צפורה ורדי-חפץ
שבילי הכרמל ושדותיה של יגור היו עדים לחויותיה של צפורה בכל שנות חייה מאז גיל הנעורים. ילדה קטנה, בירושלים, בה נולדה ב-1913, למשפחת הרבנים הנודעת, סלנטר – התיתמה מאביה והוכנסה לבית יתומים בגלל מצוקות כלכליות קשות. זכרונות קשים מאוד ליווה כל חייה והמעיטה מלהזכירם. בגיל 13 עברה צפורה לכפר-הנוער "שפיה" בה רכשה את לב המורים ואף אומצה ע"י משפחת המנהל, קשרים שקיבלו משמעות של קשרי-משפחה ונשמרו עד לשנים האחרונות. החיים ב"שפיה" בחיק הטבע, הקירבה לאדמה ולבעלי-חיים, פתחו לפני צפורה את עולם הטבע בו השקיעה נשמתה וזמנה כל חייה. כבת 17 חזרה לירושלים ונכנסה ללמוד בסמינר למורות, במקביל עבדה לפרנסתה כמטפלת בבית משפחת זמורה וכן בהתנדבות בביה"ס לעוורים. הליכה לבי"ס חקלאי לבנות בנהלל ב-1932 הייתה כעין סגירת מעגל עם נטיות לבה בנעוריה ב"שפיה". בנהלל הרבתה בטיולים רגליים עם חברותיה. וכך הגיעה גם ליגור – באופן מקרי. הפתיחות ורוחב הלב בהן התקבלו כמטיילות עוברות-אורח עזרו לה לקבל החלטה בבוא העת ולהשתקע כאן, כאשר פנה אליה בר-יהודה, אז מזכיר, לבוא וללמד ביגור, וזכתה להיות המורה הראשונה. 16 ילדים היו אז בגילים 7 – 10 שנים וכתת לימוד אחת – שכעבור שנים שינתה יעודה ל"צריף המקהלה" הידוע. קרקע בתולה ושוממה מצאה צפורה בשטח החינוך והייתה צריכה לעצב מסגרת לימודית עם הקניית ערכים בשטחי תרבות וטבע בתקופה של טרם מדינה, וללא משרד החינוך על תכניותיו, וללא עיצוב חגים ושירי ילדים.
סיפור משפחת זינתי מפקיעין שילדיה נשלחו ליגור לפני פרוץ מלחמת השחרור – היה לאחד מסיפוריה האורגניים של יגור וזאת בזכותה של צפורה שהעניקה להם יחס כל-כך מקודש עד שהתקבלו ע"י הילדים (על אף שונותם הרבה) באהדה רבה. כל ילד שלמד בביה"ס ביגור, היה שותף לסיפוריה, ורבים רבים היו תלמידיה שבזכותה למדו לאהוב את הכרמל על מסתריו הרבים. בשנות ה-30 אף הייתה כתבת קבועה ב"דבר לילדים" וסיפוריה זכורים לילדי אותו דור. בשנים האחרונות עסקה בחינוך מיוחד והפכה את עבודתה – כדרכה – למפגשים חוויתיים. באחד מטיולי השבת שלה בחצותה כביש פגעה בה מכונית והליכתה הוגבלה למספר חדשים. אבל צפורה שיקמה עצמה מהר וחזרה לשבילי הכרמל בשמש ובגשם. לכל מצב בטבע היה משמעות ייחודית עבורה וניסתה להעבירה לנכדיה בטיוליהם המשותפים.
יתמות, ילדות קשה ואכזרית ויציאה מוקדמת מאוד לעצמאות כלכלית חישלו את אישיותה של צפורה עדינת הנפש ואיפשרו לה ולחיים לעבור בדממה מסוגפת את פטירתה של דבורהל'ה בגיל הפריחה ואת נפילתו של ערן שהיה אז בשיא פעילותו בצבא. הכרמל, שבילי יגור וסביבותיה היו מפלט לכאב העמוק אשר ליווה את צפורה ואיפשרו לה להמשיך ולעבוד ולתפקד כאשה, אם וסבתא בצורה בריאה וחוויתית.
הסתפקות במועט, פשטות הליכות, סקרנות רבה ואהבת הבריות היו ממאפייני אישיותה של צפורה. וכאילו עבורה נכתבו הפסוקים מתהילים פרק ל"ד, וכאילו חייתה כדי לקיימם:
"מי האיש החפץ חיים
אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה.
סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו.