זאב דור

12/12/1912 - 08/02/1980

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' טבת התרע"ג

תאריך פטירה: כ"א שבט התש"מ

ארץ לידה: גרמניה

שירות בטחון: הגנה

תנועה ציונית: הבונים

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יהודית דור

בנים ובנות: מיכאל דור

זאב דור

נולד בדורטמונט, גרמניה, ב-1912 לחנה ואברהם דויטשר. בבית הוריו קיבל חינוך ציוני. שנות הנעורים עברו עליו מצד אחד בבית הספר התיכון הכללי והחינוך הגרמני הקפדני שבו, ומצד שני – בתנועת “הבונים”, לה הקדיש את כל מרצו. לאחר תקופת בית הספר יצא לקלן בה החל בלימודי רפואה, ויחד עם הלימודים באוניברסיטה המשיך בפעילות תנועתית. אך כעבור שנה, עם עלות היטלר לשלטון עזב את הלימודים וחזר הביתה, ולפעילות תנועתית נמרצת ב”הבונים”. המשימה הייתה ארגון הנוער הצעיר ליציאה מגרמניה להכשרה, לקראת עלייה ארצה. כמרכז האזור היה נתון למעקב מתמיד של הגסטפו. כאשר מצבו נעשה מסוכן נמלט מגרמניה ועלה ארצה, וליגור. כאן נקלט בעבודה בבניין, בפלוגת הבניין בחיפה, בנמל, ובעבודה ב”נשר”. לאחר מכן, בפלוגה בסדום, במספוא ובפלחה.
זאב היה פעיל בתחום הבטחון במשך תקופת ה”הגנה” ובמלחמת השחרור. לאחר מכן היה מא”ז, וכן גוייס לועדת הבטחון של הקיבוץ המאוחד.
כאשר קיבלה יגור על עצמה את לווי מלכיה היה זאב בקבוצה הראשונה אשר גוייסה לעזרת המשק הצעיר.
במשך כל השנים היה זאב ער ופעיל בכל הקורה ביגור, מביע דעותיו, וחי את חיי המשק. הוא היה מרכז עבודה, מרכז ועדת כוח אדם, חבר ועדת הקמת בית אחוה, וכן עסק במשך שנים ברכוז ענייני השילומים של חברי יגור יוצאי גרמניה. בתחום רגיש זה היה עקבי בדעותיו ודרש מזולתו את אשר דרש מעצמו.
עם קבלת כספי השילומים היתה ביגור התלבטות על אופן ניצולם. זאב היה מן הנאבקים על הקמת מפעל ציבורי בכספים האלה, ואכן כשנפלה ההחלטה על הקמת “יד למגינים” נרתם למבצע הקמת הבית, לגיוס האמצעים הדרושים, ולאחר מכן – להפעלתו. כך נכנס בסוד עולם התרבות והתיאטרון, ואהב זאת מאד. בשנים האחרונות כאב מאד את ירידת הפופולריות של התיאטרון הטוב בקרב הקהל שלנו, ובלב דואב נכנע לסגנון הבידור המקובל שלא היה לרוחו.
בינתיים הלכו וגברו עליו המחלות השונות. במשך השנים למד לחיות עם ההגבלות הבריאותיות ועם צוויי הרפואה למיניהם במשמעת עצמית האופיינית לו.
בערב שבת האחרון, לאחר שובו מן המשרד, נכנס למנוחה במיטתו, ובה עצם את עיניו לנצח.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בתנועת

    יליד העיר דורטמונד אני, עיר תעשיית הפחם…

    הגעתי לציונות והצטרפתי לתנועת “הבונים” ב-1929. באותה התקופה התארגנה בגרמניה קבוצת “חרות”, שעלתה לארץ וייסדה את גבעת-ברנר. הגיעו שליחים מהארץ… כך נכבשתי, יחד עם חברי לרעיון הציוני-סוציאליסטי, ואני עדיין תלמיד בבית-ספר תיכון. התעמקתי בשאלות הציונות. מאז היה בית הספר והלימודים בו לדבר צדדי, כאמצעי להשגת תעודת-בגרות. את כל זמננו, יומם ולילה, מסרנו לתנועה.

    עם פרוץ המאורעות ב-1929 היינו כבר קשורים לארץ וגורלה ומושרשים בבעיותיה. רצינו לעזוב את בית הספר ולעלות ארצה, אבל ההורים וגם הנהגת התנועה התנגדו אז לרצוננו וחייבו אותנו, בעל כורחנו, לסיים את חוק לימודינו.

    המשכנו לפעול בתנועת “הבונים”. חיפשנו תמיד הזדמנות להיפגש עם אנשים מהארץ, שפעלו אז כשליחים בגרמניה. הצלחנו אפילו למשוך כמה מהם לפעולה בעירנו. בהשפעתם הברוכה השתרשנו, בשלב מאוחר יותר בתנועה, בארץ, בקיבוץ. השליחים היו בחלקם אנשי גבעת ברנר: בן-אשר, איזי רייס, ארקה ויינר (גבת), אליעזר ליבנשטיין (עין-חרוד), וכן יהודה שרת, שאליו נילוו אשתו צביה וגיסתו בתיה. איתם קשרנו קשר אישי הדוק. זו היתה לי הפגישה הראשונה עם השם יגור ועם חבריה.

    בשנת 1932 סיימתי את ביה”ס התיכון, ולאחר התייעצות התחלתי ללמוד באוניברסיטה בעיר קלן, ששכנה באיזור הגיאוגרפי של הגליל התנועתי אליו הייתי קשור. כך יכולתי תוך לימודי להמשיך בפעילות תנועתית. זה נמשך עד אותו לילה אפל, בינואר 1933, בו עלה היטלר לשלטון. התרחשות זו השפיעה עלינו, ואז אני ועוד סטודנטים יהודיים החלטנו שאין טעם להמשיך בלימודים, בו בזמן שסטודנטים אנטישמיים מתפרעים ופוגעים בסטודנטים יהודיים.

    חזרתי לדורטמונד, בה פעלתי כמרכֵּז גליל ריינרור של “הבונים”. בתפקיד זה שימשתי עד עלייתי ארצה בספטמבר 1933. זו היתה תקופה קשה לתנועות הנוער החלוציות. תוך תקופה קצרה פירקו הנאצים את רוב תנועות הנוער, בעיקר את אלה שהחשידו אותן בפעולה סוציאליסטית או קומוניסטית.

    התנועה הכירה בזה שאין לנוער היהודי כל עתיד בגרמניה, ולכן כוונו כל מאמצינו לארגון יציאת חברי התנועה מגרמניה. על עלייה ישירה לארץ אי אפשר היה עדיין לחשוב, כי מספר הסרטיפיקטים שהיה מתקבל ב”החלוץ” היה אז זעום מאוד. גם נוער בלתי מאורגן פנה אלינו שנעזור לו לעזוב את גרמניה. אנחנו פעלנו בשטח זה בקשר הדוק עם “החלוץ”, שהיה עדיין מוכר ע”י השלטון כמוסד לאמיגרציה של יהודים. נוסף על כך, הצלחנו להשפיע על הקהילות היהודיות המבוססות לתת לנו סיוע כספי, בכדי לצייד את הנוער לקראת יציאתו מגרמניה. כמו כן שימשו לנו הקהילות כגורם עזר אצל השלטונות לליגליזציה של פעולתנו, אשר התנהלה תחת מסווה של “לשכות עבודה”, שהקימונו, כביכול, כדי לייעץ לנוער היהודי. פעולתנו זו הוכתרה בהצלחה והוצאנו הרבה נוער להכשרה לארצות שכנות… לא תמיד עלה בידינו לסדר לנוער זה מקום של הכשרה חקלאית. מגמתנו היתה להבטיח לו קודם כל מחסה, עד שתגדל מכסת העליה ותיפתח האפשרות לארגן את עלייתם ארצה. תקוותנו התגשמה במשך הזמן…

    באחד מימי יוני 1933 הוזמנתי למשרד הגסטאפו, ושם הראו לי תיק עבה על שמי ובו כל הקורספונדנציה שלי. הנכון הוא, שבסכנה זו חשתי כבר קודם לכן, כשנודע לי מחברי לתנועה שרבים ממכתבי לא הגיעו לכתובתם. התחילו ביקורים תכופים של אנשי השלטונות האזרחיים בביתי. השמדתי את כל החומר האסור. הבנתי שעלי לשנות את מקום מגורי, וכך התחלתי בתקופת נדודים מדירה לדירה. שוב ושוב הוזמנתי לגסטאפו ונאלצתי למסור את “תעודת המדריך” שלי, שהיתה מוכרת ע”י השלטונות. קיבלתי רמזים מחוגים שונים שמתעניינים יותר מדי בסוג פעולתי, והוצע לי להסתלק מגרמניה במהירות האפשרית, כי מצבי נעשה קשה ובלתי נסבל יותר. הבעיה נפתרה כאשר קיבלתי סרטיפיקט לעליה. כך לא הספקתי לצאת לתקופת הכשרה, כפי שהיה בתוכניתי.

    עליתי ארצה ב-4.9.1933 . נמשכתי ליגור הודות להיכרותי עם יהודה שרת ועוד חבר שהיה אז ביגור. עבודתי הראשונה היתה בבניין. עבדתי בפלוגת הבניין בעיר. רציתי לעבוד בגננות אבל זה לא ניתן לי. במקום זה סודרתי לעבוד בביח”ר “נשר”, שם המשכתי לעבוד מספר שנים.

    חינוכי התנועתי במשך שנים, הכרתי הציונית והאחריות התנועתית אליה הורגלתי, הקלו עלי את חבלי הקליטה והשתרשתי במקום.

    זאב דור

    ספר יגור, עמ’ 357

  • 400 לרמת הגולן

    [נכתב אחרי מלחמת ששת הימים]

    יש הרבה מקריות בחיים. דבר זה אושר פעם נוספת גם בעניין “מבצע רמה”.

    שלושה ימים לפני התחלת המבצע נפגשו במקרה על-יד ברז הסודה שרה בט, יהודה קול וזאב דור. השיחה נסבה על כך שכל הארץ נוסעת לרמה ואילו ביגור אין מי שיארגן את הנסיעות…

    אמרה שרה בט שהיא לוקחת על עצמה את סידור האוכל לדרך. אמר יהודה קול שהוא ידאג למכוניות. מובן מאליו שכל היתר נשאר לטיפולו של זאב דור. וכך זה התחיל.

    התייעצנו עם ז’מקה בקשר למסלול הטיול, והוא גם עזר לנו בסידור הדברים הרשמיים. התקשרנו עם מרדכי גוקובסקי וראובן עשת והם דאגו לצוות המדריכים – בנים שהשתתפו בקרבות בצפון הארץ וברמה.

    המזכירות אישרה את התוכנית ויחד עם המזכיר הרכבנו את רשימת הנוסעים כל יום, למען מנוע תקלות בעבודה. ואמנם זה איפשר להוציא לטיול כל יום כ-50 איש, וביום שישי אפילו כפליים.

    העבודה היתה רבה. עמדו לרשותנו 3-4 ימי הכנה בלבד והיה צורך לדאוג להרבה דברים. נוסף על זה, היו חברים שקשה היה להם להתאים את עצמם ליום מסויים. אולם בסופו של דבר הכל התנהל כשורה והחברים המטיילים חזרו הביתה מלאי רשמים וסיפוק ועמוסי חוויות, לאחר נסיעה מעייפת של 15-16 שעות.

    עד עכשיו השתתפו בטיולים אלה 350 איש. בימים הקרובים יסעו עוד 50 איש שנרשמו כבר. בטיולים לרמה השתתפו גם חברים שבריאותם מוגבלת והם עמדו יפה במבחן. הקפדנו גם שהנסיעה תהיה נוחה, ועל כן נסעו בכל מכונית לא יותר מ-50 איש.

    המסלול, כאמור, נקבע מראש, אולם פה ושם הוכנסו שינויים קלים, לפי ראות עיניהם של המדריכים.

    ואלה המדריכים שהשתתפו במבצע (שניים בכל אוטובוס):

    מרדכי גוקובסקי-אמנון מאירי; אבישי שורש-בן-ציון גרודמן; אורי קשת-יעקב לויתן; יאיר עוגן-בועז גינדין; ראובן עשת-חנוך בנארי; חיים מיכאלי-אלישע ילין; יגאל טפר-יוחאי שלם.

    ואלה הנהגים: בן-ציון שמשי, ניסן גבאי, ישראל ברנע, קורט לוי, יהודה קול, יזהר הלוי, משה פונדיק.

    מפי זאב דור

    יומן יגור, 21.7.1967