דב רפופורט

26/03/1912 - 28/11/1965

פרטים אישיים

תאריך לידה: ח' ניסן התרע"ב

תאריך פטירה: ד' כסלו התשכ"ו

ארץ לידה: רוסיה

תנועה ציונית: הבונים

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אירמה רפופורט

נכדים ונכדות: אן רפופורט

דב (בר) רפפורט

נולד: 26.3.1912
נפטר: 28.11.1965

עוד לא התאוששנו מהמכה הקשה שהוכינו עם מותו של חברנו אברהם גייפמן, והנה פקד שוב המוות את ביתנו.

דב (בר) רפפורט נולד במינסק שברוסיה להוריו רחל ואליהו (אליאס), נצר למשפחת רבנים מפורסמת בפולניה, שבראשה עמד ר’ עקיבא איגר. זמן מה היתה המשפחה בפראג, וב-1923 הם עוברים לדנציג. האב מוצא את פרנסתו כמנהל בית חרושת לגפרורים, ואחר כך עובד בבנק. כנער, משתלב דב בחיי הנוער היהודי התוסס בדנציג (עיר המשלבת מסורת ותרבות המזרח עם השכלת המערב), ומתבלט עד מהרה. הוא מצטיין בכל מקצועות הלימודים בגימנסיה, והוא פעיל בתנועת הנוער “הבונים – נוער חלוצי”, שמבין חבריה בדנציג יצאו לא מעט אנשי תנועה וציבור בארץ.
בשנת 1932 מסיים דב את תעודת הבגרות, ובמשך שנתיים הוא לומד הנדסת בניין בטכניון, תוך כדי כך אינו מזניח את פעילותו הציונית בקרב ארגון הסטודנטים. הוא לומד עברית, ולקראת עלייתו לארץ הוא כבר יודע את השפה על בוריה. בשנת 1934 הוא עולה עם חברתו אירמה ופונה ישר למשק יגור.
במשק, כעולה חדש, הוא עובד במספר מקומות עבודה, בשדה ובחשמלאות. לאחר שנזקק לניתוח בעיניו ב-1935 והוגבל כושר עבודתו, הוא עובד תקופת זמן בהנהלת החשבונות, ומרכז את פעולת התרבות ביגור בשנים 1939- 1940. מכאן ואילך הוא נכנס לפעילות מרכזית במשק ובחוץ, אשר לא פסקה עד מותו. הוא משמש שתי תקופות (כ-7 שנים) בתפקיד גזבר המשק ומאז הוא נמצא בהנהלת לגין.

15 שנה היה דב קשור לבית החרושת לגין. שיקע במפעל את כל כוחותיו ומרצו, הצעיד אותו קדימה וגדל יחד עמו. ב-1950 נקרא דב לנהל את המפעל, כאשר היה עוד בראשית התפתחותו וקראו לו “הפחחיה”. דב נסע לארצות הברית והביא את הקו האוטומטי הראשון וחלק גדול של הציוד במחלקה הכללית. היו אלה ימים קשים למפעל, כאשר העיק עליו משטר ה”צנע” ששרר אז בארץ, ומחסור חמור של מטבע זר, אשר בלעדיו אי אפשר היה להשיג חומר גלם. אבל גם במצב זה ידע דב להתגבר על כל הקשיים והמכשולים, פילס דרכים ורכש את אמונם והערכתם של כל הגורמים הנוגעים בדבר. היה לו קסם אישי והופעה מעוררת כבוד, אשר כבשה לבבות. הוא היה נציג מפעל תעשייתי גדל ומתפתח ובא-כוח הקיבוץ כאחד, מקובל על אנשי המוסדות הממשלתיים, וחוגי התעשייה הקיבוצית והפרטית, איתם בא במגע. גם עם הספקים הגדולים של חמרי הגלם בארצות הברית, צרפת, אנגליה ואיטליה ידע לקשור קשרים הדוקים, מבוססים על אמון והערכה.

אולם לא רק בא-כוח חוץ היה דב. אישיותו הקרינה גם על כל פינה במפעל מבפנים. הוא היה שופע חברות טובה ורוחב לב, וברוחו הטובה ידע ליישר הדורים ולהתגבר על כל מיני בעיות חברתיות ואישיות הקיימות בכל מפעל גדול.
במשק מילא דב תפקידים אחראיים כמעט משנותיו הראשונות ביגור. המוסדות, וכן ציבור החברים באסיפות המשק ידעו להקשיב לדבריו קשב רב ולהתחשב בדעותיו. הוא היה מושרש במקום וקשור בכל נימי נפשו לביתו הקיבוצי.
דב תפש מקום מיוחד בנוף האנושי המגוון של יגור והעשיר אותו באישיותו הרב צדדית. איש תרבות רחבה, קרא הרבה והיה מאזין טוב למוסיקה.
נעקר מאתנו באופן פתאומי ואכזרי חבר יקר, אב מסור לילדיו, והוא בדמי ימיו. נתייתמנו. אבל גדול ירד על בית יגור.

זכרו יישמר בתוכנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרו של אבא

    – – –

    אבא נלקח מאיתנו בשיא יכולתו ובשיא כוחו. רק אתמול, רק אתמול ישבנו יחדיו בחוג המשפחה כשכולם כרגיל יושבים סביב אבא, מרותקים לסיפוריו, לשמוע דעותיו. כל מילה שיצאה מפיו פנינה היתה, ולמחרת כבר ניסינו, אנו הילדים, לחקותו ולנסות להידמות לו. רק אתמול…

    איש משפחה למופת היה אבא. בדאגתו המסורה ובכוח השפעתו הרב הקרין על כולנו אור מיוחד. זו היתה חוויה בלתי רגילה להימצא במחיצתו. רצינות ובצידה מאור פנים, שופע בדיחות ואיש הספר והעיתונות. הופעתו, הליכותיו, חיוכו המיוחד והגישה הפשוטה והלבבית לכול עשאוהו איש כובש לבבות ואהוב ונערץ על הכל.

    אבא מילא את חדרנו המשפחתי. בהילקחו נשאר חדרנו מיותם. כל-כך מיותרת ומטופשת היתה התאונה הקטלנית הזו שגזלה מאיתנו את אבא…

    בית החרושת “לגין” הוא מפעלו הבולט והמרכזי של אבא. גם לפני זאת עסק שנים בגזברות ובתפקידים אחרים במשק, אך את כל כוחו, מרצו והידע הרב שלו השקיע ב”לגין”. זה היה וישאר מפעל חייו. אבא קידם את המפעל והביא אותו להישגים ולשיאים מרשימים. ברור שבלי עבודת צוות של כולם לא היה קם המפעל ומגיע למה שהגיע, אך בלי ספק שכשרונותיו ויכולתו האישית הגבוהה הם שהוסיפו ונתנו את התנופה ל”לגין”. ממפעל קטנטן היה בית החרושת “לגין” במרוצת השנים למפעל מודרני וגדול, שכל בית יגור גאה עליו.

    אבא היה גאה על המפעל. לפעמים, כשנחה עליו רוחו השובבה, כשבת-צחוק בזווית פיו, היה שואל אותי מה אומרים על המפעל… כשהיה בחופשה היה אוהב לומר לי כי העניינים בבית החרושת רצים מעצמם, חלילה לא משחצנות אלא מתוך הרגשה פנימית שהכל מתנהל כשורה גם כשהוא איננו. מלא שבח היה על חברי המשק ועל הפועלים השכירים שעבדו במפעל. עם רבים שוחח וקשר יחסים אישיים…

    לא פעם היה חדרנו המשפחתי משמש לישיבות ולפגישות ואירוח אורחים נכבדים, שאבא היה יוצא אחריהם סחוט ועייף… מעטים רק יודעים את המאבקים הקשים שניהל אבא עם המתחרים שלנו, אבל אבא נאבק בכל כוחו, כשהוא נעזר בכשרונו המיוחד ובחושיו המפותחים כדי לצאת בכבוד מכל המאבקים. אני יודע שמאוד העריכו את אבא, לא רק ביגור אלא כל אלה שעימם בא במגע…

    רבים נהגו להתלוצץ ולומר שאבא נמצא בחוץ-לארץ יותר מאשר בארץ, כי באמת נסיעות רבות נפלו על שכמו… כל נסיעה של אבא נשאה בחובה אתגר חדש. אחריות עצומה לקח על עצמו, וכאשר האחריות היתה כבדה מנשוא דרש לצרף אליו אדם נוסף. אני זוכר שאבא ופרידמן נסעו לחתום על החוזה עם החברה האמריקאית. כמה התלבטויות ואיזו אחריות לקחו על עצמם. עכשיו אפשר לסכם בוודאות שבחתימת הסכם זה יש חשיבות רבה, מבלי להמעיט בקשיים שהתגלו בשותפות זו.

    אבא נהנה תמיד לספר על החוויות שעברו עליו, ושיתף את כל המשפחה בחוויותיו…

    את אבא העסיקו כל התמורות שחלו בעולם. הוא עיין בספרות מקצועית ותמיד שאף להתקדם…

    אבא היה נואם בחסד. כשידע הציבור שאבא ידבר באסיפה וימסור דין וחשבון על בית החרושת, היה האולם מתמלא מפה לפה. דבריו היו נשמעים בקשב רב, מתובלים בהומור וכובשים את לב הציבור. לא פעם קיבל פתקאות בדואר ובהן רשמו אנשים את התפעלותם מכוח שכנועו הרב וצורת הדיבור המיוחדת רק לו.

    אבל כל זה היה ואיננו…

    מי יתן שאלך בדרכיו של אבא כפי שחינך אותי ואת יתר בני משפחתי, כי חייב אני שלא לאכזב את אבא!

    עקיבא

    [בתוך חוברת ליום השנה]

  • אחי דב

    בשנות העשרים עברה משפחתנו ממינסק לדנציג. סבא שלנו, רבי עקיבא רפפורט, כיהן כרב בעיר זו. אבא היה פקיד בבנק. אחותנו עברה לגור בוורשה, לשם הגיעה בזמן המלחמה כל המשפחה ונספתה בימי השואה והחורבן.

    בבית ההורים דיברי יידיש ורוסית, ועם הילדים גרמנית. אבא היה אדוק ושומר מסורת, גאה על היותו נצר מגזע הגאון המפורסם רבי עקיבא איגר. בכל מכתב עם פרוץ מלחמת העולם השניה גם אבא וגם אמא התחננו שיעלו אותם ארצה, כאילו חשו את הסכנה המתקרבת. דב טיפל הרבה כדי להשיג את הסרטיפיקטים המיוחלים, אולם כל המאמצים עלו בתוהו.

    דב עלה ארצה ב-1934 בתור סטודנט של האוניברסיטה העברית… עברית ידע עוד בבית. הוא הצטיין בלימודיו, אם כי אבא היה אומר עליו שכמעט לא ראה אותו מכין שיעורים. את בית הספר הוא גמר בהצטיינות. לפי בקשתו של סבא הוא כתב רשימה על רבי עקיבא איגר במלאת מאה שנה לפטירתו. רשימה זו נדפסה בכמה עיתונים.

    דב היה פעיל מאוד בתנועת “בלאו-ווייס” ואחר-כך “הבונים”. בערבים תמיד היה עסוק בתנועה. הוא היה הנציג המקובל של הנוער החלוצי, ובתור כזה נקרא כמה פעמים להתייצב בפני השליט הנאצי בעיר.

    בארץ קיבל אותי בנמל ודאג לסידורים שלי. מכתביו אלי היו קצרים וענייניים, אולם מכל שורה בצבצה אהבת אח מבוגר.

    קשה להתרגל למחשבה שלא אראהו עוד, שלא אשמע עוד את קולו…

    שמעון רפפורט

    [בחוברת ליום השנה]

  • לדב / רונה ולי פייק

    לדב

    אשר הדליק את נר ההבנה בלבנו שלנצח לא יכבה

    הוא סימל בשבילנו את רוח מדינת ישראל. ממנו למדנו להכיר לא רק את הבעיות, הסתירות והאכזבות שמדינה חדשה מתלבטת בהם, אך גם את הגבורה, ההקרבה העצמית, העמל והמסירות של אנשים שבנו אותה. כמובן שדב היה אחד מאלה, אך הוא היה גם אדם שראה למרחקים, ועתיד ארצו לנגד עיניו.

    אנו נזכור תמיד באהבה את דב, שבלעדיו לא היתה מתגבשת השותפות של “לגין” – “אמריקן-קן”, ואז לא היתה לנו האפשרות לבלות במחיצתכם את שלוש השנים הנפלאות ביותר בחיינו.

    היתה זו לחיצת ידו החמה של דב שקידמה אותנו מיד בהגיענו לישראל. הודות לחום לבו, כנותו ועזרתו לא הרגשנו אף רגע את עצמנו כזרים בארץ זרה. היה זה דב, שבטולרנטיות, סבלנות והתחשבות החדיר בנו את הרצון להכיר ולאהוב את ארצו ואנשיה. ומדב, שוב, לחיצת יד אחרונה ושלום אחרון על אדמת ישראל.

    כפרט וכידיד הוא היה בעינינו אדם ישר, איש השלמוּת והכבוד. רצונו היה לטוב; ידידותו היתה כאור-בינה שהדריכה אותנו בחיי יום יום. מאוצרות רוחו ועקרונותיו רכשנו את דעת האמת, שתישאר חרותה בלבנו תמיד…

    רונה ולי פייק

    [בחוברת ליום השנה]

  • תוכו כברו / ז.ר.

    דב השתייך לאותו סוג אנשים אשר טוב להיות במחיצתם. הוא שפע אופטימיות ואהב את החיים. היה לו בטחון עצמי רב, גם בגלל תכונותיו האישיות ולא מעט הודות לכך שייצג את ביתו, את יגור. בטחון עצמי זה לא גרם להתפארות ולהתנשאות – מזה דב אף פעם לא סבל – אם כי היו לו, כמו לכל אחד, חולשות שונות…

    דב מאז ומתמיד משוחרר היה מתסביכי שררה ומכל מיני תופעות לוואי, כי זה היה בניגוד גמור לאופיו ולטבעו. עליו אפשר להגיד ללא שמץ של הפרזה כי היה תוכו כברו, וזאת אחת הסיבות שעוררה אמון אליו מצד כל אלה שבאו איתו במגע. מפגישה ראשונה נעשה כאילו ברור שאפשר לסמוך עליו בכול. ומכאן גם הצלחתו, ללא מאמץ מיוחד מצידו, במשא ומתן עם אנשים שונים, מהפקיד הזוטר ועד לאלה שהגה השלטון בידם.

    את דב חיבבו ואהבו חברים ואנשים מהחוץ, אולי בעיקר משום היותו אדם טוב ונעים הליכות. פשוט, היה נעים להיפגש איתו, לחטוף שיחה, לשמוע, ולפעמים גם “למכור” לו בדיחה. היה בצחוק שלו משהו מדבק, לבבי, מפייס, דבר שעושה את החיים מסובכים פחות וקלים יותר.

    יש אנשים שהם תמיד צודקים, אפילו כאשר הם לא צודקים, כי זה יהיה בניגוד לאופיים, ובמקרים רבים בניגוד למעמדם, להודות שהם טעו. אחרת זה היה עם דב. הוא לא התעקש תמיד להיות צודק והיה ניתן לשכנוע, ועל כן מעטים היו האנשים ששמרו לו טינה בלב אם פעם, נגיד, קופחו על ידו באיזה עניין שהיה שנוי במחלוקת והוא היה הקובע. היה ברור שאין זה אפילו עניין של התעקשות מטעמי יוקרה, שלא לדבר על רצון לעוות או לקפח. הוא האמין שככה זה נכון וצודק, ואם הוכח לו שטעה לא היסס לתקן את המעוות. זה בשטח שנקרא “בין אדם לחברו”, וגם בשטח “בין אדם לקיבוצו” לא נהג אחרת…

    באסיפות ובישיבות המזכירות הזהיר, התריע ודרש בכל תוקף לשנות את היחס ל”לגין” ולהכניס כוחות צעירים למפעל. תביעה זו היא עכשיו אקטואלית לא פחות מאשר בחייו של דב, ויש לראות בזה, בנוסף לכל האספקטים הידועים, גם את דרישתו ורצונו של דב, שהשקיע ב”לגין” שנות חיים, כוחות נפש, מרץ ויוזמה.

    דב הנלבב, אתה כל-כך חסר לכולנו.

    ז.ר.

    [בחוברת ליום השנה]