בינה קליבנר

אי-שם דרומה הרחק,

בין סלעי חול מאפירים,

הרוח הרי-חול שוחק

ועובר בין מכתש והרים.

צאלה מתנועעת בודדת,

אבותיה השמש, החול.

אי-שם שירה אט נודדת,

תועה ומחפשת משעול.

בחורינו מצאו המשעול

והנגב עתה מכורתם הוא,

בין סלעים וגבעות החול

אהלים אט-אט התרוממו.

בחורים – בלבם אש המרד,

אך סביבם רק חול ודממה.

אדמה רק תנאק מבתרת:

– הב יד לכיבוש השממה!

כי הנגב מכורת האבות הוא

הנגב הוא סלע קדומים.

עץ בודד כי בו יעל רק אות הוא

כי עמוק פה טמון סוד-חיים.

החול עוד יכס כאן כל צעד,

תלהט שוממה אדמה,

אך כבשים עוד ירדו פה אל רהט

ותכרע ותיסוג השממה.

כי לנגב דרכנו תוביל,

עוד תפרח בו ברון חבצלת

ותשיש אדמה ותגיל,

אם שדות-הקמה הצוהלת,

כי כולנו החלטנו החלט

החלטנו החלט ויהי מה –

נכבוש המדבר הלוהט,

כי חוקנו כיבוש השממה.

בינה כספי, בת 14 עין-כרמל

השיר זיכה את בינה בפרס הראשון בתחרות ארצית

בנושא "כיבוש השממה".

קשה מאוד לאמא להביע את צערה על האבידה הגדולה, על החיים הצעירים שנקטפו, ואת רק בת שלושים ושמונה.

בצעירותך עברנו יחד תקופה קשה מאוד, אבל את תמיד היית לי לעזר. כשעברת ליגור להקמת משפחה – נפרדנו לשלוש שנים, אבל את משפחתך בעין-כרמל לא שכחת.

בייחוד אזכור את עשר השנים מאז עברתי אליך ליגור: השנים היפות ביותר שלי כשהייתי במחיצתך, יחד עם משפחתך שאהבנו הרבה, בינה'לה. לא צריך לכתוב, כי כל מי שבא במגע איתך יכול היה בנקל להכיר אותך. תמיד היית מוכנה לעזור למי שביקש את עזרתך. אף פעם לא היה לך הדבר קשה. צחוקך התמידי על פנייך, טוב ליבך, דאגתך למשפחתך, וביחוד דאגתך לכל מה שהייתי זקוקה – לא אשכח….

נזכור אותך בינה'לה ותמיד תהיי איתנו.

נשמור על המתנה היקרה השארת לנו – שלוש בנותייך, שכל-כך אהבת.

יהיה זכרך ברוך.

אמא

[בחוברת ליום השלושים]

עצוב וקשה לי מאוד למצוא את המילים בהן אוכל לכתוב על בינה. כל כך הרבה פעילות ויצירה נתמקדו בבינה וכה הרבה עשתה ותרמה בתקופת חייה ביגור. כל מה שידעה ויכלה היתה מוכנה לתת לכולם, לכל הפונה אליה. לקשט סוכה, לעטר חוברת, להירתם למבצע צביעה וקישוט המשק עם ילדי בית הספר, להכין כרזה, או להדריך בעצה וברעיונות כמעיין ממנו אפשר לקבל עוד ועוד.

רצונה האמיתי והכן לתת מהרב שהיה בה, ויכולתה להיות שותפת גם בעשיה ובמעשים של אחרים, פתחו את דלתה לפני כל מי שהיה זקוק לה. וככל שהיתה עמוסה, מעולם לא חסרה את הזמן לעזור ולעשות עוד.

בינה היתה פתוחה אל כל הסובב וחייתה ביגור מתוך הזדהות עמוקה עם המתרחש. כזה היה גם יחסה כאם אל בתי הילדים בהם גדלות בנותיה. עודני רואה אותה יושבת ומציירת את ספר המכבים, טורחת שעות ביצירת מגילת אסתר מצוירת שתתאים לילדי הגן, מרקעת את גלגל המזלות ומאיירת בקווים עגולים ובטוחים את ה"חד-גדיא". וכך, כל חג ומועד יוצרת ותורמת משלה ברצון ובשמחה של עשיה.

על מאור פניה, תבונת כפיה יכולתה לתת מעצמה ומכשרונה תחסר בינה לכולנו.

דלות המילים וחיוורות מלנחם את הבנות, את יענקלה את הסב והסבתות, שיחד עם בינה רקמו יחסים שלובים ומחוברים של אהבה וקירבה משפחתית יפה כל-כך. מי יתן ותמצאו כוח ביחד הזה לעמוד בצערכם – צערנו.

יונה טפר

[בחוברת ליום השלושים]

ככוכב קטן, בעל עוצמת אור רבה ומרוכזת, המקרין אורו סביבו ולמרחוק, היית, חברתי היקרה. רבות נלחמת נגד החושך אשר החליט לגזול את אורך הבהיר, אך הוא היה חזק ממך, והאור אשר חימם רבים מידידיך הלך ודעך אט אט, ולבסוף כבה. ואנו פתאום בחשיכה.

דמות קטנה, אשר על מנת לשוחח עימה היית צריך להשפיל את עיניך, ואז היית נתקל במבט המורם אליך, ספק רציני ספק חייכני, ספק עצוב ספק מלא הומור, שקשה לרדת למשמעותו.

אך אני ידעתיו והכרתיו, ואפילו שלא ביטאנו זאת במילים בפגישותינו – בגיל הילדות ובתקופת הנעורים, מרשה אני לומר לעצמי ולך, אשה קטנה ובעלת נפש גדולה, כי ידוע ידעתיך, ורבה היתה אהבתי אליך והערכתי אותך.

בינה'לה – כך כולנו הכרנוך וכך גם תישארי עימנו. את תלווי אותנו בחיינו כשאת מכוונת אותנו, ולא במילים אלא במעשה, לראות את היפה, את העליז ואת המעניין והמיוחד שבעולמנו.

אנו נזכרך כאדם יוצר, הן בכתב, הן בציור, ובעיקר, באחרונה, בעבודת הקרמיקה.

חברתך רינה

[בחוברת ליום השלושים]

…פגשתי את בינה לראשונה כתלמידה במכון לאמנות באורנים. לא "סתם" תלמידה. כבר אז בולטת באישיותה: צעירונת, אך רצינית, מסורה וחרוצה, יצירתית מקורית. בעלת רצון עז ללמוד והספק עצום בביצוע. ולמעלה מזה: היא משתדלת להבין את כוונותיו של כל מורה ומורה, למצוא בכל שיעור את החיובי שבו ולהתעלם מדברים שליליים – שגם הם הרי לא חסרים במירוץ שנת הלימודים.

בינה תמיד מוכנה לעשות, לעזור, להשקיע זמן, מרץ ומחשבה. היא תמיד פעילה, תמיד משתתפת: אם בשיחות סיכום של נושא, אם בהכנת תערוכה, מסיבה – היא תמיד "בתור". ביומן השיעורים שלי בכיתתה ציינתי במשך שנתיים שלושה חיסורים: כשהיא נקראה למילואים.

המכון לאמנות היה אז בתחילת דרכו (בינה היתה שייכת למחזור החמישי). בקיבוצים עוד לא היה מקובל לשלוח חברים צעירים להכשרה כמורי אמנויות. אחוז התלמידים חברי קיבוצים במכון היה נמוך מאוד… לא פעם הוויכוח גלש לפסים של "עירוניות נגד קיבוצניקיות", כאשר הטענה היתה שלקיבוצניקים יותר קל. בינה לא היתה נסחבת לוויכוחים בנוסח זה. עם השקט שלה היתה משכנעת את כולם שאכן אפשר לעמוד בעומס, ואפילו בשמחה וברוח טובה!

בשיעורי מתודיקה הוטלה עליה עבודה בנושא "בעיות הילד האיטר בשיעורי מלאכה". היא הגיבה בספונטניות בשאלה מופתעת: אני בעצמי איטרית – איזה בעיות יש לי? ובאמת לא היו לה "בעיות". היא ניגשה לדברים בדרך ישרה ופשוטה – והסתדרה!

שלוש שנים בלבד נתנו לה להתנסות בהוראה – וכבר גייסנו אותה לצוות של אורנים. היא התלבטה קצת, אח"כ הסכימה – והצליחה בהדרכת מבוגרים כמו שהצליחה קודם לכן עם הילדים. לפעמים נכנסתי לשיעור שלה… ונהניתי מהאווירה ששררה בכיתה: בינה מעורבת, מייעצת, מסבירה – בלי כפיה ובלי תכתיבים, וכולם עובדים ונהנים! ובינה גם בעצמה יוצרת. דירתה מלאה עבודות שלה, מתוכננות, מעובדות בטוב-טעם… תמיד הדברים מבטאים אותה, את אישיותה השואפת לשלימות….

אהבתי לבקר אצלה. אף פעם לא היתה הרגשה שמפריעים לה… כך גם בישיבות הצוות באורנים. בינה לקחה על עצמה את תפקיד "המארחת" בצורה הטבעית ביותר, ועל כוס קפה עם עוגה ניסינו לפתור את בעיות ההוראה למיניהן, בלב גלוי ובהבנה ואמון הדדיים…

היה לה קל לקשור קשר עם תלמידים בכל הגילים, אפילו מבוגרים ממנה בהרבה. רק הנוהלים הביורוקרטיים הקיימים במוסד גדול גרמו לה לאי-נוחות.

בינה – פרק זמן לא מבוטל הלכנו ביחד. מתלמידה מבריקה הפכת לחברה במקצוע, בצוות, ולחברה ממש לכל דבר…

אילזה דאוס (חפציבה)

[בחוברת ליום השלושים]