יליד העיר דורטמונד אני, עיר תעשיית הפחם…
הגעתי לציונות והצטרפתי לתנועת "הבונים" ב-1929. באותה התקופה התארגנה בגרמניה קבוצת "חרות", שעלתה לארץ וייסדה את גבעת-ברנר. הגיעו שליחים מהארץ… כך נכבשתי, יחד עם חברי לרעיון הציוני-סוציאליסטי, ואני עדיין תלמיד בבית-ספר תיכון. התעמקתי בשאלות הציונות. מאז היה בית הספר והלימודים בו לדבר צדדי, כאמצעי להשגת תעודת-בגרות. את כל זמננו, יומם ולילה, מסרנו לתנועה.
עם פרוץ המאורעות ב-1929 היינו כבר קשורים לארץ וגורלה ומושרשים בבעיותיה. רצינו לעזוב את בית הספר ולעלות ארצה, אבל ההורים וגם הנהגת התנועה התנגדו אז לרצוננו וחייבו אותנו, בעל כורחנו, לסיים את חוק לימודינו.
המשכנו לפעול בתנועת "הבונים". חיפשנו תמיד הזדמנות להיפגש עם אנשים מהארץ, שפעלו אז כשליחים בגרמניה. הצלחנו אפילו למשוך כמה מהם לפעולה בעירנו. בהשפעתם הברוכה השתרשנו, בשלב מאוחר יותר בתנועה, בארץ, בקיבוץ. השליחים היו בחלקם אנשי גבעת ברנר: בן-אשר, איזי רייס, ארקה ויינר (גבת), אליעזר ליבנשטיין (עין-חרוד), וכן יהודה שרת, שאליו נילוו אשתו צביה וגיסתו בתיה. איתם קשרנו קשר אישי הדוק. זו היתה לי הפגישה הראשונה עם השם יגור ועם חבריה.
בשנת 1932 סיימתי את ביה"ס התיכון, ולאחר התייעצות התחלתי ללמוד באוניברסיטה בעיר קלן, ששכנה באיזור הגיאוגרפי של הגליל התנועתי אליו הייתי קשור. כך יכולתי תוך לימודי להמשיך בפעילות תנועתית. זה נמשך עד אותו לילה אפל, בינואר 1933, בו עלה היטלר לשלטון. התרחשות זו השפיעה עלינו, ואז אני ועוד סטודנטים יהודיים החלטנו שאין טעם להמשיך בלימודים, בו בזמן שסטודנטים אנטישמיים מתפרעים ופוגעים בסטודנטים יהודיים.
חזרתי לדורטמונד, בה פעלתי כמרכֵּז גליל ריינרור של "הבונים". בתפקיד זה שימשתי עד עלייתי ארצה בספטמבר 1933. זו היתה תקופה קשה לתנועות הנוער החלוציות. תוך תקופה קצרה פירקו הנאצים את רוב תנועות הנוער, בעיקר את אלה שהחשידו אותן בפעולה סוציאליסטית או קומוניסטית.
התנועה הכירה בזה שאין לנוער היהודי כל עתיד בגרמניה, ולכן כוונו כל מאמצינו לארגון יציאת חברי התנועה מגרמניה. על עלייה ישירה לארץ אי אפשר היה עדיין לחשוב, כי מספר הסרטיפיקטים שהיה מתקבל ב"החלוץ" היה אז זעום מאוד. גם נוער בלתי מאורגן פנה אלינו שנעזור לו לעזוב את גרמניה. אנחנו פעלנו בשטח זה בקשר הדוק עם "החלוץ", שהיה עדיין מוכר ע"י השלטון כמוסד לאמיגרציה של יהודים. נוסף על כך, הצלחנו להשפיע על הקהילות היהודיות המבוססות לתת לנו סיוע כספי, בכדי לצייד את הנוער לקראת יציאתו מגרמניה. כמו כן שימשו לנו הקהילות כגורם עזר אצל השלטונות לליגליזציה של פעולתנו, אשר התנהלה תחת מסווה של "לשכות עבודה", שהקימונו, כביכול, כדי לייעץ לנוער היהודי. פעולתנו זו הוכתרה בהצלחה והוצאנו הרבה נוער להכשרה לארצות שכנות… לא תמיד עלה בידינו לסדר לנוער זה מקום של הכשרה חקלאית. מגמתנו היתה להבטיח לו קודם כל מחסה, עד שתגדל מכסת העליה ותיפתח האפשרות לארגן את עלייתם ארצה. תקוותנו התגשמה במשך הזמן…
באחד מימי יוני 1933 הוזמנתי למשרד הגסטאפו, ושם הראו לי תיק עבה על שמי ובו כל הקורספונדנציה שלי. הנכון הוא, שבסכנה זו חשתי כבר קודם לכן, כשנודע לי מחברי לתנועה שרבים ממכתבי לא הגיעו לכתובתם. התחילו ביקורים תכופים של אנשי השלטונות האזרחיים בביתי. השמדתי את כל החומר האסור. הבנתי שעלי לשנות את מקום מגורי, וכך התחלתי בתקופת נדודים מדירה לדירה. שוב ושוב הוזמנתי לגסטאפו ונאלצתי למסור את "תעודת המדריך" שלי, שהיתה מוכרת ע"י השלטונות. קיבלתי רמזים מחוגים שונים שמתעניינים יותר מדי בסוג פעולתי, והוצע לי להסתלק מגרמניה במהירות האפשרית, כי מצבי נעשה קשה ובלתי נסבל יותר. הבעיה נפתרה כאשר קיבלתי סרטיפיקט לעליה. כך לא הספקתי לצאת לתקופת הכשרה, כפי שהיה בתוכניתי.
עליתי ארצה ב-4.9.1933 . נמשכתי ליגור הודות להיכרותי עם יהודה שרת ועוד חבר שהיה אז ביגור. עבודתי הראשונה היתה בבניין. עבדתי בפלוגת הבניין בעיר. רציתי לעבוד בגננות אבל זה לא ניתן לי. במקום זה סודרתי לעבוד בביח"ר "נשר", שם המשכתי לעבוד מספר שנים.
חינוכי התנועתי במשך שנים, הכרתי הציונית והאחריות התנועתית אליה הורגלתי, הקלו עלי את חבלי הקליטה והשתרשתי במקום.
זאב דור
ספר יגור, עמ' 357
