עדה יגורי

20/07/1903 - 12/01/1966

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה תמוז התרס"ג

תאריך פטירה: כ' טבת התשכ"ו

ארץ לידה: רוסיה

תנועה ציונית: דרור, החלוץ, החלוץ הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: נח יגורי

בנים ובנות: אסף יגורי

עדה יגורי

“…לא באנו לארץ רק מתוך יאוש. לא באנו חסרי כל. באנו מתוך דבקות ברעיון של תקומת ישראל. באנו מתוך רצון כן ועמוק לבנות קומונה ולחיות בה. באנו תוך לבטים ומאבקים אידאיים, אשר הכריעו לצד היהודי – ציוני – סוציאליסטי”. האם אפשר לבטא יותר טוב, לנסח ביתר בהירות, ביתר פשטות ועם זה ביתר עומק כפי שביטאה זאת עדה בשורות ספורות אלו? אכן כזה היה עולמה הפנימי אידיאי – יהודי – ציוני – סוציאליסטי, חיי קומונה במסגרת הקיבוץ המאוחד.

עדה נולדה בז’יטומיר אשר ברוסיה בשנת 1903, בבית ספוג תרבות רוסית שוחרת חופש, חדורה רעיונות ליברליים ומתקדמת, ספרות שהטביעה את חותמה על כל חייה. את חינוכה היהודי – לאומי קבלה עדה בילדותה מסבא שלה, איש מושרש ביהדות אשר “עורר בה” – כך היא מספרת – “את הגאווה על ימיו הקדומים של עם ישראל, על סבלו ועמידתו מדור לדור”. בגיל 13 התקשרה עדה עם “צעירי דרור” ומאז דרכה הייתה ברורה לפניה. היא מצאה את עצמה. קשריה עם תנועת “דרור” באותם שנים של מלחמה ומהפיכה, על תקוות גדולות ואכזבות לא קטנות – תקופה זאת ב”דרור” הייתה עשירת חוויות בחייה של עדה, אותה היא חייתה כל פעם מחדש ודיברה עליה בהזדמנויות שונות כעל שנות חיים מלאי אור ותוכן רב.
עדה הייתה רק בת 16 כאשר התנדבה לאסוף את ילדי הפליטים היהודים בעירה במלחמת העולם הראשונה ולטפל בהם. “זהו פרק מסעיר וכמעט קדוש בחיי” – מספרת עדה בזכרונותיה. זה היה בעצם מפגשה הראשון עם עולם הילדים, שנמשך קודם בגולה בתחנות נדודיה ואחר-כך בארץ ובקיבוץ ולא נותק אף פעם.
בשנת 1921 הבריחה עדה את הגבול תוך קשיים וסכנות רבות והגיעה לוורשה ולאחר שלוש שנות פעילות עניפה ב”החלוץ” וב”החלוץ הצעיר” עלתה ארצה.
ליגור הגיעה עדה לפני למעלה ארבעים שנה מעין-טבעון, פלוגת הקיבוץ המאוחד בכפר-יחזקאל. היא הייתה מהמטפלות הראשונות בבית התינוקות במשק וליוותה את בית-הספר מיומו הראשון. היא הייתה מראשוני בוניו של החינוך המשותף ביגור ובקיבוץ כולו. אולם גולת הכותרת של עבודתה החינוכית-קיבוצית הייתה פעילותה בחטיבת בני הקיבוץ, אשר היא הייתה בין יוזמיה ומארגניה העיקריים ומתווי דרכה. “אמא של החטיבה” קראו לה, ואכן חניכיה, תלמידיה ושותפיה לעבודה מהדור השני במסגרת החטיבה מתקשים להסביר את סוד השפעתה על כל הסובבים אותה, אם משום היותר אישיות אינטלקטואלית או דמות חינוכית למופת, ואולי בגלל הקסם האישי, או משום דביקותה ונאמנותה לערכים תנועתיים מוסריים – יש לחשוב שכל אלה חברו יחד ועשוה לאישיות דגולה ורבת השפעה. עדה ידעה לרכז צעירים ולגבשם לצוות בעל כושר פעולה ומחשבה קולקטיבית לעבודה בחטיבת בני הקיבוץ, מהתחנה הראשונה שבמעיין חרוד, שם היא נשאה את נאום הסיום והתוותה את דרך החטיבה, לאחר מכן בגבעת-ברנר ושפיים. היא הייתה במשך שנים רבות חברה בוועדת החינוך המרכזית ובמזכירות הקיבוץ המאוחד, ברם השפעת חרגה הרחק ממסגרת התפקידים האלה. היא הייתה מעורה בחיי המשקים הקיבוציים ובמיוחד הגישה עזרה ליישובים הצעירים חסרי הנסיון בגידול ילדים ובחינוך המשותף.
בשנים האחרונות סבלה עדה קשות ממחלתה הממארת שלא הרפתה ממנה. אולם סבל איום וממושך זה לא העיב על מאור פניה ואין פלא שבבית-החולים האחיות, המתלמדות, החולים והרופאים – כל אלה שהיו במחיצתה ובאו איתה במגע בשוכבה על ערש דווי ממנו לא קמה עוד – מציינים בהערצה את תכונותיה הנפשיות שלא עזבוה עד יומה האחרון.
במלאת חמש-עשרה שנה למשק כתבה עדה על דמויותיהם של חברים קרובים ויקרים שנעקרו מנופה של יגור ללא עת: “ולילדינו נספר: הפרח כי פורח ונבל, לא פרח לשוא ואדם כי פרח לבבו וחלה – לא פרח לשוא, נשמתו כי שרה ותידום – לא תידום לשוא”.

ימתקו לה רגבי אדמת יגור ביתה אליו הייתה קשורה בכל נימי נפשה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • עדה

    רבות עוד יסופר על דמות מופלאה זו, רבת הפנים וזוהרת, שידעה להקרין סביבה כה הרבה תום, רגש, חמימות ואהבה, ולהאציל מרוחה שפע עדנה ורוך. איזה כוח טמיר נסוך היה בכל יישותה והווייתה. היא ידעה בקולה החם, המלטף והמשכנע לכבוש את לב שומעיה לאמת הפנימית שלה, בה האמינה ורצתה להדביקה בכל אחד ואחד שהיה במחיצתה ותחום השפעתה.

    צנועה וענווה היתה עדה בהליכותיה. רבות נאבקה עם עצמה, כל פעם מחדש, טרם הופיעה על במת נואמים להשמיע את דבריה. אך די היה בשניים-שלושה משפטים, וכאילו זרם חשמלי עבר בין המאזינים וריתק את כל הציבור לעמידתה האצילית, למבע עיניה הפיקחיות ולדבריה ההגיוניים.

    רבים ומגוונים היו השטחים והתחומים בהם התעניינה עדה והשפיעה, אולם מעל לכל וקודם לכל נתברכה עדה בתכונת על, במתת שמיים – אהבה גדולה, שפע של אהבה.

    עדה ניחנה בכושר מיוחד לאהוב את כולם והכל; את הנוף, הפרח, המולדת, הקיבוץ והבית, את הילד, האדם, היהודי. כל חייה נסובו, הושפעו והשפיעו ללא סייג ושיור כלשהו בתוך מעגל זה, ומנקודת מוקד זאת השלכה על תפיסת עולמה הרוחני והמוסרי. מכיריה ומוקיריה יודעים כמה אהבה, דאגה וחום היא פיזרה סביבה, וכאילו קרן אור חוזרת שבה וליטפה את ראשה ולבה, ובזה היא מצאה את אושרה.

    לעתים אתה עומד ומשתאה – מניין לעדה הצורך בשלל גוונים ובני גוונים של ביטויי אהבה המפוזרים על מאות גליונות נייר שלוקטו ונאספו מפי משוררים וסופרים של עמים רבים? רק אדם כמוה, עם לב פתוח ואוהב, מסוגל לשחות בים אהבה גדול ועמוק כזה….

    על עדה כי איננה נפשי בוכיה.

    יצחק

    [שלושים לפטירתה, יומן יגור 11.2.1966]

  • על החטיבה

    החטיבה העלתה את חברות הילדים לשלב גבוה של ארגון ארצי, והיא בנתה מסגרת חשובה לחיי התנועה. אבל החטיבה טרם הגיעה למהפכה בחיי כל פרט, לעיצוב דמותו של בן הקיבוץ, וכאן – שדה נרחב לפעולה חינוכית מעמיקה, החייבת להיעשות במהרה.

    אין להתגבר על השפעתה המזיקה של המציאות הסובבת אותנו רק על-ידי הטפות. יש, על כן, ליצור סביבה מוחשית ומגשימה, שערכי החטיבה, שהם הערכים של הקיבוץ, לא יהיו ערכים מופשטים גרידא, אלא ערכים המחייבים תפקידים ממשיים. אין לכבוש אותם על-ידי בודדים, רק שכבה שלמה מסוגלת לכבוש ולהעלות. הדבק הראשוני קיים ויש להמשיך בטיפוחו וגיבושו.

    ודאי יהיו גם כשלונות, אך אלה מחולים יהיו באם תתלווה להם מסירות הנפש הראויה לביצוע המפעלים. לא נכון שקיים משבר בחטיבה. אמנם יצא המחזור שהקים אותה, אך כבר מסתמנים המחליפים ואפשרות הפעולה לא פחתה. אולם לכך דרושים שלושה תנאים יסודיים שהם הכרח:

    א. עבודה משותפת עם מורים ומחנכים.

    ב. שכבה בוגרת של מדריכים מחוגי הנוער ובוגרי החטיבה, שיחד עם חבר המורים והמחנכים יהוו את סגל המדריכים של החטיבה. המדריכים הבוגרים האלה חייבים לעבור סמינר רציני וממושך כדי לגבש את דרכם החינוכית.

    ג. עבודה סדירה של המוסדות המרכזיים בחטיבה, אשר יעזרו לתאים המקומיים בהדרכה, בכיוון ובהקמת מפעלים אזוריים ומרכזיים…

    החטיבה, יש בכוחה לעלות, להתפתח ולמלא את יעודה אם תהיה נאמנה לדרכה ותתקן את הטעון תיקון ושיפור.

    עדה יגורי

    יומן יגור, 11.2.1966

  • דברי עדה בקבלת המחזור הראשון של בית הספר לחברות

    יש ופוקד את חיינו רגע של חסד המבקיע את חומת חיי היום-יום וטרדותיו, ורגש של שמחה מציף את כולנו. הערב מתמזג המחנה הוותיק עם הדור הצעיר; הערב אנו מקבלים בפעם הראשונה קבוצה של בנים ובנות, קבוצה ראשונה שסיימה י”ב כתות.

    משהו מחֵן בראשית טבוע בפניה של קבוצה זו, שעליה יש לסלול דרך לילדים רבים הבאים אחריהם ולהורות נתיבות לנוער המצטרף אלינו מן הארץ ומן הגולה. ז א ת ה ח ו ב ה, ה ז כ ו ת ו ה י ע ו ד!

    תביעתנו זאת, המופנית לילדינו, מלווה אמונה וחרדה גם יחד. כי מי כמונו יודע את גודל האחריות המוטלת על שכמי הראשונים, על סוללי נתיבות בחיי יום-יום.

    צפים ועולים ברגעים אלה הזכרונות כיצד גידלנו ואיך טיפחנו את ילדינו אלה. כי מי ומי היו ההורים הראשונים, המטפלות והמורים? צעירים לימים, חדשים בארץ ובקיבוץ, חסרי ניסיון חינוכי – הם חינכו והדריכו ולימדו מתוך התנסות קשה. היבינו ילדינו כיום את הנפתולים בהם נפתלנו ואת הקשיים הנפשיים והחברתיים בהם עמדנו כדי להתגבר על קשיים, לא להרתע בפני כשלונות ולהמשיך בדרך חיינו?

    הקבוצה הזאת שלעינינו גדלה וצמחה עד חי היא, כי על אף הכל עלה יפה הניסיון. קם דור צעיר, דור ממשיכים, ועוד נזכה לראותם ראויים לעמל הרב שהשקענו בהם, ואף יידעו להעריך את כל אלה שעמלו בעיצוב דמותם.

    ואתם, בנים ובנות, מצווים להיות לא ממשיכים בלבד, אלא למצוא בכם כוח ועוז להיות ממשיכים מתקדמים, ממשיכים מְחַדְשִים. ביתנו מחכה לכוחות צעירים, כוחות עבודה, ארגון ותרבות. את התפקיד הזה תוכלו למלא כאשר תהיו מלוכדים, חיים חיי תנועה – חיים חלוציים…..

    – – –

    ביום חג זה, שהוא גם יום של חשבון נפש, נברך את עצמנו כי נדע לקלוט את ילדינו, למסור להם את ערכי חיינו, כי נגלה בנו סבלנות ואורך רוח לגבי בני הנוער, כי תשלוט בנו התבונה להבין ללב ילדינו.

    יגור שלנו על חבריה וילדיה, על שדותיה וכרמיה, נושאת איתה רעיון נעלה ותפקיד גדול, וברכתי היא כי יימצא בנו הכוח, להורים ולילדים גם יחד, לשאת את הרעיון ולמלא את התפקיד.

    עדה יגורי

    [דברים בקבלת המחזור הראשון של בית הספר לחברות, 1947]

  • מתוך מחברת של עדה, הכנת הרצאה בכתב ידה

    – – –

    כאשר אנחנו מדברים על ביתו של הילד אין אנחנו חושבים רק על הבניין, כי אם גם על הסביבה הטבעית סביב הבניין – החצר. אותו החלק אשר אנו צריכים להפוך אותו להמשך טבעי של ביתו של הילד. אם נדע, יחד עם הילדים, לשפר את הסביבה – לטעת עצים ושיחים, לשתול פרחים ודשא, ליצור פינות נאות ומסתוריות – אז יבלה הילד הרבה בחוץ, על יד ביתו, יתענג על מעשי ידיו, ישמח לכל פרח פורח ולכל צמח חדש, ילמד לשמור ולטפל בכל פרח וירק, ולא יקטפם ולא ישחיתם ללא צורך. לסביבה הקרובה יש ערך רב בהתפתחות רגש היופי של הילד. הסביבה יוצרת במידה ידועה את אופיו, וסביבה יפה תועיל הרבה לחנך ילד בעל נפש יפה, בעל רגש אסתטי עמוק.

    הפינות החבויות אולי יעוררו את הרצון ואת הצורך להתבודדות, להתייחדות של הילד עם עצמו, דבר שאיננו כה רגיל בגילים אלו אצל ילדינו. הם לרוב מבלים בצוותא, ללא רצון להתרחק פעם ולהיות עם עצמם. אולי בזה נחזיר לילדינו את האפשרות, באין עין רואה ואוזן שומעת, לחלום את חלומותיהם, להקשיב לצלילים דקים, לחיות את חייהם-הם מלאים ועשירים. ואז אולי נציל את עצמנו, וביחוד את ילדינו, מחיים רעשניים שטחיים, חיים ללא יכולת של התעמקות והתבוננות של נפש רגישה ומתפעלת.

    כאשר אנחנו מדברים על חיי הבית ועל האווירה השוררת בו, אין אנחנו מתכוונים כמובן רק למסגרת… כי אם גם לחיים פנימיים בבית הזה. לחיי חברה בין הילדים לבין עצמם ולחיים בין הילדים לבין המחנכים.

    …המקור, השורש ממנו צומחים יחסים רצויים הוא מקור האהבה והכבוד ההדדי, אבל אין זה מספיק. הילד איננו מלאך (גם המחנך איננו מלאך), וישנה שאלה של משמעת ושל חוסר משמעת. שאלה של עונש, או יותר נכון של הגבה על דברים בלתי רצויים ועוד. ויש צורך בעמדה ברורה – האם אנו מחייבים חוקה ברורה ומסויימת בשטח זה, או לא. האם אנחנו חושבים שיש מקום לעונש בחיינו, אם לא. ויש להגיד ברורות, כי חוסר בהירות בשטח זה, ולעתים גם גישות שונות וסותרות מצד המורה והמטפלת, מסבכים קשה גם את הילדים וגם את המחנכים. ואמנם, למען העבודה המשותפת דרוש הרבה רצון טוב וסבלנות הדדית, אבל מה שקודם לזה, לדעתי, זוהי גישה חינוכית אחידה, ראיה נכונה את יסודות חינוכנו, את יסודות חברת הילדים.

    – – –

    קיימת סכנה של אהבה מופרזת, של פינוק, והתוצאות מזה יכולות להיות קשות: חולשת רצון, צורך בתמיכה תמידית, פחדנות, אהבת רחמים. הילד המפונק הופך לא פעם להיות עריץ. הוא נוטה לריב, מתייחס רע לחבריו, נזהר מפינוק ומרחמים. ניגש לילדים אלה בגישה טבעית ופשוטה, כמו לילדינו-אנו, ואז ניטיב גם להם…

    ליגור הגיע לפני חודשים מספר ילד פליט מפולניה, בן 8. הוא היה היחידי והראשון, וכמובן גם הגדולים וגם הקטנים טיפלו בו הרבה. הילד נכנס לבית הספר וגם שם פינקוהו לא מעט, עד אשר הוא התחיל להתגרות בילדים ולגלות סימנים לא טובים (בדרך כלל הוא ילד טוב ובריא). הילדים היו הראשונים אשר הצביעו על הסכנה: מ. מתקלקל, אמרו הם, צריך להפסיק לפנקו. יש להתייחס אליו כאל ילד שלנו, אחרת מי יודע למה הוא יגיע. ובכלל, אמרו הם, אם נמשיך לרחם עליו והוא יכה אותנו ואנחנו נשתוק – אף פעם לא יהיה הוא כאחד מאיתנו. וזה נכון!…

    – – –

    ברור לכולנו כי הצעדים הראשונים הם הם שקובעים ביותר בחיי האדם, ובייחוד הילד. הם נשמרים בנו ופועלים במשך כל ימי חיינו. ומתוך כך כה חשוב לנו כי החוויות הראשונות של הילדים בתוכנו, הרשמים שיספגו, המחשבות שיחשבו, הפגישות שיפגשו, יהיו להם לאוצר יקר של זיכרונות נעימים, אשר ילוו אותם בחייהם העתידיים…

    עדה יגורי

    מתוך מחברת בכתב ידה (לא מצויינת שנה)

    [בתיקה האישי של עדה יש הרבה מחברות כתובות בכתב-יד, בנושאי חינוך בעיקר]

  • חבל על דאבדין

    30 שנה עבדה עדה בתוכנו כבנאית בכירה בתחום החינוך המשותף. לפעולה המרכזית הביאה איתה ניסיון עשיר של עבודה בבית הילדים בקיבוץ, אשר בתוכה גזרה למופת את דמותה של המטפלת כמעצבת הבית. במשך 30 שנה אלה היתה ידה בכל – למן יחסי אם-ומטפלת בבית התינוקות ועד לייסוד חטיבת בני הקיבוץ; למן השתתפות מסורה בייסוד הסמינר להכשרת מורים וגננות בקיבוץ ועד לפעולה עקשנית ומתמדת בתכנון הבניה לבתי הילדים; למן ייסוד הקורסים להשתלמות למטפלות ועד לדאגה לחינוך המיוחד ולייסוד התחנה להדרכת ילדים מתקשים.

    אף כי היתה שקועה בעניין החינוך, לא נעשתה מצומצמת בתחומו. תחומי העניין שלה היו רחבים הרבה יותר. היא חשה תמיד את הקשר ההדוק בין תחום החינוך לבין שאר שטחי החיים בקיבוץ וחיי האדם, לכן לא היה לה קשה להתעניין עמוקות בנושאים רבים.

    כל שעשתה עשתה בקסם בלתי שכיח. היה זה קודם כל השכל היפה שלה… שכל נשי למופת. שֵׂכל חי וחן של חשיבה ודיבור. היא יכלה לראות צרכי ציבור במיזוגם עם צרכי פרט; לטפח את העקרון הרחב, שהבינה אותו להיקף ולעומק ולא היתה פשרנית לגביו, יחד עם זוטות הביצוע…

    היתה צנועה במידה שאינה שכיחה בתוכנו. אימת הציבור לא עזבה אותה לרגע, אולם הציבור עמד ביראת כבוד לפניה. שעה שדיברה בפומבי כפתה על הציבור את ההקשבה העמוקה ואת ההתקשרות עם מחשבתה, לא בדרך של השתלטות אינטלקטואלית אלא בקסם המיוחד לה – לקרֵב, לחדור לתוך אישיותו של הזולת ולעשות אותו אח למחשבה.

    עדה איננה עוד. אולם עדה ישנה. היא פיזרה את היישות הגדולה שלה באלפי רסיסים – של חלום, של פעולה, של קשר ויחס, של חיבה, של עידוד, של הדרכה, של הגות. היא שלחה את לחמה הטוב על פני כל פלגי חיינו, וגם ברוב הימים נמצאנו.

    מרדכי סגל

    “דבר הפועלת”, מאי 1966

  • הומה הלב ומתפעם

    צעירים היינו בבואנו הנה, וכאן בגרנו גם זקנו. אך חלום הנעורים – היה למציאות חיים. ואשרי הדור שזוכה לראות בעיניו את ראשית התרקמות החלום ואת צעדי הגשמתו. ובימים אלה זקוקים אנו לחוש האזנה דקה, בכדי להקשיב להמיה המתנגנת בנבכי העבר – עברֵנו. יצירה זו של בנין ביתנו הקיבוצי, יצירה של דורות היא, של העבר, ההווה והעתיד.

    – – –

    מי היו האנשים שהגיעו הנה? מה היו שורשיהם ומקורות היניקה שלהם? מה היה משקלם הנפשי, החברתי והאידאי? במה היה כוחם וכוח דבקותם ועמידתם?

    זאת כדאי לספר ולהזכיר לעצמנו ולדורות הממשיכים, שיכירו את מקור מחצבתם של אבותיהם, דור ראשון לבנין הבית הזה, ויידעו – איך הרעיונות היסודיים שהביאו עימם מהגולה מצאו כאן סד להגשמתם וביטויים הממשי.

    ראשית זכרונותי קשורים בנוף מולדתי וביתי. מעֵבר לאימים, קורנת שוב עירי הלבנה, ביתי בארץ העבר, משם נשזר החוט ומתמשך… והמשכו קשור ושזור בדפי העבר של תנועת הנוער “דרור” ברוסיה.

    לא באנו לארץ רק מתוך יאוש, לא באנו חסרי-כל. באנו מתוך דבקות לרעיון של תקומת ישראל. באנו מתוך רצון כן ועמוק לבנות קומונה ולחיות בה. באנו תוך לבטים ומאבקים אידאיים, אשר הכריעו לצד היהודי-ציוני-סוציאליסטי. באורח פלא נשתמרו קטעי הזיכרונות, וטעמם הוא בהכרת הקשר הפנימי בין מה שהיה לבין הקיים והעתיד להיות.

    לא קל להעלות זיכרונות מעולם יקר ללב והוא עולם שנשרף ושוּדד. לא קל לתת ביטוי לחוויות הדור המופלא והנפתל, אשר חי את ימי האביב של המהפכה ואת הפורענויות הגדולות שהתרחשו ובאו על עמו לאחר מכן.

    והלב מהסס…

    אך “דור אומלל הוא הדור שאינו מכיר את אביו, אינו מכיר את עצמו, אינו יודע מה ירש ובמה מרד”.

    זה חיזק בי את ההרגשה כי חייבים אנו להעלות את זכר הימים ההם, בטרם העליה לארץ. כל אחד זיכרונותיו האישיים ואת משעולי חייו, ויחד יהיה בהם הד לתקופה שאנו לה העדים האחרונים.

    – – –

    רחוקים הדברים – אך אורם שמור בלב. יתכן ורוח של תום פרושה על דפי הזיכרונות, רוח של אהבה ופיוס לדברים שהיו, כי יקרו לאדם זיכרונות ילדותו ונעוריו. אך אין ספק, כי מה שגדל וצמח במשך השנים, בטרם עליה לארץ, עלה וגבר עם עלייתנו…

    עליתי לארץ בשנת 1924 יחד עם צביה ז”ל, ואם כי הגענו רק שתינו בשנה זו, לא חשנו את עצמנו בודדות, כי יצאנו לדרך החדשה כחברות תנועה וכחלק ממנה הצטרפנו מיד לקיבוץ. היה זה המשך טבעי של דרכנו וחינוכנו… את כל להט נעורינו, את הערגה והצימאון לחיים חדשים, לטבעיותם, לעושרם, לגבורתם, שהבאנו עימנו, שיקענו בבית הזה. דרכנו נבחנה בכוּר החיים. איש מאיתנו לא חיפש פתרונות קלים ולא טושטשו הקשיים בפנים ובחוץ. עברו עלינו ימים גדולים, רגעי כוח ועמידה מול הקמים עלינו – וימים של הליכה בתלם ארוך ואפור, אך גם הוא הצמיח שיבולים. רב היה ערכם של מעשי יום-יום הרגילים, הפשוטים והצנועים. רבה היתה הכמיהה ליציבות חיינו ורציפותם. ידענו את לבטי קיבוץ הגלויות ואת השמחה והצער שבגידול בנים. לא קיפחנו את “שחוק הנעורים ואת לחן הניגון המתרונן” – בימי חג ומועד. ידענו ימים אכזריים של אימה, שכול ויגון על בנים שנפלו וחברים שהלכו מאיתנו ללא עת. הרבה חלומות נשרפו בשלהבתם של החיים… לא פעם גם הכאבנו איש לרעהו -ללא רחם.

    שום דבר אנושי לא היה זר במסכת חיינו המשותפים, אך ששת ימי המעשה בשדה, ברפת, בלול, במטבח ובבית הילדים, גדולים היו וגדול גם יבולם. כך צמחנו וגדלנו בתוך העשיה, בתוך היצירה, ונאבקנו עם עצמנו על דמות הישוב הקיבוצי, ויצרנו חברה חדשה במולדת מופלאה ואכזרית.

    וכיום, אם נשקיף לאחור, לדרך שעברנו, נחוש את חזון הדברים הגדולים ואת מעשי-הפלא הפשוטים. כל מה שנוצר בחיי דור אחד, בעמל כפיו, בלהט מסירותו ובכוח חזונו, “ובקפלים ובקמטים” של חיינו עדיין מאיר אותו האור – תקוות העם האחרונה…

    צפים ועולים, חוזרים ונמוגים פרקי חיינו כאן – רוטטים, נאבקים, כושלים ועולים.

    אי-גבול בין ודאות והדמיון?! בין תקוה – למציאות?!

    “והאורות מאותתים

    ממרחקי – הערפילים”

    וממשיכים לאותת.

    עדה יגורי

    בתוך “ספר יגור”, לחג ה-40 של יגור, 1963