צפורה ורדי

הרהור

"איננו אשמים…"

ריח עצי ההדר הפורחים משכר את האוויר… הנך הולך וחולם. ירק וריחות בשמים של פרחים… הגליל עוטה עצים… אנחנו מהלכים בכרם של קבוץ "לוחמי הגטאות". הסמדר נותן ריח והפרדס פורח. ואנו מתנשאים עם רוחות האביב ואיננו מרגישים ברגלים העייפות. עם העץ שהתחדש בירק עליו אחרי השלכת נדמה לי שגם אני יצור חדש.

על מדרגות המוזיאון של "לוחמי הגטאות" יושבים הילדים ואני מקדימה דברים לפני היכנסם: "ילדים! היכנסו בשקט, והזדהו בנפשותיכם עם הילדים הקטנים ומורם הגדול י א נ ו ש ק ו ר צ' ק שעלו לרכבת המוות בשירה, כאילו יצאו לטיול ארוך שממנו לא שבו עוד. בשעה שטיילנו בגנים ואתם רקדתם את רקוד האביב ספגו הם, הילדים הקטנים כמוכם, את סבל הייסורים והמוות? אז פרצו כל הילדים בקריאת מחאה סוערת: "אבל אנחנו עוד לא נולדנו אז, אנחנו עוד לא היינו עדיין בעולם". ופתאום נזכרתי… הרי הם עדיין ילדים קטנים ואנו עומסים עליהם זכרונות של עם נענה וסובל מתקופת שעבוד מצרים לפני אלפי שנים עד ימי היטלר בתקופתנו. הם לא התלוננו על הספורים העצובים והדמעות שטבלנו אותם בהם. אך קולם היה מתנצל: א י נ נ ו א ש מ י ם – "אנחנו עוד לא היינו אז בעולם".

העצים פורחים מדי אביב באביב. ריח נרדים וורדים ספוג באוויר… צבעי פרחים בשלל צבעים ממלאים את העולם. הצפרים בונות קינים והחסידות נודדות והשדה א ב י ב.

ז כ ר נ ז כ ר את ימי השעבוד והשחרור… את האביב וגם את הסבל.

צפורה ורדי יגור 1962

כשהייתי ילד קטן בגן אמא היתה שרה לי שירים ומספרת סיפורים לפני השינה. לא קראה – סיפרה.

זכורים לי דווקא הסיפורים משל אנדרסן ואוסקר ווילד, סיפורים מארצות רחוקות, סיפורים עצובים עם הרבה סבל. "הנסיך המאושר" חזר אלי בלילות כשהוא ניצב חשוף מתכשיטיו כי ציפור קטנה עקרה אותם מעל גוף האבן שלו. היא לקחה את האבנים היקרות וחילקה אותן לעניים ולסובלים. וכל כך היתה הציפור עסוקה בעזרה לנצרכים, עד שלא שמה לב שהחורף בא והיא לא נדדה דרומה, כאחיותיה הציפורים, אל ארצות החום. וכשהשלג כיסה את העיר, קפאה למוות למרגלות הפסל החשוף…

לאבד בת ובן (ובעצם עוד בן, שעליו לא מדברים כי נולד בטרם עת, בחודש ה-7), לעמוד מול הגורל והמוות כבר מגיל צעיר (כשאביה מת) ולהמשיך ולראות את היופי שבטבע, את זריחת השמש, הכחול שבשמיים, הירוק שבצמיחה המתחדשת ואת טללי הבוקר הנוצצים כמו דמעות: כן, דמעות. כבר שנים שמקור דמעותיה יבש, השתמשה בטיפות מיוחדות, "תחליף דמעות", כדי להרטיב את עיניה שיבשו.

ואני לא זוכר אף פעם שבכתה. אולי בכתה כשהיתה פעוטה וגלתה מבית מרווח וגדול אל חדר עלוב ודל לאחר מות אביה. האם בכתה כשנשלחה מאוחר יותר לבית יתומות כאשר אמה חלתה ולא יכלה לתפקד כאם? אולי בכתה שאיבדה את עוברה? כשרצה לכבות שריפה? לא ראיתי שבכתה כשדבורהל'ה מתה, פתאום. לא זוכר שבכתה על ערן.

אני זוכר שדמעות לא היו לה… כמו באותה אגדה שסיפרה לי לפני השינה, גם אמא תמיד נחרדה לסבלם של חברים וחברות, ועל הכאב שלה לא דיברה. את אבלה ביטאה ברשימות על חברים שנפטרו וכך ידעה להביע את צערה.

בת-שבע, חברתה לילדות ולסבל, קראה לה "גיבורה" כאשר ספדה לה ליד הקבר. אם המשכלת בניה היא גיבורה.

לו היתה קצת פחות גיבורה ויכלה לבכות על עצמה, היתה גם עוזרת לנו כדי שנלמד שמותר לבכות כשעצובים וכשכואב, כי גם אנחנו רוצים ולא יודעים איך…

יותם

(מתוך חוברת זיכרון במלאת שנה למותה)

כמו מים בוואדי הזורמים מבלי להיעצר, כך זורמים חיי אדם עוד טרם הספקת להתבונן על סביבך, והנה אתה כבר בעבר השני של הדרך.

נדמה לי שרק אתמול באתי ליגור ובצריף הגדול עם שמונת הילדים מסתובבת איה בת השבע כשנעליים גדולות עם עקבים גבוהים על רגליה. את הנעליים מצאה בחצר המשק והיא רצתה להיות גדולה. עתה היא באמת כבר אמא והיא בעצמה כבר מטפלת, וכל הילדים הקטנים הם כבר אנשים מבוגרים.

ובמקום הצריף האחד עם שמונה התלמידים עומדים שלושה ביתנים גדולים ובהם לומדים ארבע-מאות ילדים, ילדים שלנו. דשאים ועצים, בניינים גבוהים הוקמו ביגור והנערות מתלבשות בתלבושות נאות.

מי זוכר את הסלעים עם הרקפות שמילאו את חצר המשק? גם הפרה, הסוס, הכבשה והתרנגולות התרחקו מהווי חיינו. פעם, כשבא אורח למשק היו מובילים אותו אל הרפת להראות לו את גדולתו ועושרו של משק יגור. החברים גרו באוהלים ואילו הפרות שכנו ברפתות של בטון. כל השמות של הפרות היו קרובים לנו. המשק היה בתוך החצר והגננת עם ילדיה טיילו תמיד בין אפרוחים. התרנגולות והמשק שלנו היו קרובים ללבם של הילדים והמבוגרים כאחד.

ואילו עתה עליך לנסוע למכון החליבה ולהסתכל מרחוק על הפרות העוברות בסך ונחלבות במכונת החליבה כבובות של הצגת הבובתרון. המכון נקי כמו בית מרקחת, הקירות לבנים, רק משהו חסר בכל המכונות המשוכללות שאנו מוקפים בהן מן הלול ועד הרפת, מן המטבח ועד בית חרושת "לגין".

יגור גדולה. אך האם מכירים אנו את חבריה? האם יוצאים אנו להתבונן בשדות שנבטו אחרי הגשמים? האם יודעים אנו היכן נמצא גן הירק שלנו?

מדוע אין שומעים שירה בחצר המשק מבלי להכין תוכנית מסויגת ומסוימת? מדוע בשבת אין שומעים בחצר שירה מתוך שמחה, כמו שפעם היו מתיישבים זקנים וצעירים, שרים ורוקדים בלי רדיו ובלי תוכנית אלא מתוך שמחה? האם הזמנים השתנו או שאנחנו השתנינו כי גדלנו?

(יומן יגור, 30.12.1955)

(לפי מנגינת "שם בעמק יזרעאל")

לרגלי הכרמל / פה בעמק זבולון

שוכן לו משק יגור.

חג גדול נחוג בגיל / ירונן כל עץ כל שביל

לכבוד חלוצי יגור.

מארצות רבות רבות / מארצות רחוקות

באו חברי יגור.

באוהלים ובצריפים / בחושות ובארגזים

גרו חברי יגור.

על כן נשמח, על כן נשיר

לכבוד המשק והניר

של חברי יגור.

ממרחקים, בעגלות / מים הביאו בחביות

מנשר ליגור.

במקום ביצות וחרולים / בית הקימו העולים

פה במשק יגור.

בניינים גדולים וחדשים / גנים, פרדסים וחורשים

נטעו כאן ביגור.

ילדים, חברים ותינוקות / צמחו ביגור למאות

זו תפארת יגור.

על כן נשמח, על כן נשיר

לכבוד המשק והניר

של חברי יגור.

השיר נכתב בכיתה ג' לפני שנים רבות. חבל שלא שמרתי את הציורים היפים שציירו אז הילדים (עקיבא, יוחאי, אורי, אילן ועוד) ובהשראת ציורים אלה חובר השיר. עד היום זוכרת אני את העגלה עם חביות המים – העגלון משה כהן הוביל מים מנשר למשק יגור. הצריף הגדול על יד הדקל עדיין קיים.

(יומן יגור, 17.1.1969)

עין רואה לראות יפי הטבע, ואף על יופיה של נשמת האדם לא תפסח.

אוזן קשובה לכל צליל ורחש מסביב, ואף אל רחשי לב האדם תחדור.

כל ימי הייתי מתקנא בצפורה. על שום מה? – על כי הטבע פתח לפניה את שערו כפתחו של אולם; נכנסת ויוצאת בו כבתוך שלה.

פעמים הרבה ירדתי אף אני באותה דרך עצובה המוליכה אל המקום בו שוכנים יקירינו. השדרה – עצים עוטרים אותה מימינה ומשמאלה, והכרמל זה ההר סוכך עליה. ראיתי ירק, ראיתי עצים, ראיתי עלווה.

אבל צפורה ז"ל, לפניה ניגלו המראות על כל יופיים. כל פרח למינהו על צבעו, גווניו ובני גווניו. כל עץ וכל שיח לשמותיהם ותכונותיהם.

אני הלכתי בדרך ודממה עמוקה אופפת אותי, ואילו אל צפורה אכן דיברה הדממה – בציוץ, בצפצוף וברחש. וידעה היא להבחין במקור הקולות והרחשים, להבדיל בין בעלי הכנף למיניהם, וידעה היא לתארם תאר היטב – המקור והראש והזנב.

ואזניה של צפורה היו קשובות גם לרחשי לב האדם הכואב, האומלל, הסובל. ולבה היה מלא רצון עז לעזור – והיא אכן עשתה זאת בענווה ובצניעות, בשקט, ללא רעש והמולה.

לאחר שפרשה מהוראה סדירה בבית הספר, קיבלה על עצמה מתן שיעורי-עזר לילדים. אף בכך ראתה יעוד.

כל ימי הייתי מתקנא בצפורה על יכולתה לראות ולקלוט. כל ימי הייתי מתקנא בה גם על כושרה לתאר ולספר. רשימותיה הן מלאכת מחשבת של כושר ביטוי, ברגש החם המפעם בהן, בתמציותן, בעברית הטובה שלהן, עברית ללא פסוקים ושברי פסוקים. מן הראוי לאסוף את כל רשימותיה אל תוך ספר, להקים לה זכר, לאשה מופלאה זו.

שרגא ר'

יומן יגור, 4.12.1987