עדה יגורי
"…לא באנו לארץ רק מתוך יאוש. לא באנו חסרי כל. באנו מתוך דבקות ברעיון של תקומת ישראל. באנו מתוך רצון כן ועמוק לבנות קומונה ולחיות בה. באנו תוך לבטים ומאבקים אידאיים, אשר הכריעו לצד היהודי – ציוני – סוציאליסטי". האם אפשר לבטא יותר טוב, לנסח ביתר בהירות, ביתר פשטות ועם זה ביתר עומק כפי שביטאה זאת עדה בשורות ספורות אלו? אכן כזה היה עולמה הפנימי אידיאי – יהודי – ציוני – סוציאליסטי, חיי קומונה במסגרת הקיבוץ המאוחד.
עדה נולדה בז'יטומיר אשר ברוסיה בשנת 1903, בבית ספוג תרבות רוסית שוחרת חופש, חדורה רעיונות ליברליים ומתקדמת, ספרות שהטביעה את חותמה על כל חייה. את חינוכה היהודי – לאומי קבלה עדה בילדותה מסבא שלה, איש מושרש ביהדות אשר "עורר בה" – כך היא מספרת – "את הגאווה על ימיו הקדומים של עם ישראל, על סבלו ועמידתו מדור לדור". בגיל 13 התקשרה עדה עם "צעירי דרור" ומאז דרכה הייתה ברורה לפניה. היא מצאה את עצמה. קשריה עם תנועת "דרור" באותם שנים של מלחמה ומהפיכה, על תקוות גדולות ואכזבות לא קטנות – תקופה זאת ב"דרור" הייתה עשירת חוויות בחייה של עדה, אותה היא חייתה כל פעם מחדש ודיברה עליה בהזדמנויות שונות כעל שנות חיים מלאי אור ותוכן רב.
עדה הייתה רק בת 16 כאשר התנדבה לאסוף את ילדי הפליטים היהודים בעירה במלחמת העולם הראשונה ולטפל בהם. "זהו פרק מסעיר וכמעט קדוש בחיי" – מספרת עדה בזכרונותיה. זה היה בעצם מפגשה הראשון עם עולם הילדים, שנמשך קודם בגולה בתחנות נדודיה ואחר-כך בארץ ובקיבוץ ולא נותק אף פעם.
בשנת 1921 הבריחה עדה את הגבול תוך קשיים וסכנות רבות והגיעה לוורשה ולאחר שלוש שנות פעילות עניפה ב"החלוץ" וב"החלוץ הצעיר" עלתה ארצה.
ליגור הגיעה עדה לפני למעלה ארבעים שנה מעין-טבעון, פלוגת הקיבוץ המאוחד בכפר-יחזקאל. היא הייתה מהמטפלות הראשונות בבית התינוקות במשק וליוותה את בית-הספר מיומו הראשון. היא הייתה מראשוני בוניו של החינוך המשותף ביגור ובקיבוץ כולו. אולם גולת הכותרת של עבודתה החינוכית-קיבוצית הייתה פעילותה בחטיבת בני הקיבוץ, אשר היא הייתה בין יוזמיה ומארגניה העיקריים ומתווי דרכה. "אמא של החטיבה" קראו לה, ואכן חניכיה, תלמידיה ושותפיה לעבודה מהדור השני במסגרת החטיבה מתקשים להסביר את סוד השפעתה על כל הסובבים אותה, אם משום היותר אישיות אינטלקטואלית או דמות חינוכית למופת, ואולי בגלל הקסם האישי, או משום דביקותה ונאמנותה לערכים תנועתיים מוסריים – יש לחשוב שכל אלה חברו יחד ועשוה לאישיות דגולה ורבת השפעה. עדה ידעה לרכז צעירים ולגבשם לצוות בעל כושר פעולה ומחשבה קולקטיבית לעבודה בחטיבת בני הקיבוץ, מהתחנה הראשונה שבמעיין חרוד, שם היא נשאה את נאום הסיום והתוותה את דרך החטיבה, לאחר מכן בגבעת-ברנר ושפיים. היא הייתה במשך שנים רבות חברה בוועדת החינוך המרכזית ובמזכירות הקיבוץ המאוחד, ברם השפעת חרגה הרחק ממסגרת התפקידים האלה. היא הייתה מעורה בחיי המשקים הקיבוציים ובמיוחד הגישה עזרה ליישובים הצעירים חסרי הנסיון בגידול ילדים ובחינוך המשותף.
בשנים האחרונות סבלה עדה קשות ממחלתה הממארת שלא הרפתה ממנה. אולם סבל איום וממושך זה לא העיב על מאור פניה ואין פלא שבבית-החולים האחיות, המתלמדות, החולים והרופאים – כל אלה שהיו במחיצתה ובאו איתה במגע בשוכבה על ערש דווי ממנו לא קמה עוד – מציינים בהערצה את תכונותיה הנפשיות שלא עזבוה עד יומה האחרון.
במלאת חמש-עשרה שנה למשק כתבה עדה על דמויותיהם של חברים קרובים ויקרים שנעקרו מנופה של יגור ללא עת: "ולילדינו נספר: הפרח כי פורח ונבל, לא פרח לשוא ואדם כי פרח לבבו וחלה – לא פרח לשוא, נשמתו כי שרה ותידום – לא תידום לשוא".
ימתקו לה רגבי אדמת יגור ביתה אליו הייתה קשורה בכל נימי נפשה.