ישראל ברנע

22/06/1916 - 21/12/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א סיון התרע"ו

תאריך פטירה: י"ד טבת התשנ"ב

ארץ לידה: רומניה

תנועה ציונית: דרור, פועלי ציון

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בנים ובנות: יורם ברנע

ישראל ברנע

ישראל נולד ב-22 לפברואר 1916 למשפחה מהמעמד הבינוני בעיירה קפרשט שברומניה. למד ב”חדר” ובבית ספר ומגיל צעיר נשא בעול פרנסת המשפחה. הצטרף לסניף פועלי ציון “דרור” ובשנת 1933 יצא להכשרה במטרה לעלות ארצה. ביחד עם קבוצת חלוצים עלה בשנת 1935 לארץ-ישראל. לאחר שויתרו על הרעיון לייסד מושב של יוצאי רומניה, הצטרפו מרבית החלוצים לקיבוץ יגור. ביגור הכיר את אשתו לעתיד גיטקה ונולדו להם 4 בנים. בשנותיו הראשונות ביגור עבד במחצבה. המפגש עם האבן, הסלע והנוף הקדום עוררו את דמיונו ונתנו לו השראה לפיסול באבן. כאן החלה אמנות הפיסול שלו, בתחילה פיסל דמויות מיניאטוריות מאבן. בשנת 1943 הצטרף ל”אגד” ועבד שם עד יציאתו לגימלאות. השנים הראשונות לעבודתו כנהג היו כרוכות בעבודה רבה ומסוכנת, כתוצאה מפרעות הערבים באותה תקופה.
בזכרונותיו המועלים ב”ספר יגור” מספר ישראל:
“היה זה אחד הימים המרים מאותה תקופה שידעתי לאחר הכרזת המדינה והמאורעות שבאו בעקבותיה. התקבלו ידיעות שהישוב היהודי מותקף והכבישים חסומים בכל הארץ. הייתי בחיפה וביחד עם נהגים רבים המתנו בציפיה להוראות. לפנות ערב נתקבלה הוראה לזוז ויצאנו לדרך. בדרכי הביתה כשאני נוהג באוטובוס מלא נוסעים התקרבתי לבלד-א-שייך היא תל-חנן. לפתע הבחנתי מרחוק על הכביש במדורה גדולה. היה מאוחר לחשוב על נסיגה לחיפה, ביקשתי מאחד החברים, נהג, שיחליפני במקרה שאפגע. הגברתי המהירות והתקרבתי באורות מלאים להמון ערבי משתולל. הודות למהירות הנסיעה פינה ההמון את הכביש ואז ראיתי את מקור האש. הייתה זו מכונית שיצאה מחיפה דקות לפני ובה שני חברי קיבוץ גבת. מאוחר יותר נודע לי כי שניהם קיפחו חייהם בדליקה”.
מאוחר יותר בתקופת עבודתו ב”אגד” בנסיעותיו הרבות, בשעת טיולים עם אשתו ובניו על הכרמל וברחבי הארץ פגש את העץ ושרשיו. באלה גילה עולם עשיר אשר גירה את דמיונו ומשך אותו לפסל בעץ.
בשנים האחרונות מצא לעצמו נחת ושמחה רבה בציור והיה מצייר על כל ניר וקרטון שמצא. חלומו הגדול עליו דיבר ללא הרף – לצאת לגמלאות ולהתמסר כולו לפיסול וציור. אולם לרוע מזל בשנים האחרונות חלה וסבל מאוד מחוסר יכולתו להגשים את חלומו לעסוק בתחביביו שכה אהב.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הפַּסָל

    היה היה… וזה באמת נראה כאילו לפני יובלות… בימי “הצנע”, כשקשה היה להשיג צעצועים לילדים, נטל ישראל ברנע, מוותיקי החברים בקיבוץ יגור ונהג ב”אגד”, גזיר-עץ שנקרה לידיו, נטל מיפסלת חדה והחל מעבד את העץ, עד שהוציא מתחת ידיו… בובה למשחק.

    זיק הכישרון שנדלק אז, הקשר הראשון שנוצר בין ישראל ברנע (אז בָּרַנְקִין) לבין גזירי העץ, הפך למשיכה אמנותית ממש רק לפני כשש שנים, כשהחל ברנע ליישם את אהבתו הרגישה לעץ כחומר גלם שיש בו נשמה עם תנועה וביטוי עז, כדי לפסל דמויות של אנשים ובעלי-חיים, בתנועה, במתח מתמיד.

    32 מפסלי העץ שגלף מאז מוצגים עתה בתערוכה הנערכת ב”בית אוהל שרה”, המוזיאון ע”ש שרה לישנסקי במועצה האזורית יזרעאל… זוהי תערוכתו הראשונה של ברנע מחוץ למשק יגור (שם כבר ערך שתי תערוכות).

    ישראל מעיד על עצמו כי לא זכה לשום הכשרה בענף אמנותי איזשהו. זהו סתם מקרה של הפיכת התרשמות של עין חדה ורגישה ודחף פנימי לעבד מגזיר העץ דמות חיה ונעה.

    “לפעמים אני הולך עם העץ”, אומר ישראל, המסביר כי צורתו הטבעית של גזיר העץ, על בליטותיו, כיווני הסיבים, ה”עיניים” וכו’, היא הדוחפת אותו לעצב דווקא דמות של בעל-חיים זה או אחר. “לפעמים להיפך. יש לי דחיפה להביע משהו, כמו למשל את התרשמותי מסיפור אֵימֵי בָּאבִּי-יָאר, או זיכרונות ניצולי השואה, ואז אני נודד ומחפש את גזיר העץ שיתאים למטרה זו”…

    ישראל ברנע מעדיף גזירי אילנות בעלי סיבים, אשר קל יותר לעבדם מבלי שישברו. בעיקר הוא עובד עם גזירי אקליפטוס, אלון וזית, המצויים בקרבת ביתו למרגלות הכרמל. לעבודה יפים גם קטעי-גזע וגם שורשים עבותים ומפותלים. העבודה נעשיית בידיים, בעזרת מיפסלות וסכיני-גילוף שהכין במו ידיו. עפ”י רוב אינו עובד על בסיס של סקיצות שרשם מראש, אלא ניגש ישר לגזיר העץ עצמו. “איני יודע לצייר”, הוא מודה…

    מאיר הראובני

    “למרחב”, 25.2.1970