בינה קליבנר

01/08/1939 - 19/11/1977

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ז אב התרצ"ט

תאריך פטירה: ט' כסלו התשל"ח

ארץ לידה: ישראל

עבודה: מורה למלאכה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעקב קליבנר

אחים ואחיות: גדי כספי, רחהל'ה חן

בינה קליבנר – כספי

בדמי ימיה ובמיטב שנותיה נעקרה מאיתנו בינה לאחר מחלה ממארת, והיא הייתה מלאת חיים ומלאת תכניות לעתיד. בת שלושים ושמונה הייתה במותה.

בינה נולדה בירושלים ב-1.8.1939 להוריה משה ז”ל ותבדל לחיים ארוכים חביבה. בגיל ארבע עברה עם משפחתה לקיבוץ רמת רחל. בתקופת מלחמת השחרור, כשנעזבה רמת רחל היא עברה עם שאר חברי המשק לרעננה, ואח”כ למחנה המעפילים בעתלית, שם הם שהו שנתיים. לאחר מכן יסדו חברים אלה את קיבוץ עין כרמל, בו עברו על בינה שנות ילדותה עד הצבא. בתקופת בית הספר גילתה בינה כשרון לציור ולכתיבת שירים, והשתתפה בתחרויות. באחת מהן אף זכתה בפרס ראשון – טיסה לאילת. היה זה עם פתיחת הקשר האוירי עם עיר זו. בגלל גילה הצעיר לא ניצלה בינה את הכרטיס שניתן לה.
בשנת 1957 התקבלה בינה לחברות בעין כרמל כבת המחזור הראשון של בני המשק, והיא שכתבה את התכנית והפזמונים לחג זה. באותה שנה התגייסה בינה לצה”ל ושירתה כצפנית בלשכתו של אלוף פיקוד הצפון דאז – יצחק רבין. כחילת מצטיינת היא נמנתה על 120 החיילים שהוזמנו אל בית הנשיא ביום העצמאות 1959. שנה שלישית היא עשתה בפלוגת הקיבוץ המאוחד ליד אילת, שהיוותה מאוחר יותר את הגרעין לקיבוץ אילות. עם שובה למשק נשלחה ל”ארנים” ללמוד ציור ומלאכה.
בל”ג בעומר תשכ”ד, נישאה בינה ליעקב קליבנר בעין כרמל ושם נולדה בתם הבכורה לילך. בשנת תשכ”ה הם עברו ליגור וכאן נולדו שושן ויסמין.
בינה המשיכה גם ביגור את לימודיה ב”ארנים”, ולאחר מכן גם נמנתה עם סגל המורים לאומנות בסמינר. במקביל לימדה אומנות גם בבית הספר ביגור, והייתה פעילה בהכנת חגים, מסיבות, בהדרכת חוגים שונים (קרמיקה ועוד), בשטח האומנות השימושית. היה לה חוש מפותח ליופי, כל ציוריה, איוריה וקישוטיה – קוים עדינים מלאי ביטוי.
היו לה כאמור תכניות רבות. חלמה על הקמת מרכז לתחביבים על מנת להביא שכבה רחבה של חברים לפעילות יוצרת ועוד פעילויות אומנותיות שונות, אך המחלה קטעה באכזריות כל אלה.
נעימת הליכות, חביבה על הכל, הלכה מאיתנו בינה והיא במיטבה.
אין ניחומים בפינו ליעקב, לבנות, להורים ולכל המשפחה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חוקנו – כיבוש השממה

    אי-שם דרומה הרחק,

    בין סלעי חול מאפירים,

    הרוח הרי-חול שוחק

    ועובר בין מכתש והרים.

    צאלה מתנועעת בודדת,

    אבותיה השמש, החול.

    אי-שם שירה אט נודדת,

    תועה ומחפשת משעול.

    בחורינו מצאו המשעול

    והנגב עתה מכורתם הוא,

    בין סלעים וגבעות החול

    אהלים אט-אט התרוממו.

    בחורים – בלבם אש המרד,

    אך סביבם רק חול ודממה.

    אדמה רק תנאק מבתרת:

    – הב יד לכיבוש השממה!

    כי הנגב מכורת האבות הוא

    הנגב הוא סלע קדומים.

    עץ בודד כי בו יעל רק אות הוא

    כי עמוק פה טמון סוד-חיים.

    החול עוד יכס כאן כל צעד,

    תלהט שוממה אדמה,

    אך כבשים עוד ירדו פה אל רהט

    ותכרע ותיסוג השממה.

    כי לנגב דרכנו תוביל,

    עוד תפרח בו ברון חבצלת

    ותשיש אדמה ותגיל,

    אם שדות-הקמה הצוהלת,

    כי כולנו החלטנו החלט

    החלטנו החלט ויהי מה –

    נכבוש המדבר הלוהט,

    כי חוקנו כיבוש השממה.

    בינה כספי, בת 14 עין-כרמל

    השיר זיכה את בינה בפרס הראשון בתחרות ארצית

    בנושא “כיבוש השממה”.

  • בינה’לה שלי היקרה!

    קשה מאוד לאמא להביע את צערה על האבידה הגדולה, על החיים הצעירים שנקטפו, ואת רק בת שלושים ושמונה.

    בצעירותך עברנו יחד תקופה קשה מאוד, אבל את תמיד היית לי לעזר. כשעברת ליגור להקמת משפחה – נפרדנו לשלוש שנים, אבל את משפחתך בעין-כרמל לא שכחת.

    בייחוד אזכור את עשר השנים מאז עברתי אליך ליגור: השנים היפות ביותר שלי כשהייתי במחיצתך, יחד עם משפחתך שאהבנו הרבה, בינה’לה. לא צריך לכתוב, כי כל מי שבא במגע איתך יכול היה בנקל להכיר אותך. תמיד היית מוכנה לעזור למי שביקש את עזרתך. אף פעם לא היה לך הדבר קשה. צחוקך התמידי על פנייך, טוב ליבך, דאגתך למשפחתך, וביחוד דאגתך לכל מה שהייתי זקוקה – לא אשכח….

    נזכור אותך בינה’לה ותמיד תהיי איתנו.

    נשמור על המתנה היקרה השארת לנו – שלוש בנותייך, שכל-כך אהבת.

    יהיה זכרך ברוך.

    אמא

    [בחוברת ליום השלושים]

  • כה הרבה תרמה בתקופת חייה ביגור

    עצוב וקשה לי מאוד למצוא את המילים בהן אוכל לכתוב על בינה. כל כך הרבה פעילות ויצירה נתמקדו בבינה וכה הרבה עשתה ותרמה בתקופת חייה ביגור. כל מה שידעה ויכלה היתה מוכנה לתת לכולם, לכל הפונה אליה. לקשט סוכה, לעטר חוברת, להירתם למבצע צביעה וקישוט המשק עם ילדי בית הספר, להכין כרזה, או להדריך בעצה וברעיונות כמעיין ממנו אפשר לקבל עוד ועוד.

    רצונה האמיתי והכן לתת מהרב שהיה בה, ויכולתה להיות שותפת גם בעשיה ובמעשים של אחרים, פתחו את דלתה לפני כל מי שהיה זקוק לה. וככל שהיתה עמוסה, מעולם לא חסרה את הזמן לעזור ולעשות עוד.

    בינה היתה פתוחה אל כל הסובב וחייתה ביגור מתוך הזדהות עמוקה עם המתרחש. כזה היה גם יחסה כאם אל בתי הילדים בהם גדלות בנותיה. עודני רואה אותה יושבת ומציירת את ספר המכבים, טורחת שעות ביצירת מגילת אסתר מצוירת שתתאים לילדי הגן, מרקעת את גלגל המזלות ומאיירת בקווים עגולים ובטוחים את ה”חד-גדיא”. וכך, כל חג ומועד יוצרת ותורמת משלה ברצון ובשמחה של עשיה.

    על מאור פניה, תבונת כפיה יכולתה לתת מעצמה ומכשרונה תחסר בינה לכולנו.

    דלות המילים וחיוורות מלנחם את הבנות, את יענקלה את הסב והסבתות, שיחד עם בינה רקמו יחסים שלובים ומחוברים של אהבה וקירבה משפחתית יפה כל-כך. מי יתן ותמצאו כוח ביחד הזה לעמוד בצערכם – צערנו.

    יונה טפר

    [בחוברת ליום השלושים]

  • ככוכב קטן

    ככוכב קטן, בעל עוצמת אור רבה ומרוכזת, המקרין אורו סביבו ולמרחוק, היית, חברתי היקרה. רבות נלחמת נגד החושך אשר החליט לגזול את אורך הבהיר, אך הוא היה חזק ממך, והאור אשר חימם רבים מידידיך הלך ודעך אט אט, ולבסוף כבה. ואנו פתאום בחשיכה.

    דמות קטנה, אשר על מנת לשוחח עימה היית צריך להשפיל את עיניך, ואז היית נתקל במבט המורם אליך, ספק רציני ספק חייכני, ספק עצוב ספק מלא הומור, שקשה לרדת למשמעותו.

    אך אני ידעתיו והכרתיו, ואפילו שלא ביטאנו זאת במילים בפגישותינו – בגיל הילדות ובתקופת הנעורים, מרשה אני לומר לעצמי ולך, אשה קטנה ובעלת נפש גדולה, כי ידוע ידעתיך, ורבה היתה אהבתי אליך והערכתי אותך.

    בינה’לה – כך כולנו הכרנוך וכך גם תישארי עימנו. את תלווי אותנו בחיינו כשאת מכוונת אותנו, ולא במילים אלא במעשה, לראות את היפה, את העליז ואת המעניין והמיוחד שבעולמנו.

    אנו נזכרך כאדם יוצר, הן בכתב, הן בציור, ובעיקר, באחרונה, בעבודת הקרמיקה.

    חברתך רינה

    [בחוברת ליום השלושים]

  • מתלמידה מבריקה – לחברה במקצוע

    …פגשתי את בינה לראשונה כתלמידה במכון לאמנות באורנים. לא “סתם” תלמידה. כבר אז בולטת באישיותה: צעירונת, אך רצינית, מסורה וחרוצה, יצירתית מקורית. בעלת רצון עז ללמוד והספק עצום בביצוע. ולמעלה מזה: היא משתדלת להבין את כוונותיו של כל מורה ומורה, למצוא בכל שיעור את החיובי שבו ולהתעלם מדברים שליליים – שגם הם הרי לא חסרים במירוץ שנת הלימודים.

    בינה תמיד מוכנה לעשות, לעזור, להשקיע זמן, מרץ ומחשבה. היא תמיד פעילה, תמיד משתתפת: אם בשיחות סיכום של נושא, אם בהכנת תערוכה, מסיבה – היא תמיד “בתור”. ביומן השיעורים שלי בכיתתה ציינתי במשך שנתיים שלושה חיסורים: כשהיא נקראה למילואים.

    המכון לאמנות היה אז בתחילת דרכו (בינה היתה שייכת למחזור החמישי). בקיבוצים עוד לא היה מקובל לשלוח חברים צעירים להכשרה כמורי אמנויות. אחוז התלמידים חברי קיבוצים במכון היה נמוך מאוד… לא פעם הוויכוח גלש לפסים של “עירוניות נגד קיבוצניקיות”, כאשר הטענה היתה שלקיבוצניקים יותר קל. בינה לא היתה נסחבת לוויכוחים בנוסח זה. עם השקט שלה היתה משכנעת את כולם שאכן אפשר לעמוד בעומס, ואפילו בשמחה וברוח טובה!

    בשיעורי מתודיקה הוטלה עליה עבודה בנושא “בעיות הילד האיטר בשיעורי מלאכה”. היא הגיבה בספונטניות בשאלה מופתעת: אני בעצמי איטרית – איזה בעיות יש לי? ובאמת לא היו לה “בעיות”. היא ניגשה לדברים בדרך ישרה ופשוטה – והסתדרה!

    שלוש שנים בלבד נתנו לה להתנסות בהוראה – וכבר גייסנו אותה לצוות של אורנים. היא התלבטה קצת, אח”כ הסכימה – והצליחה בהדרכת מבוגרים כמו שהצליחה קודם לכן עם הילדים. לפעמים נכנסתי לשיעור שלה… ונהניתי מהאווירה ששררה בכיתה: בינה מעורבת, מייעצת, מסבירה – בלי כפיה ובלי תכתיבים, וכולם עובדים ונהנים! ובינה גם בעצמה יוצרת. דירתה מלאה עבודות שלה, מתוכננות, מעובדות בטוב-טעם… תמיד הדברים מבטאים אותה, את אישיותה השואפת לשלימות….

    אהבתי לבקר אצלה. אף פעם לא היתה הרגשה שמפריעים לה… כך גם בישיבות הצוות באורנים. בינה לקחה על עצמה את תפקיד “המארחת” בצורה הטבעית ביותר, ועל כוס קפה עם עוגה ניסינו לפתור את בעיות ההוראה למיניהן, בלב גלוי ובהבנה ואמון הדדיים…

    היה לה קל לקשור קשר עם תלמידים בכל הגילים, אפילו מבוגרים ממנה בהרבה. רק הנוהלים הביורוקרטיים הקיימים במוסד גדול גרמו לה לאי-נוחות.

    בינה – פרק זמן לא מבוטל הלכנו ביחד. מתלמידה מבריקה הפכת לחברה במקצוע, בצוות, ולחברה ממש לכל דבר…

    אילזה דאוס (חפציבה)

    [בחוברת ליום השלושים]