שולמית אמיתי

קצב חייה של שולמית היה מהיר: תמיד אצה, כחוששת שמא לא תספיק להגיע למטרתה. כאדם נאור, נמשכה תמיד אחרי היפה והנעלה. כפרפר הנמשך אל האור, כך מיהרה תמיד לכל מקום בו אפשר ליהנות ממאורע תרבותי. לכל מקום תורה וידע היא הגיעה על מנת ליטול חלק או לתת יד. כל חייה היו קודש לתורה ועבודה.

הרבה שנים גרנו בשכנות עם שולמית. הכרנו את נועם הליכותיה ואהבת הבריות והטבע. היא לא הסכימה להחליף את מגוריה בקומה העליונה, על אף הקושי של עליה במדרגות, כי לא היתה מוכנה לוותר על מראה הנוף הנהדר המתגלה עם עליה זו.

היא שאפה לראות רק את היפה והטוב שבחיים, לקבל אותם כמו שהם ולא להתאונן ולא לקבול.

רעיה קנטור

[בתוך חוברת לזכרה]

אני בת 72.

אינני מביטה על חיי אחורה ב"זעם", אלא בסיפוק…

חיי לא היו דרך "סוגה בשושנים", והיו הרבה קשיים שצריך היה להתגבר עליהם. אבל אני מסכמת בסיפוק, שעקרונות חיי שנקבעו בנעורי, בהשפעה החינוכית של הבית הציוני ושל התנועה החלוצית, נשארתי נאמנה להם בכל התנאים והתגברתי.

עליתי ארצה אחרי שלמדתי לימודים נרחבים במוסדות להשכלה גבוהה. למדתי ברצון, כי היה לי זה צורך נפשי. בהשכלתי הנרחבת שירתתי את החברה הקיבוצית, בה חייתי את חיי כמיטב יכולתי. השתרשתי בחיי הקיבוץ, למרות הקושי שלי כ"אינטליגנטית" ליהפך לפועלת, לעבוד עבודה פיזית.

חייתי תמיד חיים של אשה חופשית-עצמאית גם בחיי המשפחה, וכך חינכתי גם את בנותי ברוח זו, שהיתה הרוח החינוכית של אמי, שנמנתה בזמנה עם הלוחמות להרחבת אופקים בחיי האשה.

כשאני סוקרת לאחור את דורי, את הזרמים האידאיים שאחריהם נמשכנו בנעורינו: הציונות והקומוניזם, כאלטרנטיבה ליהודי הצעיר המחפש פתרון לשאלה היהודית, עדיין אני רואה, למרות הקשיים של מדינת ישראל היום, כי הפתרון הציוני הוא היחיד… חיי הגולה לא השתנו בבעיותיהם לגבי היהודי, למרות "הפתיחות הדמוקרטית"…

אנו בארץ, הדור שעלה, זכירו למרות הקשיים והמאבקים, לחיים נורמליים, לנו ולילדינו… הציונות טרם השלימה את משימתה, אבל אין תנועה שהשיגה הישגים רבים יותר בפרק זמן כה קצר ובתנאים כה קשים.

שולמית אמיתי

[בחוברת לזכרה]

הורי, שניהם עסקו בכתיבה; אבא – מדעית, אמא – עיתונאית.

מהילדות גיליתי נטיה לכתיבה, לביטוי בכתב, והצטיינתי בכתיבת חיבורים בבית הספר. נמשכתי בתחילה לכתיבת מחזות בעלי תוכן ציוני. הורי עודדו אותי, ואמי ראתה צורך בכתיבת מחזות במגמה ציונית, שיהיה אפשר להשתמש בהם למטרה חינוכית בהצגות לילדים ולנוער. מחזותי הוצגו בהצלחה גם בבתי-ספר.

כשבגרתי, התחלתי לכתוב במוסף לילדים בעיתון הציוני בפולנית, ושוב בנושאים של היסטוריה יהודית וציונית.

כשעליתי ארצה, דחפו אותי מיד הרשמים החזקים שהתרשמתי מארץ-ישראל, מהמולדת הציונית, לכתיבה על רשמָי. בהתחלה המשכתי לכתוב בפולנית עבור העיתונות בפולין, אבל מהר מאוד, וללא יסורים גדולים, עברתי לכתיבה בעברית, כי הרי אמרו בארץ ש"אינני עולה חדשה", כי העברית שבפי שוטפת, רהוטה. וכך, מהתחלה, ליוויתי את חיי וחיֵי הישוב ברשימותי.

העיתונים הראשונים שבהם פרסמתי היו: "דבר הפועלת" ועיתוני "השומר הצעיר" ו"החלוץ" שיצאו בגולה. גם כשליחה בפולין הרביתי לכתוב ולפרסם בעיתוני התנועה, וב"דבר הפועלת". עם חזרתי ארצה והצטרפותי ל"קיבוץ המאוחד" הרביתי לכתוב ולפרסם ב"צרור מכתבים", ואחר-כך ב"בקיבוץ" וב"מבפנים". ערכתי וכתבתי גם ב"יומן יגור". במשך שנים פרסמתי גם רשימות ב"למרחב", ב"על המשמר" (הייתי תקופה מסויימת כתבת העמק) וב"דבר".

ב"ספר יגור", שיצא ליובל ה-40 (הייתי חברת המערכת) פורסמו רבות מהרשימות שלי מהיומן ומ"צרור מכתבים".

שולמית אמיתי

[בחוברת לזכרה]

…בשיחות נשמעת מפי כל המשתתפים חרדה גדולה נוכח העזיבות המרובות.

יש להבחין בין כמה סוגים של עזיבות. עזיבת משפחות צעירות, אחרי מספר שנים של חיים במשק, אפשר להשוותה לעזיבת משפחות מבוגרות. עזיבות אלו נגרמות בשל אי-הסתגלות לתנאים מסויימים, או מתוך סיבות ספציפיות כלשהן. לסוג עזיבה זה אין שורשים כלליים שאפשר לעמוד עליהם ולהילחם בהם.

אבל אם מדובר בנוער הצעיר, של שלוש שנים לאחר גמר בית הספר, זה שעוזב בזמן הצבא, לאחר הצבא, בזמן שנה שלישית או לאחריה – הנוער הזה עוזב מתוך סיבות כלליות: חברתיות, ציבוריות, תרבותיות, שיש באפשרותנו לנסות ולהשתלט עליהן.

לתנועה הקיבוצית אין שום סיכוי כיום להתחרות עם "מירוץ האמוק" שישנו בעיר, עם האמריקניזציה בשטחי חיים רבים. אנחנו יכולים להתחרות רק בדבר אחד – בנשמה היתרה שבנו. יכולים אנו להתמודד ברמת החוגים שלנו, ובעיסוק התרבותי שאנו מציעים לאדם המבוגר ולנוער שלנו בזמן הפנוי. אין לומר שבשטח זה כבר הגענו לשיאים. יש לעשות עוד הרבה כדי לפתח ולשכלל.

שולמית אמיתי

[בתוך חוברת לזכרה]

קראתי בעניין על הבעיות המטרידות את בעל התפקיד באקונומיה. אבל מאוד השתוממתי שבין הבעיות התובעות פתרון דחוף לא הוזכרה בעיית המנה הצמחונית, שבמשך שנים אינה מוצאת את פתרונה.

– – –

חוטאים זה שנים, יום יום, לגבי עשרות הצמחונים שאינם אוכלים בשר בכלל ושבריאותם תלויה רק במנה זאת. אבל גם חברים (ות) קשישים רבים מעוניינים לגוון את התפריט השבועי שלהם במנה צמחונית 2-3 פעמים בשבוע… גם לאלה, בהחליפם מנת בשר במנה צמחונית מגיעה מנה שוות-ערך מזוני ובהרכב נכון של התפריט.

ההשקפה של המטבח שהמנה הצמחונית משמשת רק "תוספת" לאוכלי בשר היא נכונה, אולי, לגבי ארוחת ליל-שבת, כשהילדים אוכלים בחדר האוכל ונמשכים לפריט ה"שבתי" המיוחד במנה זאת. אבל אין זה נכון לגבי כל השבוע, ואין זה מוצדק לזלזל באוכלים, אם כי הם מיעוט, כי הרי אין בידם הברירה "ללכת למסעדה אחרת".

– – –

יחס הזילזול במנה הצמחונית מצד המוסדות המטפלים בארוחת הצהריים לציבורנו הוא בלתי נסבל; הוא מתנקם בבריאות האוכלים מנה צמחונית וגורם להרבה התמרמרות לנוגעים בדבר. העניין דורש תיקון דחוף. כאן לא נדרשת העלאה בתקציב, אלא שימוש נכון בתקציב הקיים.

שולמית אמיתי

[יומן יגור]