרמניץ עיר הולדתו. שמואל הצטרף לקבוצת ספורט "מכביאדה" שהיוותה אחיזת עינים לעלייה לארץ. מיד בא ליגור להצטרף לחברו מנוער צבי זעירא. כאן פגש את רחל ועמה הקים משפחה ונולדו ילדיהם: יוסי, יעקב, זיוה ואליעזר. לא שקט על שמריו ודאג כאח בוגר, לעמוד בקשר עם שליחי התנועה, ולהביא לעליית שאר בני משפחתו לארץ. ליגור הצטרף כעבור זמן מה אחיו משה, החי עמנו.
שמואל בלט בידי זהב וכך היה בין טייחי בית ספר טיץ וחדר האוכל ומבנים בהדר הכרמל – בחיפה, כחבר קבוצת הבניין. בסופו של דבר קבע את המסגריה כמקום עבודתו הטבעי בה מצא את יעודו.
שמואל לא הסתפק במקום עבודתו, והפך לעמוד התווך בכל חגי יגור – כאיש מקהלה במשך כ-60 שנה. היה מראשוני המקהלה המקובצת, נסך בטחון סביבו לכל הצעירים שהצטרפו עם השנים והפך לסולן.
שמואל, משקיען ומסור ללא גבול בכל דבר בו עסק, היה כמובן גם אב וסב לדוגמא. קשר קשרים בלתי רגילים עם הנכדים ותמונה אופיינית הייתה לראותו מהלך בשבילי יגור יד ביד בשיחה קולחת עם הקטנים.
נזכרך פונדיק – עם אהבת העבודה והשירה, וכל חג בו הטבעת את קולך במשך שנים רבות – יהיה לך לעדות.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרו של שמואל פונדיק / צפורה ורדי

    לזכרו של שמואל פונדיק

    זקוף קומה, בנעלי עבודה כבדות ובגדי עבודה כחולים, בצעד שקט הלך לעבודתו במסגריה. ככה ראיתי אותו תמיד מרחוק.

    אהבה הקרינה אישיותו. בחֵן צעד מסף ביתו העטור גינת פרחים מטופחת.

    הוא לא הִרבה בדיבורים. ככה סתם בחיוך טוב הלך בדרכו.

    אך בפסח, בליל הסדר, בתוך האולם הגדול והמקושט ב"יד למגינים", באולם הגדול מלא השולחנות עם מפות לבנות, פרחים ומאכלים טובים של פסח, באולם המלא שירה ותזמורת, עם הרגשת היחד המלכד את כולנו, את כל עם ישראל, לעם אחד עם לב אחד – שם נשמע קולו הרם והצלול בין השרים במקהלה. קולו מלא-הרגש מילא את ליבות כל הקהל הגדול שקרא את ההגדה לפסח.

    "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה".

    והם ישבו איתנו, אותם חכמים, והם דיברו אלינו מתוך ההגדה, וקול זמרתו של שמואל מהדהד באזני ובליבי.

    הקול היה שם. אף על פי שהוא כבר איננו.

    אני שמעתי רק את קולו ודברי הכתוב: "והחכמים אומרים: ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח".

    כמה התאימו מילים אלו לנו, לתקופתנו, לדור שלנו ושל בנינו. העולם הזה חולף, אך הוא קיים כדי להגשים את התקוה הגדולה.

    זה המסר שמסר לנו בקולו הצלול והרגיש, שעדיין מהדהד בחלל האוויר של יגור, בליל הסדר, ב"יד למגינים".

    יהי זכרו ברוך. והד קול שירתו יישמע תמיד באוזנינו ובליבנו.

    צפורה ורדי

    יומן יגור, 24.4.1987

  • פלוגת הים (אפק)

    בסוף 1933 יצאה הקבוצה הראשונה (מיגור) לפלוגת הים (היא אפק) – 7 או 8 חברים. מהם נמצאים כיום ביגור: שרה זעירא-שמיר, חייקה בלפר-קול, שמואל פונדיק, משה זמיר (זומין) וזלמן שר, שהצטרף אליהם כעבור כמה חודשים. קבוצה זו לא החזיקה מעמד הרבה זמן. לאחר חצי שנה, שלושת רבעי שנה, רובם חזרו הביתה ליגור.

    מספר שמואל פונדיק:

    יום אחד אמרו בפלוגה שצריך לעשות משהו במפרץ. אנשי הקבוצה שעברו לפלוגת הים היו בעיקר כאלה שעבדו עבודות-חוץ בחיפה והסביבה. עד כמה שאני זוכר אפילו לא שאלו אותי אם אני רוצה או לא. קבעו אותי לפלוגת הים. היה זה מקום שומם. הקימו שם שני צריפים והרוח היתה כל פעם מוציאה את החול מהיסודות. דינֶר עבד שם בחצר, היתר עבדו בעבודות-חוץ בחיפה. אני עבדתי בקבוצת הבנין. לא היה משנה לי איפה אני אישן. היו תנאים קשים. בעזרת חתיכת צינור, ברז ומזלף סידרתי מקלחת מאולתרת.

    מיגור היינו הרבה פעמים "סוחבים" זוג בהמות עם "סקרייפר" כדי ליישר את השטח. הדבר היחידי שהיה לנו בשפע – זהו החול. הוא היה בכל מקום: בחדרים, באוכל ואיפה לא. נחרתה בזיכרוני הצגה אחת של "הבימה". ברדיצ'בסקי הציע שניסע להצגה. כנראה בגלל איחור היינו נאלצים ללכת מהצ'קפוסט ברגל. היה אז שלג ולא מצאנו את הדרך. הגענו איכשהו למקום שבורים ורצוצים. שתינו תה. כמעט לא הספקנו לנוח וחזרנו לעבודה.

    זכור לי עוד אירוע אחד: לאחר שהסתדרנו קצת (מטבח, חד"א, מקלחת) הכרזנו על הקמת היישוב. באו רבים מיגור. ברדיצ'בסקי נאם. היה מרשים מאוד. כך קמה פלוגת הים.

    יומן יגור, 26.11.1976